העוצמה הנשית הישראלית

את תעצומות הנפש שמגלות משפחות החטופים – יש ליחס במידה רבה לנשים. משב הרוח של הגבורה שמגלות נשים אלה הוא הוא העוצמה הנשית הישראלית. התשובה הישראלית לפמיניזם.

הנשים בחזית - הגברים מאחרו

בס"ד

 כ"ו בסיון, תשע"ד

את התמונה הזו מכיר היום כל ישראלי – הורי הנערים החטופים. על העוצמה שהיא משדרת, גדלות הנפש, האמונה והביטחון, דובר כבר רבות. מה שעדיין לא זכה לתשומת לב מספקת הוא הפרט הבא: הנשים בחזית – הגברים מאחור. העוצמה היא בעיקר של הנשים, הגברים נותרו ברקע, נבוכים ומבוישים משהו. לכאורה היינו מצפים מזוגות של יהודים שומרי מצוות ל"פוזיציה" (להערכות) הפוכה. היינו מצפים מהגברים להיות הדוברים, ראשי המדברים, ובחזית התמונה דווקא, ואת הנשים מאחור או ברקע (ובחוגים מסוימים, כידוע, הן כלל לא היו נכנסות ל"פריים").

התמונה הזו, ששווה יותר מאלף מילים, היא התשובה הישראלית לפמיניזם הוולגרי (המרדני, הראדיקלי, העצבני, הפרובוקטיבי, בניגוד לזה המתון, הרציונלי, המתקן).

לאנשי האמונה קשה בדרך כלל להתגונן מפני מתקפות הפמיניזם העכשווי. היהדות איננה שוביניסטית; בעקרון היא איננה מפלה את האשה (ואין זה אומר שגם בתחום הזה, כמו ברבים אחרים, לא מוטלים עלינו תיקונים רבים) . אבל לעולם המודרני, המוחצן, הפלקטי והשטוח, קשה להסביר את מורכבות בניין המשפחה הישראלית.  אמירות כמו "כל כבודה בת מלך פנימה", או פרשנותם של חז"ל שהביטוי "עקרת הבית" מקורו בהבנה שהיא עיקר הבית, מתקבלות בזלזול ובציניות. הן נתפסות כקריצת עין גברית, שתפקידה להרגיע את האשה על מנת לאפשר את המשך דיכויה.

אבל לחז"ל לא היו אשליות בקשר להבדל בין האופי הנשי לאופי הגברי. הן ידעו היטב שעוצמתן של הנשים, יציבותן הנפשית ועומק אמונתן – רבה לאין ערוך מאלה של הגברים. הגברים מתאפיינים ביסוד הרוח – שיש לו יתרונות חשובים אבל גם נטיות למופשטות, אווריריות ו"התעופפות". את הנשים מאפיין יסוד העפר – הן כוח הגרביטציה, המציאותיות, היציבות. הן הבסיס, האדמה. לכן הן עיקר הבית, נקודת הארכימדס של המשפחתיות בישראל.

בדרך כלל, בעתות שיגרה, העוצמה הנשית – כמו האדמה – נותרת בשתיקה. מאחור. ברקע. היא עוסקת בעיקרם של החיים, בעצם החיים, ומותירה לגברים את העיסוקים המוחצנים של העולם-הזה – קריירה, עסקים, פוליטיקה, התנצחות – הנראים חשובים לשעתם אך מתבררים כשוליים בסופו של דבר.

אבל ברגעי אמת, במבחני-החיים הקיומיים, מתגלה הכוח הנשי בכל עוצמתו. "לא נגאלו ישראל אלא בזכות נשים צדקניות" אומרים חז"ל, והתמונה המדוברת מבהירה את כוונתם בצורה מושלמת.

את תעצומות האמונה שמגלות משפחות החטופים, את אצילות הנפש, האמונה, הביטחון, האיפוק, השקט הנפשי, הבגרות, האחריות – יש ליחס במידה רבה לנשים. משב הרוח של הגבורה הישראלית שמגלות נשים אלה הוא הוא העוצמה הנשית הישראלית.

מה שגורם לרבים כל כך מבין שומרי המצוות חוסר נוחות ורתיעה נוכח ההתנהלות הפרובוקטיבית של "נשות הכותל", איננו זלזולם במעמד האשה הישראלית. הם יודעים היטב את כוחה ואת עוצמתה. הם גם אינם מעלים על הדעת שהעובדה שהיא נמצאת ברקע ולא בחזית היא פרי נחיתותה. אדרבא, הם יודעים היטב ש"מאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה", ושבעתות מבחן אמיתיות, במקום ובזמן המתאים – ובצורה הראויה והמכובדת – תקבלנה על עצמן הנשים את האחריות להתמודדות עם המצב. כשתידרש המשפחה לגילוי תעצומות נפש – ולא רק כוחות של שיגרה – תעברנה הנשים לחזית.

לכן התמונה הזו נראית כל כך טבעית והפוזיציה שלה כל כך מתבקשת ומובנת מאליה. 

   

העוצמה הנשית שמפגינות אימהות הנערים החטופים, מעמידה במקומה הנכון את התופעה של  נשות הכותל. אינני רוצה להרבות במילים. העמדת שתי התמונות הללו, זו כנגד זו, אומרת את הכל.

קידוש השם הגדול

אפשר שפרשת חטיפת הנערים בגוש עציון לא נפלה עלינו אלא לצורך קידוש השם הגדול שעשוי לצאת ממנה ותיקון אחד הכישלונות המוסריים העמוקים של החברה הישראלית בעשורים האחרונים. התנהלותן של המשפחות עד עתה רומזת לכיוון הזה; הן  מגלות כבר עכשיו רוח אחרת – אמונה, בגרות, שקט נפשי, אופטימיות, סולידאריות כלל-ישראלית, אחריות לאומית – משב רוח של גבורה ישראלית, שלא יכול שלא לעורר הד-אמונה השראה והשתאות בלבבות בית ישראל  

 בס"ד

י"ח בסיוון, תשע"ד

פרשת חטיפת הנערים בגוש עציון קשורה בקשר אמיץ לפרשת גלעד שליט. הקשר הברור הוא כמובן המוטיבציה לחטיפה, שכל כולה פועל יוצא מהכניעה של החברה הישראלית ושל ממשלת ישראל בפני החמאס, והנכונות לבצע את עסקת השחרור ההזויה ההיא. אבל ראוי לציין ולהדגיש ממד נוסף, שאפשר שהולך ומתבהר בימים האחרונים: התנהלות ההורים.

הכישלון החרוץ של החברה הישראלית בנושא שחרור טרוריסטים ערבים בכלל, ותמורת חטיפות בפרט, לא החל עם עסקת שליט ועם בנימין נתניהו. הוא החל בעסקת ג'יבריל המפורסמת וביצחק רבין המנוח. הכישלונות הללו אינם רק כישלונות צבאיים אסטרטגיים; הם קודם כל כישלונות מוסריים של חברה שאיבדה את המצפן המוסרי שלה ואת הנכונות להיאבק על קיומה. כשהאינדיבידואליזם ה"ישראלי" העכשווי השתלט על החברה, והערך של הכלל כמו גם השיקולים הלאומיים הלכו ושקעו, לא פלא הוא ששוב ושוב נכנעה החברה הישראלית ללחץ שהפעילו הורים של בנים חטופים – או אפילו רק של לוחמים, כמו במקרה של ארגון "ארבע אמהות" – תוך התעלמות מכל שיקול דעת ואחריות לאומיים.

החוק בדבר הגבלת שחרור מחבלים, אותו מוביל היום השר נפתלי בנט, מנסה להתמודד עם הבעיה, אך לא בו הפתרון. הפתרון איננו טכני, משפטי ביורוקרטי; הפתרון הוא מוסרי. קביעת נורמה מוסרית ראויה בשאלת שחרור חטופים היא משימה של כלל החברה הישראלית, שחייבת לחזור לשפיות אחריות ורציונליות. הטרור הערבי חשף את החולשה המוסרית הזו והוא משתמש בה בלי סנטימנטים, ורק שינוי מוסרי עמוק יאפשר לחברה הישראלית להיאבק מולו.

והתיקון הזה יכול לבוא רק ממקום אחד – ממשפחות החטופים.

השורות הבאות אינן בגדר המלצה לשלושת משפחות הנערים החטופים כיצד להתנהל. אף אחד לא יכול להציב את עצמו במקומם, ולכן שום המלצה, בקשה, לא כל שכן דרישה, לא יכולות לבוא בחשבון. אבל כן ראוי להדגיש ולציין את משמעותו של מה שנראה שמתחיל להתפתח – ההתנהלות יוצאת הדופן של המשפחות.

חייבים להבין: הכישלון המוסרי הישראלי חייב לבוא על תיקונו. לא נוכל להיאבק על קיומנו כאומה עצמאית בארץ ישראל ללא תשובה כלל ישראלית על הכישלון הזה. ותשובה לא תתאפשר, כפי שכותב הרמב"ם, ללא חזרה מדויקת של הנסיבות והסיטואציה של החטא.

