בעת מלחמה חייבים לגלות משמעת ציבורית, אחריות וממלכתיות – ולהתאחד. את היצרים הפוליטיים, השאיפות האישיות, החשבונות והאינטרסים, צריך לשמור לרגע אחרי המלחמה.
בס"ד
פורסם ב"מקור ראשון" ב-7.1.22
"תנאים
הכרחיים לניצחון במאבק בנגיף הם אחדות הפיקוד, אמון בפיקוד, ומשמעת מלאה. כרגע
נראה שאנחנו הולכים בצעדי ענק לקראת אנרכיה. במאבק שלנו כנגד הנגיף, שהוא מלחמה
לכל דבר, לא הנגיף הוא הבעיה האמתית שלנו אלא האנרכיה בתוכנו: אי אמון בממשלה
ובמערכת הבריאות ופגיעה בעקרון אחדות ההנהגה. האופוזיציה מימין לא תמיד יודעת
להבחין בין ביקורת בונה, עניינית, חיובית, נותנת כתף, לבין יוזמות פרטיות שמבקשות
להנהיג את הציבור מתחת לאפה של ההנהגה הנבחרת.
אנחנו
בעיצומו של קרב. ההנהגה שבחרנו ממש אמורה לנהל אותו. ייתכן בהחלט שהיא טועה בדרכי
ההתנהלות שלה, אבל המשמעת הממלכתית, האחריות הלאומית ועקרון אחדות ההנהגה חשובים
כרגע יותר מכול דבר אחר".
הדברים
האלה לא נכתבו לאחרונה על רקע התפשטות גל האומיקרון; פרסמתי אותם לפני כשנה וחצי, בעיצומו
של הגל השני של המגפה, במאמר שכותרתו "זה לא הנגיף, זו האנרכיה".
במילים
"האופוזיציה מימין" התכוונתי בעיקר לראש הממשלה הנוכחי נפתלי בנט, יו"ר
"ימינה" שהייתה אז באופוזיציה, שמתח אז ביקורת לא תמיד עניינית על
הממשלה. ביקרתי אותו על כך לא מעט בימים ההם. בנט ניצל אז את תחושת הפחד של הציבור
ואת התסכול שלו ממדיניות הסגרים, שמוטטה אותו הן פסיכולוגית והן כלכלית. במסגרת
הקמפיין "לא פרנסה – לא מעניין", הוא ארגן יוזמות כמו "קבינט
הצללים" שפרסם מדיניות משלו בנושא המאבק במגיפה. בנט ידע אז לנגן מצוין על תסכול
הציבור, מה שהביא לו בשיאו כ-22 מנדטים בסקרים, וכולנו יודעים מה נותר מהם ברגע
האמת. החובה אז הייתה לצאת נגד המהלכים האלה של בנט. ביקורת עניינית תמיד רצויה,
אבל פגיעה מכוונת באמון הציבור בהנהגה בעיצומה של מלחמה רק כדי לקושש מנדטים
בסקרים היא דבר שלא ייעשה.
היום אנו
מצויים באותו מקום, רק התפקידים התחלפו. היום בנט מנהל את המערכה נגד המגיפה,
והליכוד, החרדים וסיעת הציונות הדתית, מחבלים במאמצים להתמודד אתה. כשח"כ משה
גפני מצהיר "המגיפה מתפשטת ומהווה
סכנה, ואין ממשלה שאפשר לסמוך עליה ועל האחריות שלה, כי אין לה את האחריות",
זו איננה ביקורת; זה חוסר אחריות ציבורי. זו זריעת דמורליזציה ואי אמון בהנהגה רק
כדי לפרוק תסכולים ולהרוויח כמה מנדטים בסקרים.
כשח"כ
בצלאל סמוטריץ' מצהיר ש"בנט הוא לא באמת ראש ממשלה. אפילו בקורונה הוא פועל
הפוך ממה שאמר. בנט כתב ספר מגוחך איך לנצח מגיפה והוא לא מסוגל לקיים את מה שהוא
כתב. אין פה ראש ממשלה", גם זו איננה ביקורת עניינית. לגיטימי להתווכח אם בנט
צריך להיצמד ככתבו וכלשונו לספר שכתב, לא על המלחמה שעברה אלא על ארבעה מלחמות
אחורה, או שעליו דווקא לעדכן את אסטרטגיית המאבק בהתאם למציאות המשתנה מגל לגל ומרגע
לרגע. בלתי לגיטימי לומר ש"אין פה ראש ממשלה".
במילים
"ההנהגה שבחרנו" התכוונתי לממשלת נתניהו דאז, למרות שלא בחרתי בו. הקריאה
ל"משמעת ממלכתית ואחריות לאומית", הייתה קריאה לתת אמון בממשלת נתניהו
בניהול המאבק במגיפה. גם היום יש ממשלה בישראל, כפי שהייתה אז. גם היום, כמו אז, תפקידה
של האופוזיציה הוא ביקורת בונה, אחראית ועניינית, ולא חבלה באמון הציבור בממשלה.
את המופת
להתנהלות אופוזיציונית אחראית וממלכתית בעת מלחמה צריך ללמוד מבנימין נתניהו, ראש
האופוזיציה בימי מלחמת לבנון השנייה. פחות משנה אחרי הגירוש השערורייתי מגוש קטיף,
כשאהוד אולמרט, שהיה ממוביליו, כיהן כראש ממשלה, ואף שניהול המלחמה ההיא היה
שערורייתי לא פחות מהגירוש, נתניהו לא תקע מקלות בגלגלים, לא חתר תחת אמון הציבור
בהנהגה ולא בנה את עצמו כחלופה לממשלה באמצעות החלשת כוח העמידה, זלזול בהנהגה
הנבחרת, הכפשות, האשמות שווא, דה-לגיטימציה ורצח האופי. נתניהו גיבה אז את מהלכי
הממשלה, נשא בנטל המאמץ הלאומי ויצא לחו"ל כדי לדברר את מדיניות הממשלה.
נתניהו
ידע אז מה שהיום כנראה הוא וכל ראשי מפלגות האופוזיציה שכחו: בעת מלחמה חייבים
לגלות משמעת ציבורית, אחריות וממלכתיות – ולהתאחד. זה היה נכון אז, וזה נכון הרבה
יותר היום. לא הכול פוליטיקה; את היצרים הפוליטיים, השאיפות האישיות, החשבונות והאינטרסים,
צריך לשמור לרגע אחרי המלחמה. יש היום ממשלה בישראל ויש ראש ממשלה, וגם אם לדעת האופוזיציה
הוא דומה יותר ליפתח מאשר לשמואל, הרי כבר אמרו חז"ל "יפתח בדורו כשמואל
בדורו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה