ייתכן שגם הנגיף מותש

האם ייתכן שהנגיף התעייף? שגם הוא מותש? שהאסטרטגיה של התפשטות נרחבת מדי שבה הוא נוקט מולנו מחלישה אותו עצמו?

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 14.1.22

שום דבר לא היה יכול לעצור את תנופת הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, כשכוחותיו שטפו את מרחבי רוסיה וערבות אוקראינה. הוא התקדם במתקפת בליץ, פרץ את כל קווי ההגנה הסובייטים ושעט הלאה והלאה כשהוא חושף פרצות, מנצל חולשות ומתגבר בקלות על כל ניסיון של הרוסים לבלום אותו. רק בסטלינגרד, בעומק השטח הרוסי, נעצרה תנופתו. בקרב הרואי הצליחו הרוסים לנצח את הצבא הגרמני ולבלום אותו, ומאז החלה נסיגתו הגדולה שהסתיימה בתבוסתו.

אבל את הצבא הגרמני לא עצרה רק גבורתו של הלוחם הסובייטי. התפשטותו המהירה מדי היא שעצרה אותו. נגמרו לו האוויר והכוחות. קווי האספקה הארוכים, האגפים שנחשפו, הצורך לדלל את הכוחות, העייפות ואובדן העוצמה והמחץ – כולם תוצאה הכרחית של ההתפשטות הבלתי נגמרת של הצבא הגרמני – הם שאפשרו לצבא הרוסי לנצח אותו בסטלינגרד.

אנחנו עוסקים בנגיף הקורונה בהסתכלות מדעית-טכנית; במוטציות, בזנים, בסטטיסטיקות, בחיסונים בתרופות וכדומה. וטוב שכך. אבל בנוסף למבט הזה כדאי להביט בו גם באופן הוליסטי, אחדותי ומופשט. לראות בו ישות בעלת חיים משלה. הנגיף איננו רק אוסף נגיפים בודדים שתוקפים את המין האנושי; יש לו הוויה וחיים משלו. גם אם אין לו רצון מודע והכרה ובחירה וכוונה, הוא יצור אחד והוא יצור חי, גם אם ממדרגת חיים נמוכה. קיימת בו תנועת החיים היסודית של רצוא ושוב, התפשטות והתכווצות, תנועה שמאפיינת את הלב האנושי וגם כל תופעת חיים אחרת. הזנים הנבדלים אינם נגיפים שונים, אלא אסטרטגיות שונות של אותו נגיף בשאיפה שלו להתפשט עוד ועוד. כמו מתאגרף שמנסה להכות ביריבו ושולח פעם את ידו הימנית ופעם את השמאלית, פעם לבטן ופעם אחרת לראש, כך גם הנגיף שולח את זרועותיו, המוטציות השונות, ומנסה למצוא את נקודות התורפה של האדם.

אנחנו מביטים על המגיפה בעיקר מהצד האנושי, מהזווית שלנו. מתרכזים במאמצינו לעצור אותו ובאסטרטגיות השונות והמתחלפות שעלינו לנקוט נוכח יכולתו להשתנות כל הזמן. אנחנו יוצרים חיסונים בדיקות ותרופות כקווי הגנה, מכינים את בתי החולים וצוותי רפואה כדי להיערך למתקפות הבאות. אבל אנחנו מתקשים לראות את המערכה הזו גם מנקודת המבט של הנגיף. הסתכלות כזו נמצאת למשל בביטוי השגור "הגל דעך", שנושא משמעות חבויה לפיה לא אנחנו עצרנו אותו; הוא נעצר מעצמו, מתוך הדינמיקה הפנימית שלו. ומהזווית של הנגיף, ייתכן שמה שאנחנו רואים עכשיו בגל החמישי הוא התפשטות יתר שבאה על חשבון העוצמה והמחץ, ממש כפי שקרה לצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה מול הצבא הסובייטי.

