יום שני, 31 בינואר 2022

ייתכן שגם הנגיף מותש

האם ייתכן שהנגיף התעייף? שגם הוא מותש? שהאסטרטגיה של התפשטות נרחבת מדי שבה הוא נוקט מולנו מחלישה אותו עצמו?

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 14.1.22


שום דבר לא היה יכול לעצור את תנופת הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, כשכוחותיו שטפו את מרחבי רוסיה וערבות אוקראינה. הוא התקדם במתקפת בליץ, פרץ את כל קווי ההגנה הסובייטים ושעט הלאה והלאה כשהוא חושף פרצות, מנצל חולשות ומתגבר בקלות על כל ניסיון של הרוסים לבלום אותו. רק בסטלינגרד, בעומק השטח הרוסי, נעצרה תנופתו. בקרב הרואי הצליחו הרוסים לנצח את הצבא הגרמני ולבלום אותו, ומאז החלה נסיגתו הגדולה שהסתיימה בתבוסתו.

אבל את הצבא הגרמני לא עצרה רק גבורתו של הלוחם הסובייטי. התפשטותו המהירה מדי היא שעצרה אותו. נגמרו לו האוויר והכוחות. קווי האספקה הארוכים, האגפים שנחשפו, הצורך לדלל את הכוחות, העייפות ואובדן העוצמה והמחץ – כולם תוצאה הכרחית של ההתפשטות הבלתי נגמרת של הצבא הגרמני – הם שאפשרו לצבא הרוסי לנצח אותו בסטלינגרד.

אנחנו עוסקים בנגיף הקורונה בהסתכלות מדעית-טכנית; במוטציות, בזנים, בסטטיסטיקות, בחיסונים בתרופות וכדומה. וטוב שכך. אבל בנוסף למבט הזה כדאי להביט בו גם באופן הוליסטי, אחדותי ומופשט. לראות בו ישות בעלת חיים משלה. הנגיף איננו רק אוסף נגיפים בודדים שתוקפים את המין האנושי; יש לו הוויה וחיים משלו. גם אם אין לו רצון מודע והכרה ובחירה וכוונה, הוא יצור אחד והוא יצור חי, גם אם ממדרגת חיים נמוכה. קיימת בו תנועת החיים היסודית של רצוא ושוב, התפשטות והתכווצות, תנועה שמאפיינת את הלב האנושי וגם כל תופעת חיים אחרת. הזנים הנבדלים אינם נגיפים שונים, אלא אסטרטגיות שונות של אותו נגיף בשאיפה שלו להתפשט עוד ועוד. כמו מתאגרף שמנסה להכות ביריבו ושולח פעם את ידו הימנית ופעם את השמאלית, פעם לבטן ופעם אחרת לראש, כך גם הנגיף שולח את זרועותיו, המוטציות השונות, ומנסה למצוא את נקודות התורפה של האדם.

אנחנו מביטים על המגיפה בעיקר מהצד האנושי, מהזווית שלנו. מתרכזים במאמצינו לעצור אותו ובאסטרטגיות השונות והמתחלפות שעלינו לנקוט נוכח יכולתו להשתנות כל הזמן. אנחנו יוצרים חיסונים בדיקות ותרופות כקווי הגנה, מכינים את בתי החולים וצוותי רפואה כדי להיערך למתקפות הבאות. אבל אנחנו מתקשים לראות את המערכה הזו גם מנקודת המבט של הנגיף. הסתכלות כזו נמצאת למשל בביטוי השגור "הגל דעך", שנושא משמעות חבויה לפיה לא אנחנו עצרנו אותו; הוא נעצר מעצמו, מתוך הדינמיקה הפנימית שלו. ומהזווית של הנגיף, ייתכן שמה שאנחנו רואים עכשיו בגל החמישי הוא התפשטות יתר שבאה על חשבון העוצמה והמחץ, ממש כפי שקרה לצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה מול הצבא הסובייטי.

הנגיף מתפשט במהירות ובהיקף שלא הכרנו כלל בסבבים הקודמים. אין היום בית אליו הוא לא חודר, ואין משפחה שהוא לא הצליח להכות בה. אבל ההתפשטות הזו באה על חשבון יכולת ההיזק שלו. כפי שמשערים כרגע מומחי הרפואה בעולם, עוצמתו וכוח ההרס שלו אינם כפי שהיו בגלים הקודמים והוא הרבה פחות קטלני מהם.

ההיחלשות ודילול הכוחות הזה של הנגיף, שמוצע כאן לראות אותם כתוצאה ישירה של התפשטותו, ניכרת גם בממד הזמן. לפי ההערכות מומחי הרפואה אורך הגל הזה צפוי להיות קצר משהכרנו בגלים הקודמים. לא חודשיים-שלושה, אלא שבועות ספורים. ייתכן שאנחנו רואים כרגע את הנגיף לא רק מאבד מעוצמתו אלא גם "נותר ללא אוויר". ההתפשטות היתרה והמהירה שלו באה לידי ביטוי גם באובדן האנרגיות ובקוצר הנשימה שלו. הוא כבר לא מסוגל לפעול במלוא כוחו לאורך זמן.

האם ייתכן שהנגיף התעייף? שגם הוא מותש? שהאסטרטגיה של התפשטות נרחבת מדי שבה הוא נוקט מולנו מחלישה אותו עצמו? האם ייתכן שהגל הזה הוא שיא ההתפשטות שלו, ושלאחריו נראה אמנם עוד ניסיונות שלו להתאושש באמצעות הופעת ווריאנטים חדשים, אבל פחות ופחות יעילים? האם הוא יהפוך בהמשך למשהו מעין שפעת עונתית? האם ייתכן שהגל החמישי, שעדיין לא הגענו לשיאו, עומד להיות הסטלינגרד של הנגיף?

כמובן, ההסתכלות הזו איננה מדעית. מכאן חולשתה אבל ייתכן שגם יתרונה. היא לא באה במקום המאמצים הרפואיים הקונבנציונליים ללחימה בנגיף ולא מתיימרת להחליפם. אבל כדאי לנסות להביט בצונאמי של גל הגל החמישי שאנו נמצאים בעיצומו גם ממבט כזה. ימים יגידו אם יש בו ממש.

 

 

 

 

2 comments:

  1. ניתוח יפה, לא יודע למה אתה מסייג את דבריך בטענה "לא מדעי" גם התייחסותך למעללי בנט היא לא מדעית ולא מציאותית. אבל חוץ מזה כיף לקרוא את דבריך ולהחכים.

    השבמחק