הקלף הנוסף

בס"ד

(מאמר זה נכתב בדצמבר 2010 וככל הזכור לי פורסם בזמנו ב"יומן" של עיתון "מקור ראשון". אני מביא אותו כאן הן משום שהוא רלוונטי להבנת המניע לחידוש המגעים המדיניים, והן משום שברצוני להשתמש בו כבסיס למאמר שאפרסם כאן בקרוב בנושא חידוש המגעים ומשאל העם)

על אמרתו של האמורא שמואל "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (ברכות דף ל"ד, עמוד ב'), כותב שבתי בן דב: "ההבדל האמיתי בין "העולם הזה" לימות המשיח הריהו אפוא לאו דווקא בשעבוד המלכויות כשלעצמו, אלא אף יותר מכן – במצב הרוחני המקיים את השעבוד הזה, או בהגדרה רחבה, בכניעה חסרת-האונים לסיבתיות ההיסטורית – ואילו ההתעלות למאבק תכליתי בהיסטוריה, היא היא הגאולה וחיי העולם הבא; ואם שמואל הדגיש כל-כך את שעבוד המלכויות באשר הוא, הרי זה רק משום שהחירות הממלכתית היא תנאי שבלעדיו אין המאבק התכליתי בהיסטוריה יכול להגיע לדרגת ממשות" (כל כתביו, כרך ב', במעלות הגאולה, עמוד 590).

המושג "נצח ישראל" איננו סיסמה ריקה. הוא מבטא את ידיעתה של היהדות להיאבק בסיבתיות ההיסטורית ולהכניעה. הכוחות הפועלים בהיסטוריה מעלים אומות ומפילים אותן, מפריחים אימפריות וממוטטים אותן. שום תופעה אנושית איננה יכולה לחרוג מהחוקיות ההיסטורית הבאה לידי ביטוי בכוחות רבים ומגוונים – היחסים המדיניים, התנאים הגיאופוליטיים, האינטרסים הלאומיים, המאזן הבינלאומי וכדומה.

חריג אחד בכל זאת קיים – עם ישראל. מקורותינו לימדונו את חכמת המאבק בכוחות ההיסטוריים הטוחנים עד דק כל אומה שנקרית בפניהם, חכמה שגם עליה אמר הכתוב: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". עם ישראל יודע לחיות מעל ההיסטוריה.

אלא, שמונח זה – מעל ההיסטוריה – "הוא אומלל ביותר", כפי שכותב שב"ד. "כי גם אם היהדות היא מעל ההיסטוריה, ואינה אובייקט של השתנות בתוכה, הרי זה לא משום שמרחפת היא ערטילאית מחוץ להיסטוריה, מחוסנת באורח פלא מכל מגע עמה כלל, אלא אדרבה – משום שיורדת היא אל ההיסטוריה ומטילה עצמה לתוכה כסובייקט, כדי להדבירה לעצמה" (שם עמוד 583).

היהדות של הגלות היתה "מעל ההיסטוריה" במובן האומלל האמור. מהותה של הגלות היא "כניעה חסרת-האונים לסיבתיות ההיסטורית". כשמרדה הציונות ביהדות של הגלות, בכניעה זו היא מרדה. הציונות לימדה אותנו לחזור להיסטוריה ולפעול בה. אלא שאליה וקוץ בה: החזרה להיסטוריה שלימדה הציונות היתה גם היא "אומללה", אמנם מהכיוון המנוגד. היא לא החזירה אותנו ל"מאבק תכליתי בהיסטוריה", כדי להדבירה לעצמנו – חכמה שהציונות לא ידעה באשר היא מרדה ביהדות והתנתקה ממנה. הציונות החזירה אותנו לפעול בהיסטוריה ככל העמים, מה שאומר בהכרח שדין ההיסטוריה וטחנותיה יחול גם עלינו. משבחרה הציונות בתודעה של "עם ככל העמים" וויתרה על החכמה של "נצח ישראל", היא בחרה גם בגורלם של כל העמים – להיוולד, לצמוח, לפרוח, לשקוע וגם – למות.

מבוגר אחראי

כשאומרים לנו מנהיגינו שגם הם, כמובן, מאמינים ב"זכותו הבלתי ניתנת לערעור של עם ישראל על ארץ ישראל", אבל מה לעשות, המציאות יש לה חוקים משלה, הם צודקים לשיטתם – שיטתה של הציונות. כך גם כשהם אומרים לנו ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם". הסיטואציה ההיסטורית – יחסי הכוחות הבינלאומיים, המערך הגיאופוליטי, עליית כוחות השמאל, התפשטות האנטי ציונות, האינטרסים של האיחוד האירופאי וכדומה – פועלת נגדנו. גם התהליכים האידיאיים-פנימיים – אובדן האידיאלים, שקיעת הערכים, האינדיבידואליזם החומרני, הקפיטליזם החזירי והשמאל האנטישמי – מוליכים לאותן מסקנות. הפוליטיקה, הם אומרים, היא אמנות האפשר, לא הרצוי. צריך להתפשר – לחיות במציאות. נצטרך לוותר על החזון של ארץ ישראל השלמה.