הנגיף מתפשט במהירות ובהיקף שלא הכרנו כלל בסבבים הקודמים. אין היום בית אליו הוא לא חודר, ואין משפחה שהוא לא הצליח להכות בה. אבל ההתפשטות הזו באה על חשבון יכולת ההיזק שלו. כפי שמשערים כרגע מומחי הרפואה בעולם, עוצמתו וכוח ההרס שלו אינם כפי שהיו בגלים הקודמים והוא הרבה פחות קטלני מהם.

ההיחלשות ודילול הכוחות הזה של הנגיף, שמוצע כאן לראות אותם כתוצאה ישירה של התפשטותו, ניכרת גם בממד הזמן. לפי ההערכות מומחי הרפואה אורך הגל הזה צפוי להיות קצר משהכרנו בגלים הקודמים. לא חודשיים-שלושה, אלא שבועות ספורים. ייתכן שאנחנו רואים כרגע את הנגיף לא רק מאבד מעוצמתו אלא גם "נותר ללא אוויר". ההתפשטות היתרה והמהירה שלו באה לידי ביטוי גם באובדן האנרגיות ובקוצר הנשימה שלו. הוא כבר לא מסוגל לפעול במלוא כוחו לאורך זמן.

האם ייתכן שהנגיף התעייף? שגם הוא מותש? שהאסטרטגיה של התפשטות נרחבת מדי שבה הוא נוקט מולנו מחלישה אותו עצמו? האם ייתכן שהגל הזה הוא שיא ההתפשטות שלו, ושלאחריו נראה אמנם עוד ניסיונות שלו להתאושש באמצעות הופעת ווריאנטים חדשים, אבל פחות ופחות יעילים? האם הוא יהפוך בהמשך למשהו מעין שפעת עונתית? האם ייתכן שהגל החמישי, שעדיין לא הגענו לשיאו, עומד להיות הסטלינגרד של הנגיף?

כמובן, ההסתכלות הזו איננה מדעית. מכאן חולשתה אבל ייתכן שגם יתרונה. היא לא באה במקום המאמצים הרפואיים הקונבנציונליים ללחימה בנגיף ולא מתיימרת להחליפם. אבל כדאי לנסות להביט בצונאמי של גל הגל החמישי שאנו נמצאים בעיצומו גם ממבט כזה. ימים יגידו אם יש בו ממש.

 

 

 

 

אופוזיציה חסרת אחריות

בעת מלחמה חייבים לגלות משמעת ציבורית, אחריות וממלכתיות – ולהתאחד. את היצרים הפוליטיים, השאיפות האישיות, החשבונות והאינטרסים, צריך לשמור לרגע אחרי המלחמה.

 

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב-7.1.22

"תנאים הכרחיים לניצחון במאבק בנגיף הם אחדות הפיקוד, אמון בפיקוד, ומשמעת מלאה. כרגע נראה שאנחנו הולכים בצעדי ענק לקראת אנרכיה. במאבק שלנו כנגד הנגיף, שהוא מלחמה לכל דבר, לא הנגיף הוא הבעיה האמתית שלנו אלא האנרכיה בתוכנו: אי אמון בממשלה ובמערכת הבריאות ופגיעה בעקרון אחדות ההנהגה. האופוזיציה מימין לא תמיד יודעת להבחין בין ביקורת בונה, עניינית, חיובית, נותנת כתף, לבין יוזמות פרטיות שמבקשות להנהיג את הציבור מתחת לאפה של ההנהגה הנבחרת.

אנחנו בעיצומו של קרב. ההנהגה שבחרנו ממש אמורה לנהל אותו. ייתכן בהחלט שהיא טועה בדרכי ההתנהלות שלה, אבל המשמעת הממלכתית, האחריות הלאומית ועקרון אחדות ההנהגה חשובים כרגע יותר מכול דבר אחר".

הדברים האלה לא נכתבו לאחרונה על רקע התפשטות גל האומיקרון; פרסמתי אותם לפני כשנה וחצי, בעיצומו של הגל השני של המגפה, במאמר שכותרתו "זה לא הנגיף, זו האנרכיה".

במילים "האופוזיציה מימין" התכוונתי בעיקר לראש הממשלה הנוכחי נפתלי בנט, יו"ר "ימינה" שהייתה אז באופוזיציה, שמתח אז ביקורת לא תמיד עניינית על הממשלה. ביקרתי אותו על כך לא מעט בימים ההם. בנט ניצל אז את תחושת הפחד של הציבור ואת התסכול שלו ממדיניות הסגרים, שמוטטה אותו הן פסיכולוגית והן כלכלית. במסגרת הקמפיין "לא פרנסה – לא מעניין", הוא ארגן יוזמות כמו "קבינט הצללים" שפרסם מדיניות משלו בנושא המאבק במגיפה. בנט ידע אז לנגן מצוין על תסכול הציבור, מה שהביא לו בשיאו כ-22 מנדטים בסקרים, וכולנו יודעים מה נותר מהם ברגע האמת. החובה אז הייתה לצאת נגד המהלכים האלה של בנט. ביקורת עניינית תמיד רצויה, אבל פגיעה מכוונת באמון הציבור בהנהגה בעיצומה של מלחמה רק כדי לקושש מנדטים בסקרים היא דבר שלא ייעשה.

היום אנו מצויים באותו מקום, רק התפקידים התחלפו. היום בנט מנהל את המערכה נגד המגיפה, והליכוד, החרדים וסיעת הציונות הדתית, מחבלים במאמצים להתמודד אתה. כשח"כ משה גפני מצהיר "המגיפה מתפשטת ומהווה סכנה, ואין ממשלה שאפשר לסמוך עליה ועל האחריות שלה, כי אין לה את האחריות", זו איננה ביקורת; זה חוסר אחריות ציבורי. זו זריעת דמורליזציה ואי אמון בהנהגה רק כדי לפרוק תסכולים ולהרוויח כמה מנדטים בסקרים.

כשח"כ בצלאל סמוטריץ' מצהיר ש"בנט הוא לא באמת ראש ממשלה. אפילו בקורונה הוא פועל הפוך ממה שאמר. בנט כתב ספר מגוחך איך לנצח מגיפה והוא לא מסוגל לקיים את מה שהוא כתב. אין פה ראש ממשלה", גם זו איננה ביקורת עניינית. לגיטימי להתווכח אם בנט צריך להיצמד ככתבו וכלשונו לספר שכתב, לא על המלחמה שעברה אלא על ארבעה מלחמות אחורה, או שעליו דווקא לעדכן את אסטרטגיית המאבק בהתאם למציאות המשתנה מגל לגל ומרגע לרגע. בלתי לגיטימי לומר ש"אין פה ראש ממשלה".

במילים "ההנהגה שבחרנו" התכוונתי לממשלת נתניהו דאז, למרות שלא בחרתי בו. הקריאה ל"משמעת ממלכתית ואחריות לאומית", הייתה קריאה לתת אמון בממשלת נתניהו בניהול המאבק במגיפה. גם היום יש ממשלה בישראל, כפי שהייתה אז. גם היום, כמו אז, תפקידה של האופוזיציה הוא ביקורת בונה, אחראית ועניינית, ולא חבלה באמון הציבור בממשלה.

את המופת להתנהלות אופוזיציונית אחראית וממלכתית בעת מלחמה צריך ללמוד מבנימין נתניהו, ראש האופוזיציה בימי מלחמת לבנון השנייה. פחות משנה אחרי הגירוש השערורייתי מגוש קטיף, כשאהוד אולמרט, שהיה ממוביליו, כיהן כראש ממשלה, ואף שניהול המלחמה ההיא היה שערורייתי לא פחות מהגירוש, נתניהו לא תקע מקלות בגלגלים, לא חתר תחת אמון הציבור בהנהגה ולא בנה את עצמו כחלופה לממשלה באמצעות החלשת כוח העמידה, זלזול בהנהגה הנבחרת, הכפשות, האשמות שווא, דה-לגיטימציה ורצח האופי. נתניהו גיבה אז את מהלכי הממשלה, נשא בנטל המאמץ הלאומי ויצא לחו"ל כדי לדברר את מדיניות הממשלה.  