אם כן, הקשרים הטכניים בין שתי הפרשיות, שעל אחד מהם עמדנו לעיל, אינם אלא הצד החיצוני של הפרשה. הצד הפנימי הוא הזדמנות שנותן ריבונו של עולם לחברה הישראלית לשנות את התנהלותה בנידון. וכפי שכבר ציינו, הדבר תלוי קודם כל בהורים.

הפעם, לפחות בניגוד מובהק לפעם שעברה, לעסקת שליט, ניתן להבחין בניצני הופעתה של התנהלות שונה, הן מצד ההורים, במעט שכבר נחשפנו לו, והן מבחינת אנשי הציבור במעגל הקרוב, כמו דבריו של ראש ישיבת "מקור חיים" ואחרים. לא האשמות, לא בכיות, לא לחצים, לא מרירות, אלא – אמונה. הפעם מדובר בזן אחר של החברה הישראלית, באנשי אמונה, מה שנותן סיכוי למהפך בהתנהלות.

אפשר, אולי, יתכן, לו יהי – והחברה הישראלית עומדת להיווכח שאפשר גם אחרת. אפשר שההתנהלות האמונית של המשפחות עומדת ליצור נורמה חדשה, אחראית יותר, בריאה יותר, מוסרית יותר – הן מהבחינה הפשוטה של עוצמת אמונה דתית טבעית, שהרוח הבריאה שהיא מקרינה על החברה הישראלית כבר ניכרת היטב, הן מבחינת הביטחון בממשלת ישראל ובכוחות הביטחון וסמיכות הדעת, הגיבוי והבעת התודה על מאמציהם, והן מבחינת הומנית: היכולת שלא לסחוט את רחמיה של החברה ולהביא להחלטות שמקדשות את האינדיבידואליות על חשבון המבט הלאומי הכלל ישראלי.

המשפחות הללו, שאיש אינו רוצה או יכול לעמוד במקומן, מגלות כבר עכשיו רוח אחרת – אמונה, בגרות, שקט נפשי, אצילות, אופטימיות, סולידאריות כלל-ישראלית, אחריות לאומית – משב רוח של גבורה ישראלית, שלא יכול שלא לעורר הד-אמונה בלבבות עמך ישראל.  

מכיוון שמקובלים אנו ש"כל דעביד רחמנא – לטב עביד" (כל שעושה ריבונו של עולם – לטוב הוא עושה), מחויבים אנו לנסות למצוא מהו הטוב שעשוי לצאת אל הפועל מאירוע החטיפה. מן הסתם, בעתיד נראה את העניין בפרספקטיבה רחבה יותר, ונבין את משמעותו, אבל כבר עתה ניכרים סימנים ראשונים:

אם אכן ייפול בזכותן של משפחות הנערים החטופים לעצב נורמות חדשות של התנהלות במקרים אלה; אם הן אכן תפגנה בפני החברה הישראלית התנהלות אמונית, המאמינה והבוטחת בהשגחה הפרטית ובריבונו של עולם, המחזקת את ממשלת ישראל ואת כוחות הביטחון מאמינה בהם ומעריכה את מסירות נפשם, המקרינה סולידאריות ותודה כלפי החברה בכללה, המבינה את האיזון הראוי בין אינטרסים אישיים לאינטרסים לאומיים, המוסיפה רוממות רוח, אחדות ותחושת אחריות לכלל החברה – אפשר שמעז יצא מתוק.

אפשר, אולי, ייתכן, לו יהי – שכל הפרשה הזו לא נפלה עלינו אלא לצורך קידוש השם הגדול שעשוי לצאת ממנה; לצורך תיקון אחד הכישלונות המוסריים העמוקים של החברה הישראלית בעשורים האחרונים. העובדה שהחטופים הן בני המשפחות הללו דווקא – בניהם של אנשי אמונה – איננה סתמית.

כולנו תקוה שהנערים החטופים ימצאו בקרוב בריאים ושלמים. עד אז, ראוי לשים לב להיבט הזה של פרשת החטיפה. בשלב זה הוא עדיין רק "מציץ מבין החרכים", אך לא בלתי נמנע שהוא יתברר בעתיד כאחד ההיבטים החשובים שלה.   

 

    

"הפלסטינים" - המעורר הלאומי

בס"ד

י"א בסיון, תשע"ד (9.6.14)

בעקבות מאמרי "אין עם פלסטיני" (המאמר הקודם כאן בבלוג), קיבלתי (בדף הפייסבוק) את התגובה הבאה: "אין ספק כי הצדק עמך. [אך] אתה מתעלם מהעובדה שכבר הפסדנו במערכה ההסברתית. ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצח. במאה שלנו הקרב הוא על התודעה הציבורית בעולם, אצלם קיים עם פלסטיני" .תגובה עניינית זו מחייבת התייחסות מלאה.