אם כן, לנטייתה של ההנהגה הציונית להיכנע ללחצים – בלי הבדל בין ימין לשמאל – יש בניין-על אידיאולוגי מוצק, הבא לידי ביטוי בהכרה שמנהיגות אחראית שקולה ורציונאלית, חייבת להתנהל כ"מבוגר אחראי" – לראות עצמה כפופה לתנאים ההיסטוריים ולמערך היחסים הבינלאומי. זו איננה גחמה; זוהי מהותה של הציונות.

גם ההנהגה הציונית מסכימה, פחות או יותר, שניתוח אובייקטיבי וחסר אשליות של הכוחות הפועלים, הן בזירה הבינלאומית והן בזו הלאומית, אינו מותיר מקום לספק. גורלה של מדינת ישראל עלול להיות כגורלה של צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השניה. מה עוד שלאובדננו שלנו, בניגוד לזה של צ'כוסלובקיה, רבים מצפים בכיליון עיניים. ההנהגה הציונית מבינה היטב את האיום על קיומנו. מה שהיא מנסה לעשות כנגדו הוא – לתמרן במסגרת מערך הכוחות הקיים. היא איננה יודעת "להוציא שפן מהכובע" – להטיל למערכת הכוחות קלף נוסף, שלא נלקח בחשבון, שעשוי לשנות אותה מיסודה.

אבל ניסיונות התמרון של ההנהגה הציונית, כדוגמת ניסיונו של נתניהו להרוויח זמן עד שישתנו הנסיבות (אם נותיר לעצמנו פרשנות נדיבה של מדיניותו), יכולים אולי לעכב את התהליך, אבל לא למנוע אותו. לכוחות ההיסטוריה יש סבלנות ואין סנטימנטים. הם ידעו כבר לטחון מעצמות גדולות מישראל.

נקודת ארכימדס

אבל יש מוצא. "היהדות – עם שאין כמוה להכיר בכוחו הכל-יכול של א-להי ההיסטוריה – הריהי נודעת גם את האמת, שבתכנית הכוללת עשויה גם הדבקות במוסר של אמת להיות גורם בין הגורמים, וגורם לא חלש יותר מכל הגורמים האחרים כאחד (ההדגשה שלי – מ.ק.)" (שב"ד, שם, עמוד 583).

ובכן, נמצא הקלף הנוסף – דבקות במוסר של אמת. דבקות באידיאל של אמת היא בבחינת נקודת ארכימדס שדווקא משום שבסיסה הוא מחוץ למארג הכוחות הפועלים בהיסטוריה, היא מאפשרת לפעול בתוכה ולנצחם. כשמעמידה היהדות את הערך של ארץ ישראל, היא איננה מורה על אידיאל רוחני-מטאפיזי מנותק מן המציאות. היא מלמדת אותנו מהו התנאי ההכרחי הגיאופוליטי, האובייקטיבי, לחירות הממלכתית שלנו. ארץ ישראל בשלמותה איננה קישוט שאפשר גם בלעדיו; היא הכרח המציאות.

יש בכוחנו לחרוג מה"קוראלס" (= נתיב הבקר בדרכו לשחיטה) שלתוכו הכניסה אותנו ההיסטוריה. יש בכוחנו "להיאבק מאבק תכליתי בהיסטוריה" ולהדבירה לעצמנו, ולא מתוך התכחשות למערך הכוחות הבינלאומי או התעלמות ממנו, אלא מתוך הכרת מגבלותיו-שלו. אלפי שנות היסטוריה יהודית הוכיחו זאת.

כשעוד פרח האידיאליזם הציוני, וגם הסיטואציה הבינלאומית דחפה לכך – הצליחה ההנהגה הציונית לנצל כראוי את חלון ההזדמנויות ההיסטורי ולהקים את המדינה. עתה, מששקע האידיאליזם והשתנו הנסיבות ההיסטוריות – היא נותרה חסרת אונים. התנתקותה ממקורות חיוניותנו איננה מאפשרת לה לחדש את מלאי האנרגיה המוסרית הנחוצה. אין לה את הקלף הנוסף. הברירה היחידה שנותרה לה היא להתמסר להיסטוריה ולהיכנע לה, ולו גם מתוך עמדת פנים כלפי חוץ ורמאות-עצמית כלפי פנים של "מבוגר אחראי" – זו האמירה המתיימרת של "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

אם כן, הבחירה העומדת היום בפני עם ישראל פשוטה וברורה: או שמדינת ישראל תלך לפח הזבל של ההיסטוריה או שתהיה זו ההנהגה הציונית. ומכיוון שעם ישראל חפץ חיים הוא – אין ספק במה יבחר בסופו של דבר.