נתניהו ידע אז מה שהיום כנראה הוא וכל ראשי מפלגות האופוזיציה שכחו: בעת מלחמה חייבים לגלות משמעת ציבורית, אחריות וממלכתיות – ולהתאחד. זה היה נכון אז, וזה נכון הרבה יותר היום. לא הכול פוליטיקה; את היצרים הפוליטיים, השאיפות האישיות, החשבונות והאינטרסים, צריך לשמור לרגע אחרי המלחמה. יש היום ממשלה בישראל ויש ראש ממשלה, וגם אם לדעת האופוזיציה הוא דומה יותר ליפתח מאשר לשמואל, הרי כבר אמרו חז"ל "יפתח בדורו כשמואל בדורו".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קווים לדמותה של הזהות היהודית

התוכן שמבטא מושג הזהות היהודית רחב הרבה יותר מאשר מושג הדת. וכשהחרדים, משני הסוגים, מנסים לצמצם את הזהות היהודית לזהות הדתית בלבד, הם מרחיקים את רוב הציבור הישראלי מהזהות היהודית במקום לפתוח אותה בפניו ולאפשר לו להתחבר אליה. 

בס"ד

פורסם במקור ראשון לפני שבועיים, 31.12.21

המושג "זהות יהודית" רווח בשיח הישראלי כבר שנים לא מעטות, אבל לאחרונה הוא זכה לעדנה מיוחדת. על רקע הרפורמות של השר מתן כהנא בנושאי דת ומדינה אימצו אותו גם החרדים, הן הישנים והן הלאומיים. "הצעדים של הממשלה לשינוי הזהות היהודית של המדינה מסוכנים יותר מהגרעין האיראני", אמר לאחרונה ח"כ אריה דרעי. "למתן כהנא ולליברמן מטרה אחת – לחסל את הזהות היהודית של המדינה", אמר בהזדמנות אחרת ח"כ משה גפני. גם מפלגת נעם מסבירה את הצורך בהקמתה בכך ש"היום עיקר המאבק הוא על הזהות היהודית של המדינה".

אימוץ המושג על ידי החרדים מעלה את השאלה למה בדיוק הם מתכונים במושג "זהות יהודית". מסתבר שכשהחרדים מדברים על "זהות יהודית" הם מתכוונים ל"זהות הדתית". לא על הזהות היהודית של המדינה הם נאבקים, אלא על זהותה הדתית.

אבל היהדות אינה דת. היא לא רק דת. וודאי שלא במובן המקובל בעולם. "תחת אותם המושגים הברורים המקוריים...בא מושג מלאכותי כהה כמושג הדת של עמי הקולטורה שבזמננו....שהוא בא לשתף אותנו ואת העמים דווקא במה שאנו נבדלים מהם...ושעל פיהו שופטים על מהותה של הדת בכלל, ובכלל זה גם על "הדת" הישראלית", קובע הרב קוק (אורות, קי"ג).

אכן היהדות היא דת, אבל היא גם לאומיות, ממלכתיות, ארץ, שפה, תרבות, תודעה היסטורית ותודעת ייעוד. תורת ישראל אינה תורה דתית, אלא תקן חיי האומה בארצה, הן לכלל והן לפרט. הקב"ה אמר לאברהם "ואעשך לגוי גדול", ולא לדת גדולה ומרובת מאמינים. בפרפרזה על המשפט המפורסם של נתניהו "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", אפשר לומר היום שהחרדים שכחו מה זה להיות יהודים.

התוכן שמבטא מושג הזהות היהודית רחב הרבה יותר מאשר מושג הדת. וכשהחרדים, משני הסוגים, מנסים לצמצם את הזהות היהודית לזהות הדתית בלבד, הם מרחיקים את רוב הציבור הישראלי מהזהות היהודית במקום לפתוח אותה בפניו ולאפשר לו להתחבר אליה, כדי שיתחבר דרכה גם לצד הדתי שלה, לפי בחירתו ומידתו.