התשובה לטענת המגיב מורכבת משני מישורים, חיצוני ופנימי, זה לפנים מזה. המישור הראשון, החיצוני, מבוסס על התפיסה הישראלית ההיסטורית, לפיה יש סדר ביקום, ישנם חוקים בבריאה. החוקים הללו טבועים בה במהותה. רצונותיהם, גחמותיהם, שאיפותיהם והחלטותיהם של בני האדם אינם מסוגלים להפר את הסדר הזה. להיפך, בני האדם אמורים לחשוף את הסדר הזה, את החוקיות הטבוע ביקום וליישר את חייהם בהתאם לסדר המקורי.

לדוגמה, בחצרי עומד לו עץ לימון. את העץ הזה נטעתי לפני למעלה מעשרים שנה, אבל הוא נותר עלוב בדיוק כפי שנטעתיו. שלושה ענפים דלים ופרי או שניים בשנה. לקח לי הרבה זמן להבין את הסוד: אני מתגורר בהרי יהודה (גוש עציון). עצי הדר, וביניהם הלימון, צומחים להפליא במישור ובשפלה, אבל בהר הם זקוקים לתנאים מיוחדים אפילו רק על מנת לשרוד. הטמפרטורה, משטר הרוחות, סוג האדמה, הלחות באוויר, עונות השנה, חום השמש ועוצמת קרינתה ועוד אלפי, אם לא אינסוף, גורמים נוספים אינם מאפשרים לעץ הלימון לפרוח. הוא האדמה והסביבה האקולוגית – חד הם. בעניין זה לא יעזרו מגעים בינלאומיים, לא החלטות עצרת האו"ם, לא לחץ של הנשיא אובמה וגם לא דעת הקהל בארצות האיחוד האירופי. חוסר התאמתו של עץ הלימון לתנאי ההר היא עובדה המעוגנת בטבע ובחוקיות שלו.

אנו בני האדם, קרוצי חומר, שוכחים לפעמים את מגבלותינו. אנו חלק מהבריאה העצומה המקיפה אותנו וככאלה נתונים לחוקיות שלה. כשתורת ישראל קובעת שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ורק לו, היא איננה טוענת רק טענה היסטורית. היא קובעת קביעה אובייקטיבית: כך ברא ריבונו של עולם את עולמו. כך מתוכנן היקום, זה מבנהו וזו החוקיות שלו. האדם איננו יכול לשנות חוקיות זו. חופש הבחירה שלו מסתכם במשימה של שיחזור החוקיות הזו והחזרת כל דבר בבריאה למקומו. חופש הבחירה האנושי יכול אמנם לשבש את הסדר העולמי הראוי ולעכב את שחזורו – אבל לעולם לא לשנות אותו או לבטלו.

נכון אמנם שהערבים המתגוררים בארץ ישראל הצליחו לשכנע את העולם שהם אומה, אומה פלסטינית, ושארץ ישראל שייכת להם ולא לעם ישראל, אבל בדיוק כמו במקרה של עץ הלימון שבחצרי, זה לא ישנה את האמת האובייקטיבית. ומכיוון שהאמת האובייקטיבית, זו הטבועה במהותו של סדר היקום, היא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, עד שהאמת הזו לא תצא לפועל, ובמלואה – לא ישרור שלום. חוסר השקט והמתח הכרוכים בחוסר ההתאמה שבין החוקיות הטבעית של העולם, לבין הסדר האנושי שמנסים בני האדם ליצור בו, ימשיך ליצור תסיסה מתמדת.

אדרבא, העובדה שהערבים המתגוררים בארץ ישראל הצליחו לשכנע את העולם בשקר הזה – למרות זרותו לחוקיות של הבריאה – יכולה ללמד אותנו עד כמה קל יחסית ואפשרי לחזור ולשכנע את העולם באמת הישראלית, דווקא משום שהיא היא האמת האובייקטיבית של הבריאה.

מבט אמוני

ומכאן למישור השני, העמוק יותר. התפיסה הישראלית ההיסטורית מלמדת שגם הטוב וגם הרע "עובדים" אצל ריבונו של עולם. שהכל בהשגחה ובתכנון אלוקי מדויק להפליא. תפקידו של הרע הוא להיות מעורר, מאיץ, קטליזטור, שיעורר את הטוב לחזור לעצמו. נפל בגורלם של הפלסטינים, לצערנו, וגם לצערם (למרות שהם עדיין אינם מודעים לכך) לשמש בתפקיד "המעורר הלאומי" שלנו. אין להם שום משמעות אלא בהחזרת הציונות לעצמה, בהשבתה למקורותיה ההיסטוריים. כל כוחם בא להם מחולשתנו האידיאית. חולשתנו זו היא פרי התהליכים ההיסטוריים שאפיינו את שיבת ציון המודרנית ואת הדרך המסובכת (מבחינה תודעתית) שהיה עלינו לעבור בתהליך של החזרה שלנו לארצנו, שלא כאן המקום להרחיב בעניינם.

