הטובים לחקלאות

אם לא נחזיר עטרה ליושנה ונהפוך את החקלאות לאידאל ואת החקלאי הארץ ישראלי לדמות מופת, רפורמות כלכליות לא יעזרו; ארצנו תיזנח ומרחביה יחזרו לשיממונם.

בס"ד

י"ב באלול, תשפ"א

(פורסם לפני שבועיים ב"מקור ראשון")

השיח הציבורי על הרפורמה בחקלאות, שמוביל שר האוצר אביגדור ליברמן, מעיד עד כמה מתכחשת הציונות ליסודות עליהן נבנתה. אי אפשר לדון בחקלאות רק לפי מחירים, פערי תיווך והוזלת סל הפירות והירקות לצרכן. חסכון בסך כ-800 שקלים בשנה שהרפורמה הזו מבטיחה לצרכן הישראלי הוא אמנם סכום מכובד, אבל יש דברים מכובדים ומשמעותיים יותר.

גם הטיעונים שמעלים החקלאים ונציגיהם נגד הרפורמה, שמדגישים את חשיבות החקלאות הישראלית – שמאפשרת עצמאות ו"ביטחון מזון" לחברה הישראלית בעת חרום, מספקת פרנסה לפריפריה, ומהווה מרכיב ביטחוני משמעותי לאורך גבולות המדינה – אינם נוגעים בלב הסוגיה. כי החקלאות, ובמיוחד בארץ ישראל, איננה רק ענף כלכלי; היא קודם כל ערך.  

אחד הדגלים העיקריים של המהפכה הציונית, ואולי העיקרי שבהם, היה יישוב הארץ. ההתיישבות החקלאית במושב ובקיבוץ, עבודת האדמה והפרחת השממה עמדו בראש מעיניהם של החלוצים. הן לא היו עבורם רק מקור פרנסה ומחייה; הן היו מטרה וייעוד. עוד לפני שהוצבה המטרה המדינית של הקמת מדינת היהודים – יישוב ארץ ישראל גאולת אדמותיה והפרחת שממותיה היו השאיפה המוצהרת של ראשוני החלוצים. העלייה הראשונה ייסדה מושבות וראתה בעבודת האדמה ויישוב הארץ את שאיפתה העיקרית. העלייה השנייה שתנועת "ההתיישבות העובדת" צמחה ממנה, הקימה קבוצות, קיבוצים ומושבים. היא לא יסדה ערים ובדור בראשון גם לא התבססה על תעשייה. ולא רק בגלל האפשרויות המוגבלות של התקופה והתנאים שהיו אז בארץ; עבודת האדמה, אדמת ארץ ישראל, הייתה בעיניה ערך עליון.

אבל המהפכה הציונית הייתה גם מהפכה באדם. היא חידשה סוגי טיפוסים אנושיים שבמשך הגלות הארוכה כמעט לא היו התקיימו בעם ישראל: הלוחם המדען והאיכר. עבודת אדמה לא הייתה רק עבודת הארץ אלא גם עבודת האדם ותיקון האדם. המפגש של שני האידאלים הציוניים האלה, גאולת הארץ וגאולת האדם, אפשר את הופעת האידאליזם הישראלי שאפיין את דור התקומה – בלי ספק, אחד משיאי הופעת נשמת ישראל לאורך כל ההיסטוריה הארוכה שלנו.

אבל כל זה נשכח נוכח שקיעת האידאליזם הציוני בדורנו. החקלאות הפסיקה להיות ערך והפכה לעסק. האדמה הפכה לנדל"ן. טעה מי שחושב שנוכל להמשיך את תהליך התחייה ללא שני אלה, האדמה והאדם החי עליה, מעבד אותה ומחובר אליה. לא תיתכן תחייה בלי ארץ ישראל כערך, והערך של ארץ ישראל לא יתגשם בפועל בלי מופת המתיישב והחקלאי.

את האידאליזם הציוני וערכיו לא צריך לזנוח; צריך לחדש אותם. ואם הם היו בנויים על נחל אכזב, על אידאולוגיה זרה וזמנית, עלינו לבסס אותם מחדש על נחל איתן. וזאת יכולה לעשות רק תורת ישראל. תורת ישראל חייבת להיות הבסיס החדש לא רק לערכה של ארץ ישראל, ולא רק של ההתיישבות בכל חלקיה, אלא גם המקור למשמעות מחודשת לעבודת אדמתה והפרחת מרחביה; היא חייבת להיות הבסיס לחקלאות הישראלית. עלינו להחזיר עטרה ליושנה לא רק בנושא ההתיישבות אלא גם בנושא החקלאות. עלינו להחזיר לחקלאי הישראלי את תג האידאליזם שהיה לו. עלינו לעשות שוב את עבודת האדמה לאידאל. עזר וויצמן קרא בזמנו "הטובים לטייס"; אורי אורבך קרא בעקבותיו "הטובים לתקשורת"; עכשיו נוכח המשבר בחקלאות והניסיון להפוך אותה לנדל"ן, עלינו לקרוא "הטובים לחקלאות".

מתוך הקשר שלו הן לתורה והן למפעל הציוני, ידע הציבור הציוני דתי להקים מכינות קדם צבאיות, נתן באמצעותן משמעות מחודשת לשירות הצבאי והפיח רוח חדשה בצה"ל. עכשיו מוטל עליו להעלות על נס גם את החקלאות הארץ ישראלית ולהחזיר את תג האידאליזם לחקלאי הישראלי. עלינו להקים מכינות שיכשירו את צעירנו לעבודת האדמה. ובדיוק כפי שההכשרה במכינות הקדם צבאיות איננה רק צבאית-טכנית אלא בעיקר ערכית, הכשרה שמעניקה משמעות, כך גם המסגרות החינוכיות שיכשירו את צעירנו לאתגר החקלאות חייבות להעניק להם קודם כל משמעות.

אברהם, הדור הראשון לאידאליזם ישראלי, חפר בארות, אבל באו פלישתים וסתמום. יצחק, דור ההמשך, לא חיפש בארות חדשות, אלא חפר מחדש את בארות החיים של הדור הראשון והעניק להן משמעות חדשה. ייתכן שהחקלאות הישראלית זקוקה גם לרפורמות מבניות ולטכנולוגיות מתקדמות, אבל היא זקוקה קודם כל ובעיקר להתחדשות הרוח האידאליסטית, סוד כוחה בימי תפארתה. אם לא נחזיר עטרה ליושנה, ונהפוך את החקלאות לאידאל ואת החקלאי הארץ ישראלי לדמות מופת, רפורמות כלכליות לא יעזרו; ארצנו תיזנח ומרחביה יחזרו לשיממונם.