כשמבינים שלא על זהותה היהודית של המדינה נאבקים החרדים אלא על זהותה הדתית, מתבררת גם מהותה של הברית הפוליטית שהם כרתו עם הליכוד בכלל ועם נתניהו בפרט: אנחנו נעניק לך את השלטון, ואתה תאפשר לנו להכתיב את הזהות הדתית כזהות היהודית של העם היושב בציון. המאבק הזה מוצג עתה כמאבק על דמותה ועל מעמדה של הרבנות הראשית, אבל מהותו ומטרתו הן צמצום הזהות היהודית לדתיות, ודווקא לדתיות נוקשה, עצבנית, מחמירה ומחמיצת פנים.

הזהות היהודית איננה דתית, אבל היא גם לא לאומית-חילונית במובן שעיצבה כאן הציונות. הציונות חתרה לבסס את הזהות היהודית על הלאומיות במקום על הדתיות, אבל גם הלאומיות הישראלית היא רק פן אחד של הזהות היהודית ואינה מקיפה את כל תוכנה. כל שכן כשמדובר ברעיון הלאומי האירופי שהיווה תחליף לדת, שאותו אימצה הציונות. לא פלא שהלאומיות הזו שקעה והביאה אותנו למשבר הזהות שאנו נמצאים היום בעיצומו.

אין לאומיות ישראלית ברת קיימא בלי תורה, והיא לא תתקיים בלי תלמידי חכמים ארץ-ישראליים וציבור משמעותי ששומר תורה ומצוות כהלכתן. אבל הם אמורים לתת דוגמה אישית ולהיות מודל לחיקוי, ולא להציב אולטימטומים; להיות מאירי פנים ולא זעופים. ואם הם אכן יהיו כאלה ויזכו לאמון הציבור, גם אז הם אמורים להיות רק ראשה של החברה ולא כל גופה.

רוב בני הדור הנוכחי לא רק צמאים להתחבר לזהותם היהודית, לפתח ולהעצים אותה, אלא גם כלל לא נבהלים מהצד הדתי של היהדות. רובם לא רוצים לקבל על עצמם עול תורה ומצוות במלואן וכהלכתן, אבל בהחלט חפצים להעמיק את שאר הממדים האמורים של זהותם היהודית, ומתוכם, על פי בחירתם יכולתם ומידתם, להתקשר גם לתורה ומצוות.

צודקת מפלגת נעם; עיקר המאבק היום הוא על הזהות היהודית של המדינה, אבל לא על זו הדתית. מי שחושב להביא בפני הדור הזה את היהדות באופן של הכול או לא כלום, לא מבין אותו. הדברים שאמר הרב קוק על דורו נכונים גם לדורנו: "הוא לא יוכל גם אם ירצה להיות כפוף ושחוח, נושא עול ונטל, אשר לא יוכל למצוא בתוכו רושם של אור וחיים, לדעה ורגש; הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאוד מוכשר הוא לשוב מאהבה".

 

 

 

 

 

חומש כמשל

12 שנים ישבו חברי הליכוד בשלטון. הם היו יכולים לבטל את חוק ההתנתקות, לבנות מחדש את חומש ולכל הפחות למסד את הישיבה שם. עכשיו הם זועקים געוואלד בלי בושה.

 

 בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 24.12.21

אם מישהו בחברה הישראלית עדיין היה זקוק להוכחה עד כמה השיח הפוליטי העכשווי עקר, ירוד ושקרי, בא הדיון הציבורי השבוע על חומש, בעקבות הירצחו של יהודה דימנטמן הי"ד, וספק לו אותה. היישוב חומש, שנהרס לשווא, הוא דוגמה מובהקת לקיבעון המתמשך שבו שרויה ההוויה הישראלית מאז שחרור שטחי יהודה והשומרון. הוא גם עדות מצוינת לאין אונים של ממשלות ישראל נוכח הטרור הערבי. לא פלא אם כן שגם השיח הפוליטי על היישוב, כפי שהתפתח השבוע, התאפיין באותה איכות: עקרות, רדידות ושטחיות. חומש היא משל מצוין להידרדרות של הפוליטיקה הישראלית.