האתגר שמציבים בפנינו הערבים בכלל, ומה שמכונה "הפלסטינים" בפרט, תרם יותר מכל גורם אחר להתפתחות הציונות ובכל המישורים: הטריטוריאלי כמובן (חוסר נכונותם להשלים עמנו אילץ ועדיין מאלץ אותנו להתרחב ולהתפשט); הצבאי (כל ההישגים של צה"ל, ומעל הכול המהפכה המנטלית בעם היהודי שהפכה אותנו לחיילים) הכלכלי והתעשייתי (יחידה 8200 לדוגמה, והשפעתה על תעשיית ההי-טק הישראלית, שכולה מבוססת על צרכים ואתגרים טכנולוגיים צבאיים) ועוד ועוד.

אבל מעבר לכל זה, הצורך האידאי, האתגר הרוחני, להתמודד עם השאלות המהותיות של חיינו – מי אנחנו, מה זכותנו על הארץ, מה ייעודנו, מהי תרבותנו ומהותנו, בשביל מה הקמנו מדינה, למה ראוי לחיות עבורה ומדוע להקריב עבורה ועבור ארץ ישראל את הנפש – כל אלה שאלות חיוניות להמשך התפתחותנו הלאומית, שלא היו נשאלות כלל, וממילא לא מקבלות תשובה, לולא אויבינו. האתגר שמציבים בפנינו "הפלסטינים" מחייב אתנו לקלף שכבות מיושנות וחיצוניות ממהותנו הלאומית, על מנת למצוא כוחות חדשים ואדירים יותר שיאפשרו לנו לעמוד בו.

אבל בכדי שהאתגר הזה ימלא את תפקידו, יש צורך ש"המעורר הלאומי" הזה, "הפלסטינים", יתגלה במלוא עוצמתו. יש צורך שהאיום יהיה ממשי, קריטי, איום שלא ניתן להתעלם ממנו. לכן, נותן להם ריבונו של עולם כוח, ( שהוא לא יותר, ובמדויק, השתקפות של הפרובלמטיקה האידאית שלנו) וכל העולם כולו "משתכנע" בצדקתם, שכן רק איום ממשי ואמיתי יעורר אותנו לחזור לעצמנו ולהוציא לפועל את מלוא עוצמתנו.

ישנם כמה פסוקים המביעים רעיון זה: "לפני שבר גאון ולפני כישלון גבה רוח" (משלי ט"ז, י"ח), לפני שהרע מתרסק הוא צריך להזדקף. אם הוא יישאר רק פוטנציאלי, כאפשרות, הוא לא יעורר את הטוב לפעולה הנדרשת. כדי לברר את הרע יש צורך שהוא יבלוט. וכן: "בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי און, להישמדם עדי עד" (תהילים צ"ב).

ושוב משל ושוב מהגינה שלי. כשאני מתכנן לקצוץ את הדשא שבגינתי אני נוהג, ואני מניח שגם רבים נוספים, להשקות אותו מבעוד ערב על מנת שלמחרת, לקראת הקיצוץ, יעמדו העלים זקופים ומלאי חיים. כשהם כפופים ודלים קשה יותר לקצוץ אותם. הרע שאמור להתברר חייב לבלוט במלוא כוחו.

אם כן, נכון אמנם ש"במאה שלנו הקרב הוא על התודעה הציבורית בעולם, אצלם קיים עם פלסטיני", כדברי המגיב, אבל אותנו דבר זה לא אמור לייאש. אדרבא, אם חמושים אנו במבט אמוני ישראלי – ואכן חמושים אנו במבט זה – נאמר אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, כובשי הארץ: "ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם" (במדבר, י"ד, ט') (ורק עתה שמתי ליבי שזו ממש פרשת השבוע).

