מפה פוליטית חדשה

העידן שאחרי נתניהו עדיין רחוק כנראה, אבל המחשבה שגם אחרי עידן נתניהו מה שהיה הוא שיהיה ושנחזור בהכרח לדפוסים הפוליטיים שעבר זמנם, מעידה על חוסר יכולת להשתחרר מן העבר ולראות את העתיד.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 22.10.21

מיד לאחר הודעתו של ח"כ יולי אדלשטיין על כוונתו להתמודד מול ח"כ בנימין נתניהו על ראשות הליכוד, ערך ערוץ 12 סקר מעניין. הסקר בדק מה יהיו תוצאות הבחירות אם אדלשטיין יעמוד בראשות הליכוד בהשוואה למצב העכשווי לפיו נתניהו עומד בראשו, ונתן לנו לטעום מעט את טעמו של היום שאחרי נתניהו.

התוצאות היו צפויות. הליכוד בראשות נתניהו מקבל 34 מנדטים, אבל הקואליציה שלו מגיעה ל-56 מנדטים בלבד והוא לא מסוגל להרכיב ממשלה. לעומת זאת אם יעמוד יולי אדלשטיין בראשות הליכוד, הוא יקבל אמנם רק 20 מנדטים, כמו "יש עתיד", אבל יוכל להרכיב ממשלת ימין על מלא.

מה שמעניין בסקר הזה הוא לא המספרים אלא האופן שלפיו הפרשנים הפוליטיים התייחסו אליהם. כי לא רק המספרים היו צפויים, אלה גם העיקרון לפיו עדיין מארגנים אותם אצלנו. קשה לנו להשתחרר מהעיקרון של ימין-שמאל כעיקרון המארגן של הפוליטיקה הישראלית, למרות שנראה שכבר אבד עליו הכלח.  

אכן, יולי אדלשטיין יוכל לכאורה להקים ממשלת ימין על מלא שיהיו לה כ-62 מנדטים. אבל מי אמר שהקואליציה המיושנת הזו היא הפתרון היחיד לחידת המספרים שהעלה הסקר והעיקרון האפשרי היחיד לארגונם? למה למשל לא עולה על הדעת האפשרות של ממשלת אחדות, מרכזית ורחבה?

מבט קל מגלה שיולי אדלשטיין בראשות הליכוד, או ניר ברקת או אפילו ישראל כץ, יוכלו להרכיב יחד עם יש עתיד קואליציה מרכזית ויציבה, שמבטאת הסכמה רחבה בחברה הישראלית. הליכוד, יש עתיד, כחול לבן, ימינה, ישראל ביתנו ותקווה חדשה, מהוות יחד 68 מנדטים לפי הסקר האמור. אלה 68 מנדטים שיש להם מכנה משותף טבעי ורחב ברוב הנושאים. המפלגות החרדיות, האיחוד הלאומי-תקומה, מר"ץ והעבודה, כל שכן המשותפת ואולי גם רע"ם, יוותרו באופוזיציה – ושלום על ישראל. קולם של כל אלה חשוב וראוי שישמע, אבל דווקא מאופוזיציה. הם לא יוכלו להמשיך לשתק את המערכת הפוליטית כפי שהיה בשנים האחרונות.

חוסר היכולת לראות כך את העיקרון המארגן של תוצאות הסקר, מעיד שעדיין לא הפנמנו את השינוי המהפכני שחולל בנט בפוליטיקה הישראלית. אנחנו עדיין חושבים במושגים של כן או לא קואליציית ביבי, ובמונחים של ימין-שמאל, אבל הקיבעון הזה הוא רק  בתודעה שלנו. המציאות נמצאת כבר במקום אחר. ובמקום טוב. מול האתגרים הניצבים בפני מדינת ישראל ובראשם הגרעין האיראני, אין לנו ברירה אלא להתאחד, ליצור הסכמה רחבה וממשלה יציבה שזוכה לגיבוי מרוב הציבור, ובנט הוכיח ששיתוף פעולה כזה אפשרי. ממשלה כמו זו המתוארת כאן לא תספח את יהודה והשומרון בשלב זה וגם לא תקים מדינה פלסטינית, אבל תוכל להתמודד באופן מיטיבי עם הבעיה האיראנית, עם החמאס בעזה ועם רוב שאר הבעיות הדחופות. היא גם תוכל לבצע רפורמות מתבקשות בתחומי דת ומדינה, תנאי לבניית הקומה השנייה של התחייה.   

ובכלל, 62 המנדטים של ממשלת ימין על מלא בראשות אדלשטיין כוללים גם את שמונת המנדטים שמעניק הסקר לימינה. חישוב כזה טבעי ומתבקש למי שסבור שהממשלה שהקים בנט היא בבחינת מחטף והרפתקה חסרת אחריות. ממבט כזה נראה טבעי שבנט וימינה יחזרו עם הזנב בין הרגליים לגוש הימין על מלא בהזדמנות הראשונה, אם רק יואיל בטובו למחול להם ולקבל את תשובתם. אבל למי שחושב שההחלטה שקיבל בנט נובעת מרצון אמתי לפרוץ את השיתוק והקיבעון וליצור שיתוף פעולה בין הכוחות העיקריים בחברה הישראלית – כפי שהוא הבהיר לאחרונה בוועידת "ג'רוזלם פוסט" – הכללה של ימינה בקואליציית ימין מלא איננה מובנת מאליה. להפך, בנט ושקד יוכלו לכפות על שני הצדדים, הליכוד ויש עתיד, ללכת יחד לממשלת אחדות אמתית. גם בהנחה שימינה תקבל רק שמונה מנדטים, סביר שבנט ושקד ישתמשו בצורה יצירתית בכוחם כלשון מאזניים בדיוק כפי שידעו לעשות כשהתברר לאחר הבחירות האחרונות שלקואליציית נתניהו אין ממשלה.

"אנחנו לא מפחדים להיות באופוזיציה", הכריזו ראשי המפלגות של גוש נתניהו. זה יפה מאוד מצדם, אבל לא בטוח שהם הביאו בחשבון גם את האפשרות שהפוליטיקה הישראלית משנה את פניה ואת העיקרון המארגן שלה, והם נתקעו מאחור ויישארו באופוזיציה לשנים ארוכות. 

העידן שאחרי נתניהו עדיין רחוק כנראה; כרגע לא נראה שהוא מתכוון "לשחרר", כפי שקרא לו בנט לעשות. אבל המחשבה שגם אחרי עידן נתניהו מה שהיה הוא שיהיה ושנחזור בהכרח לדפוסים הפוליטיים שעבר זמנם, מעידה על חוסר יכולת להשתחרר מן העבר ולראות את העתיד. לפחות את האפשרויות החדשות עליהן הוא רומז.