מצד אחד הקואליציה. לאף אחד לא היו ציפיות גדולות ממנה בעניין ההתיישבות ביהודה והשומרון, אבל הבלבול והרפיסות שמציג לפנינו שר הביטחון בני גנץ בעקבות הרצח הוא כבר שיא חדש של קיבעון מחשבתי. לא צריך להיות איש ארץ ישראל השלמה כדי להבין שלפחות בסיטואציה הנוכחית לא יעלה על הדעת להרוס את ישיבת חומש; מספיקים לכך שיקולי ביטחון טהורים. שר הביטחון היה אמור להבין מזמן שאת הטרור מניעה התקווה ולא הייאוש. אפילו דבורים בלבד על הרס הישיבה בחומש, שלא לדבר על מעשים, הם פרס לטרור ופגיעה חמורה בהרתעתו. יפה לדבר על "ידינו תשיג את המרצחים ואנחנו נסגור איתם את החשבון", כדברי הטקסט השגרתי האומלל, אבל תפקידו של שר הביטחון הוא מניעה והרתעה לפני הרצח ולא רק סגירת חשבונות לאחריו.

לא ברור עדיין מה תהיה התגובה ההולמת של בני גנץ לרצח, אבל כנראה שהיא לא עומדת להיות תגובה ציונית. על הקמתו מחדש של היישוב חומש אי אפשר לחלום כלל במסגרת הקואליציה הנוכחית. אבל למיסוד הישיבה בחומש, אם לא מסיבות אידאולוגיות אז לפחות כדי להראות למרצחים מה יהיה מחיר הטרור מבחינתם, אפשר היה לקוות. גם זה כנראה לא עומד לקרות. תמצית הקיבעון הישראלי.

מצד שני, האופוזיציה שמתלהמת ומוכרת לנו אוויר. חה"כ בצלאל סמוטריץ', שקורא עכשיו לתומכיו להגיע לחומש כדי להפגין ולמחות, חושב ששכחנו מה היה כאן בימי ממשלות הליכוד. אם תיהרס הישיבה בחומש זו לא תהיה הפעם הראשונה שהדבר יקרה. הוא כבר התרחש בעבר לא פעם. אחת הפעמים האלו הייתה בחודש אפריל 2020, כשראש הממשלה היה בנימין נתניהו וסמוטריץ' כיהן כשר התחבורה וחבר קבינט. עכשיו פתאום הוא לא מצליח להירדם בלילה.

הצביעות הגדולה היא שחברי הכנסת של הליכוד נזעקים עכשיו לחומש ומוחים בתוקף על הדיבורים על הרס הישיבה. להשלמת האירוניה חסרה לנו רק תמונתו של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו במעיל רוח המפורסם שלו על רקע מגדל המים של היישוב החרב. 12 שנים הם ישבו בשלטון. הם היו יכולים לבטל את חוק ההתנתקות, לבנות מחדש את חומש ולכל הפחות למסד את הישיבה שם. עכשיו הם זועקים געוואלד בלי בושה.

ועוד לא דיברנו על כך שהתנועה הפוליטית המפוארת הזו היא שהביאה לנו את התכנית הגאונית של ההינתקות מעזה, ולהשלמת האיוולת המוסרית, המדינית והביטחונית, הוסיפה לה כקינוח את גירוש מתיישבי ארבעת הישובים בשומרון, בהם חומש, והריסתם בתיהם. עכשיו חברי הכנסת מהליכוד עולים לרגל לחומש. הם באמת חושבים שכולנו מטומטמים.

לכול מי שמתרשמים עכשיו מזעקות השבר של האופוזיציה מוצע לא לחיות באשליות. גם אם יקרה הנס שהם מקווים לו והליכוד ונתניהו יחזרו לשלטון, אין שום סיכוי בעולם שהם ינהגו בעניין חומש בדרך שונה מזו של גנץ. זעקות האופוזיציה בנושא חומש הם שקר לבן. הליכוד הרס את חומש וגירש את מתיישביו. היו לו 12 שנים להודות בטעות ולתקן אותה. הוא לא עשה זאת בעבר ולא יעשה זאת בעתיד. שלא ימכור לנו אוויר.