אין עם פלסטיני

ה"נכבה" הפלסטינית לא הסתיימה ב-1948. הפרובלמטיקה האידאית של הציונות, בלבולי המוח של השמאל הישראלי ובעקבותיו של העולם המערבי "שוחר ישראל" כולו, ממשיכים להפוך את הפלסטינים לקרבן; כל הווייתם אינהּ אלא שוט שמניף אלוקי ההיסטוריה על הציונות כדי להכריח אותהּ לחזור לעצמהּ ולמקורותיה הָאֲמִתִּיִּים

                                                           

בס"ד

                                                       (ד' סיוון,תשע"ד. 2.6.14.  חלק מהאמור במאמר כבר נכתב במאמרים קודמים, אבל הרגשתי צורך לרכז את הנושא תחת הכותרת הנ"ל)

תהליך "האביב הערבי" המתחולל בימים אלה במזה"ת בכלל ובסוריה בפרט, יכול להוות בסיס מצוין להסברת הטענה שאין עם פלסטיני.

מדינות המזרח התיכון הן פרי הקולוניאליזם הצרפתי והאנגלי. את קווי הגבול הישרים כסרגל שאנחנו עדיין רואים על המפה, שרטט כנראה קצין מודיעין במטה הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה. עד אז לא היו במזה"ת לא מדינות וגם לא עמים במובן האירופי. בזמן השלטון התורכי העות'מאני, וגם לפניו, היה המזרח התיכון, למעט מצרים, מרחב אחד גדול ובלתי מזוהה מבחינה פוליטית, מדינית או לאומית.

הקולוניאליזם האירופי, משיקוליו שלו ולצרכיו שלו, שרטט גבולות, יצר ישויות פוליטיות והמליך בהן שליטים, בלי שיהיה למבנה המדיני הזה בסיס אמתי במציאות ההיסטורית והתרבותית הערבית. מאז ומתמיד היה המרחב כולו מאוכלס בשבטים, בדתות, בעדות, בחמולות ובהתארגנויות נוספות על בסיס אתני. עמים – במובן האירופי – לא היו בו.

צרפת ובריטניה חילקו את האזור ל"תחומי השפעה": סוריה ולבנון – בתחום הצרפתי, ארץ-ישראל של המנדט הבריטי (שמתוכה הפרישו הבריטים מאוחר יותר את ירדן, שוב משיקוליהם ולצורכיהם הקולוניאליים), עיראק וערב הסעודית – בתחום הבריטי.

על "מדינות" אלה, המליכו האירופיים נסיכים ערבים, בדרך כלל מחצי-האי ערב, בתמורה לשיתוף הפעולה של משפחותיהם עם הבריטים וכנגד התורכים, במהלך מלחמת העולם הראשונה.

אחרי מלחמת העולם השנייה שוחרר האזור מן הקולוניאליזם האירופי, אבל השחרור היה פוליטי ותו לא. קווי הגבול ששרטטו האירופאים – נותרו בעינם. מה שחשוב יותר, גם האידאולוגיה הלאומית האירופית, שלפיה החיים המדיניים מתארגנים במסגרות של עמים המוגדרים במדינות לאום, נותרה על תִּלָּהּ. כך קיבלנו מושגים מופרכים כמו "האומה הלבנונית", "האומה הירדנית" או "האומה הסורית". "האומה הסורית" היא דוגמה טובה לעניין. סוריה איננה אומה, אזרחיה אינם עם, ואסד איננו "טובח בבני עמו". אזרחי סוריה הם אוסף של עדות, בני דתות, שבטים וחמולות, שמלבד תפיסת העולם של "כל דאלים גבר" אין להם הרבה מן המשותף, ודאי לא זהות לאומית במובן האירופי של המושג.

רק בזמננו זה ממש, בעקבות חולשת המערב – לא רק המדינית, אלא בעיקר האידאולוגית והתרבותית – משתחרר המזרח התיכון באמת מהקולוניאליזם האירופי וחוזר לעצמו בתהליך המכונה "האביב הערבי" (ואירוני הדבר שהמושג "אביב העמים", שבאירופה תיאר תהליך היסטורי של גיבוש ושחרור לאומי, משמש היום לתיאור התהליך המתחולל במזה"ת, שמנוגד לו במהותו).

המושגים האירופיים של עם, אומה ומדינת הלאום, זרים לתרבות הערבית ממש כמו שמושג הקומוניזם היה זר להם בעבר, וכשם שהוא נעלם, על אף שבתקופת פריחתו בעולם היו גם היו מפלגות קומוניסטיות בארצות ערב, כך עתיד גם הרעיון הלאומי להיעלם מן ההוויה הערבית.

אמנם יש מקום לדבר על "האומה הערבית הגדולה", זו שבניה יושבים באזור המשתרע ממרוקו, דרך חצי-האי ערב, ועד עיראק וסוריה, אבל אומה זו אינהּ אומה בשום מובן אירופי. זהו אוסף אנשים, פרטים, חמולות, שבטים (בהקשר זה המתחולל בלוב עשוי לשמש דוגמה), אינטרסים שונים ומשונים וכדומה ולא מסגרת מדינית מהסוג המוכר בעולם המערבי.