וזו תמצית השיח הפוליטי שלנו היום. חומש היא רק משל לעקרותו. התנגחויות פופוליסטיות, האשמות שווא, פייק ניוז ללא הגבלה, נאצות, הכפשות, חוסר אחריות וחוסר ממלכתיות. שום כלום. הקואליציה הזו רחוקה מלהיות מושלמת אבל האופוזיציה לא טובה ממנה במאום ואין לה שום דבר אחר להציע. המסקנה היחידה שיש ללמוד מכול מה שנאמר בשבוע האחרון בנושא חומש היא עובדת העקרות של השיח הפוליטי שלנו והתעצמות הקיבעון העמוק בו אנו נתונים. רמת השיח הזה מדאיגה לא פחות מאשר הפנוי המתוכנן של הישיבה בחומש.

 

 

 

  

עומר בר לב אינו הבעיה

קל להתכנס כעדר ולזעוק חמס כנגד השר לביטחון פנים על דבריו. קל מאוד. אבל זהו פופוליזם זול שאנחנו, המתיישבים ביהודה והשומרון, לא יכולים להרשות אותו לעצמנו. חובה עלינו להוקיע את המעשים האלה ולבדל את כלל ההתיישבות מהתופעה. לא זו דרכנו.

בס"ד

פורסם ב-17.12.21 ב"מקור ראשון".

השר לביטחון פנים עומר בר לב טועה; אין דבר כזה "אלימות המתנחלים". רובם המוחלט של המתיישבים ביהודה והשומרון הם שומרי חוק וסדר. אלימות, כולל כלפי ערבים, רחוקה מהם כמזרח ממערב. המשמעת העצמית שלהם, הבגרות וההתאפקות מלפעול באופן עצמאי מול הטרור הערבי ממש ראויים לשבח, בהתחשב בכך שהם חיים בסכנת נפשות יומיומית בגללו.

לא רק ש"אלימות המתנחלים" אינה קיימת, אלא גם אלימות של נוער הגבעות. רובו של הנוער הזה לא מתיישב בגבעות יהודה והשומרון כדי להתנכל לערבים או לפגוע בהם. זהו נוער אידאליסטי חלוצי שכול חפצו הוא ליישב את ארץ ישראל, לעבוד את אדמתה, לרעות בה את צאנו ולחזור לחיי טבע ואדמה כפי שחיו אבותינו בעבר. ישנן אמנם תופעות של אלימות אידאולוגית בקרב מעגלים של בני נוער ביהודה והשומרון, זו שמתייגת את עצמה כ"תג מחיר", אבל היא לא רק מצומצמת בהיקפה הרבה יותר מאשר תופעת נוער הגבעות, אלא אפילו לא חופפת אותה. לא מעט מנערי "תג מחיר" מתגוררים בישובים ממוסדים, ורבים מהם כלל אינם תושבי יש"ע.

השטחיות של השיח הפוליטי הישראלי, הנטייה להכללות פשטניות ולהדבקת תוויות שליליות ליריבים פוליטיים, לא פסחה על בר לב. לטעון שכול המתנחלים אלימים נכון בדיוק כמו לטעון שכול אנשי השמאל תומכים ב"שוברים שתיקה", או שכול מי שתומך ברפורמות של השר מתן כהנא בנושאי דת ומדינה הוא רפורמי. לשטחיות הזו כבר הורגלנו, אבל כשהשר לביטחון פנים נסחף להכללות כאלה במקום להתמקד בבעיה האמתית שבתחום אחריותו, זה כבר הרבה יותר חמור.

יחד עם זאת, אנחנו המתיישבים הרווחנו את הסטיגמות האלה ביושר. לפחות בשני העשורים האחרונים. אכן, יש בינינו כמה עשרות בני נוער שבטוחים שפגיעה בערבים באשר הם היא מצווה מדאורייתא. גם אם אין חלקנו עמם, שתיקתנו הרועמת אפשרה לנגע הזה להתפשט. כל מי שמתגורר ביהודה והשומרון מכיר את התופעה, ותושבי ישובים מסוימים מכירים אותה אף לפני ולפנים, ובכל זאת לא יצאנו נגדה בריש גלי. מעצם טבעה תופעה כזו איננה צומחת יש מאין; כדאי מאוד שנשאל את עצמנו אם ישנם ביננו גורמים אידאולוגיים מסוימים שמתוכם צמחה האידאולוגיה הזו והם אף מגבים אותה, גם אם בקריצה, ברמיזה ובדרכים מתחכמות.