למצבור האנושי האתני החי במרחב הפתוח של המזרח התיכון, אין מכנה משותף פוליטי. למעט מצרים, אירן ותורכיה, הנמצאות בשולי המרחב ושלבסיס המדיני שלהן ישנהּ ממשות היסטורית, כל שאר השטח – ששוכנות בו סוריה, לבנון, ירדן, עיראק – מהווה מרחב פתוח בכל המובנים. לא היו בו מעולם ישויות פוליטיות מקוריות, והוא נשלט תמיד על ידי כוחות חיצוניים. גם האיסלאם הערבי עצמו, שמקורו בחצי-האי ערב ולא במרחב המדובר, היה בבחינת כובש באזור ולא שלטון עצמי. בשחרורו של המרחב הזה מהתפיסות האירופיות – ובמיוחד מהתפיסה של "מדינת הלאום" – חוזר המרחב לאופיו המקורי, אך מאבד צורת התארגנות פוליטית שיעילותהּ הוכחה. שאלת עתידו המדיני-פוליטי של האזור המדובר מעניינת וחשובה כמובן, ובכל זאת ההיבט המעניין אותנו הוא שאלת הלאומיות הפלסטינית.

גם הפלסטינים, כמו כל שאר תושביו הערבים של האזור, לא היו מעולם עם. הם היו ערב רב של אינדיבידואלים, המאורגנים, כאמור, בעיקר במסגרות של חמולות, משפחות, שבטים, עדות או קבוצות בעלות זהות דתית.

רובם הגיעו לארץ-ישראל בעקבות הציונות והפריחה הכלכלית שהיא הביאה לארץ. שמותיהם, כגון אל-מסרי, חוראני ועוד, מסגירים עובדה זו. אפילו ה"נכבה", האסון שהביאו על עצמם בשנת 1948, לא עוררה את זהותם הלאומית.

התנגדותם לציונות, הן לפני 1948 והן לאחריה, לא הייתה בבחינת "שאיפה לאומית". היא הייתה חלק מההתנגדות הערבית הטבעית לתנופה הציונית. התנגדות זו מובנת: הערבים זיהו בציונות, מבחינתם בצדק, גורם זר הפולש לתחום מחייתם ההיסטורי. התנגדותם של ערביי ארץ-ישראל לציונות לא הייתה מובחנת מהתנגדותהּ של "האומה הערבית הגדולה" כלפיה. היא הייתה חלק ממנהּ, אך באשר נקודת החיכוך של "האומה הערבית הגדולה" עם הציונות הייתה בעיקר מנת חלקם של תושביה הערביים של ארץ-ישראל, מהווים הם עד היום את ראש החץ של ההתנגדות הערבית לציונות וקו החזית של התנגדות זו.

לבושהּ הנוכחי של ההתנגדות הערבית – הלאומיות הפלסטינית – חדש יחסית. בין מלחמת 1948 למלחמת ששת הימים, לא הייתה שום שאיפה לאומית פלסטינית לשחרור "האומה הפלסטינית" מהכיבוש הירדני. רק בעקבות מלחמת ששת הימים[1] התחילו הערבים בכלל, ותושבי ארץ-ישראל הערבים בפרט, להציג את בעייתם כשאיפה לאומית פלסטינית. הערבים זיהו, כנראה בצדק, ששיח הזכויות הלאומיות מיטיב לשרת את האינטרס שלהם יותר משעושה זאת כל שפה אחרת. תרומה נכבדה להתפתחות זו תרם השמאל הישראלי. מסיבותיו שלו ולצרכיו שלו, עט השמאל הישראלי על "השאיפה הלאומית הפלסטינית" כמוצא שלל רב, ולכן לימד את הפלסטינים וחינכם להשתמש בשפה הלאומית.

לאור העובדה שאוסף תושביה הערבים של ארץ-ישראל אינו עם ומצד האמת אין לפרטים הכלולים בו שום שאיפות לאומיות משותפות או רקע היסטורי שורשי משותף שעשויים לגבש אותם לכדי ציבור מאורגן ומאוחד, הם זקוקים ל"דבק" לאומי שילכדם. את הצורך הזה ממלאת עבורם ההתנגדות לציונות ולמדינת ישראל. היא הדבר היחיד שיוצר עבורם את תחושת ה"יחד" ואת הסולידאריות הפלסטינית.

זו בדיוק הסיבה שההסתה הפלסטינית ממלאת מקום חשוב כל-כך בהוויה הזאת. חוץ ממנהּ, אין שום סיבה ממשית לסולידאריות שלהם. הגדרתם הלאומית אינה בנויה על בסיס מהות חיובית המציגה אותם. הגדרה זו, כל כולה, מנוסחת על דרך השלילה. כל המשותף להם הוא השנאה היוקדת שהם חשים כלפי ישראל והציונות. הם אינם עם, אלא אנטי-עם. כל הווייתם מסתכמת ב"התנגדות". המציאות הלאומית שלהם מיוסדת על בסיס דמיוני שאין לו אחיזה בהיסטוריה וגם לא תוכן או מהות לאומיים חיוביים.

הם אינם רוצים מדינה משלהם; הם רוצים את המדינה שלנו. מה שקרה אחרי הנסיגה מעזה ממחיש זאת היטב: במקום להקים לעצמם מדינה, ואפילו זעירה, הם העדיפו להתפלג ולהיאבק בינם לבין עצמם ולהשתמש בחבל עזה להמשך "ההתנגדות". ביום שבו יוותרו על "ההתנגדות" הם יוותרו על מהותם. הטרור הערבי משמש להם אמצעי בלבד; ההסתה ו"ההתנגדות", לעומת זאת, הן עצם מהותם. קל להם יותר לוותר על הטרור מאשר על "ההתנגדות" וההסתה.

ההסתה, "ההתנגדות" והטרור ממלאים תפקיד נוסף: כמו כל תרבות אנושית אחרת, ניחנה גם התרבות הערבית במעלות משלה. הסובלנות אינה אחת מהן. להפך. התרבות הערבית היא תרבות של אלימות. מכיוון שאין סולידאריות אמתית בין "הפלסטינים", האלימות המאפיינת אותם עלולה הייתה לחולל שמות במרקם החברתי הפנימי שלהם, ייתכן שבמידה רבה מזו שהכרנו. הפניית השנאה והאלימות כלפי ישראל והיהודים עונה אפוא גם על צורך פנימי מהותי. לולא הייתה מופנית החוצה, הייתה האגרסיה הערבית הטבעית מופנית פנימה, מחסלת את הפסבדו-לאומיות הפלסטינית מבפנים וחושפת את האמת, היינו שאין לה שום בסיס היסטורי.

לו, חס ושלום, היו הפלסטינים משיגים את מטרתם ומחסלים את מדינת ישראל, הייתה מלחמת הכול בכול שמתרחשת היום בסוריה, בבחינת קדימון קל למה שהיה מתחולל ביניהם.

מי שנוסע לחיפה בכביש החוף הישן, צפונית לזיכרון יעקב, עובר ליד הכפר הערבי פורודיס. תושביו הערבים של הכפר זכו לגן עדן (פרדייס) כבר בעולם הזה. אין כפר ערבי במזרח התיכון כולו, ודאי לא מחוץ למדינת ישראל, שתושביו נהנים מעושר ומרווחה כמו תושבי כפר זה.

הם אינם צריכים זכויות לאומיות. גם לא זכויות דמוקרטיות. מושגים אלה אינם חלק מתרבותם. כל רצונם לחיות בנוחות כלכלית ובכבוד אנושי כאינדיבידואלים. בעת האחרונה נוכחנו בכך גם על רקע הצעתו של שר החוץ אביגדור ליברמן להעביר את תושבי הכפרים הערביים שבוואדי ערה, על כפריהם ובתיהם – בלי לגרשם חלילה – לידי המדינה הפלסטינית שאמורה לקום במסגרת "הסכם שלום". זעקות השבר שלהם והתנגדותם התקיפה אינם רק צביעות משעשעת; הם ההוכחה שאין ברורה ממנה שלא זכויות לאומיות הן שמטרידות אותם באמת אלא רווחה כלכלית אינדיבידואלית וכבוד אנושי.

ה"נכבה" הפלסטינית לא הסתיימה אפוא ב-1948. הפרובלמטיקה האידאית של הציונות, בלבולי המוח של השמאל הישראלי ובעקבותיו של העולם המערבי "שוחר ישראל" כולו, ממשיכים להפוך את הפלסטינים לקרבן, ועם זאת כל הווייתם אינהּ אלא שוט שמניף אלוקי ההיסטוריה על הציונות כדי להכריח אותהּ לחזור לעצמהּ ולמקורותיה הָאֲמִתִּיִּים.

---

[1] אש"ף, הארגון לשחרור פלסטין, הוקם בשנת 1964, אבל הקמתו הייתה בחסות מצרית, והוא לא נקרא "הארגון לשחרור העם הפלסטיני", אלא לשחרור הארץ.