אמנם לימוד הזכות על הנערים האלה ראוי, אבל כל עוד הוא מתייחס לנערים עצמם ולא למעשים שהם מעורבים בהם. לא, לא מדובר בנוער הזקוק לסעד סוציאלי. מדובר בנשמות טהורות ובנוער מוכשר ובעל פוטנציאל אנושי עצום, שנפל קורבן לאידאולוגיות מופרכות. נכון, הנערים והצעירים האלה הם אידאליסטים, אבל אין בכך להצדיק כהוא זה את מעשיהם; גם ראשוני הקומוניסטים היו אידיאליסטים. לצערנו לא מדובר רק בכתובות גרפיטי תמימות ובמעשי וונדליזם שכונתיים. מי שחי ביהודה והשומרון לא יכול להתכחש לכך שהמעשים המדוברים חורגים לא אחת הרבה מעבר לכך.

קל להתכנס כעדר ולזעוק חמס כנגד השר לביטחון פנים על דבריו. קל מאוד. אבל זהו פופוליזם זול שאנחנו, המתיישבים ביהודה והשומרון, לא יכולים להרשות אותו לעצמנו. חובה עלינו להוקיע את המעשים האלה ולבדל את כלל ההתיישבות מהתופעה. לא זו דרכנו.

החובה לגינוי המתחייב של התופעה הזו איננה העובדה שהיא מוציאה שם רע להתיישבות ביהודה והשומרון ויוצרת לה סטיגמות מהסוג שביטא עומר בר לב. לא זו הבעיה. הסיבה איננה אפילו העובדה שמעשים כאלה רק מרבים את המתח הביטחוני ביהודה והשומרון, מתססים את ההמון הערבי וחוזרים כבומרנג אלים כנגד המתיישבים עצמם, בלי להועיל מאומה. אנחנו חייבים לגנות את המעשים ולצאת כנגדם בעיקר בגלל הצו של "והיה מחנך טהור".

אחרי אלפיים שנות גלות זכינו לראות בהקמתה של מדינת ישראל. היא עדיין רחוקה משלמות אבל עצם הווית המדינה, חשובה יותר מאשר תכניה שעדיין זקוקים לתיקון. את מה שמחייב תיקון עוד נוכל לתקן קמעא קמעא, אבל אם המסגרת של הממלכתיות הישראלית תיהרס, לא תהיה לנו הזדמנות נוספת לתקנה. מי שמקים מליציות ופלנגות כדי להיאבק באופן פרטי בטרור הערבי – במקום המדינה – מחריב אותה.

הנפגעים הראשונים מהתופעה הזו הם הנערים עצמם, שנסחפים כבר מגיל צעיר לדרך לא דרך. כמעט כולם חוזרים בתשובה כשהם מתבגרים, אבל אין ספק שחטאות הנעורים האלה פוגמות בטוהר נשמותיהם. לפעמים המעשים האלה אף גורמים להם להסתבכות מיותרת וכואבת עם כוחות הביטחון ולתשלום מחיר בכלא, וקרה, לפחות פעם אחת, שאחד מהם שילם על כך בחייו. כי אנחנו שתקנו.

דברי בר לב מהווים אור אדום עבור כולנו. מפעל ההתיישבות ביהודה והשומרון נובע מאידאליזם ישראלי טהור, מבורר ומדויק, ואסור לנו לאפשר לו לסטות לדרכים עקלקלות. על כך מופקדים אנחנו, לא עומר בר לב. לא תגובות ילדותיות מהסוג ששמענו הן המענה הנכון לדבריו המופרכים, אלא חשבון נפש עמוק שלנו המתיישבים, ושל מנהיגנו ורבותינו.

(בירור יסודי של תופעת "תג מחיר" עשיתי במאמר "הקומוניסטים של הגאולה", שפורסם גם כאן בבלוג ב-20.12.2015)