ההזדמנות הגדולה של בנט

אסור לנפתלי בנט לנסות להילחם את המלחמות הקודמות. הוא חייב לאמץ חשיבה אסטרטגית חדשה. הכוונה לאמץ את העיקרון של "לחיות בצד הנגיף" היא בהחלט צעד בכיוון הזה, ורק הזמן יוכיח אם הוא היה נכון.

בס"ד

י"ב באלול תשפ"א

(פורסם לפני שבועיים במקור ראשון)

הגל הרביעי של הקורונה נחת עלינו ממש מן השמיים. אף אחד לא צפה אותו. כולנו חשבנו שהמגיפה מאחורינו ושאנחנו יכולים לחזור לשגרת החיים, אבל הנגיף הוכיח שהוא מתוחכם מהאדם.

ראש הממשלה נפתלי בנט לא זכה בתפקידו החדש למאה ימי החסד המקובלים; אפילו לא לשבועיים. עוד לפני שהתיישבו בכיסאותיהם שרי הממשלה שלו – הבעייתית ומרובת האתגרים גם ללא המגיפה – נפל עליהם הגל הרביעי, כמעט בלי התרעה מוקדמת. בזמן השבעת הממשלה התגלו בישראל מדי יום מאומתים במספר חד-ספרתי; עכשיו אנחנו במקום אחר לחלוטין. הגל פוקד כעת את העולם כולו ולא הממשלה הזו אשמה בהופעתו, אבל הוא חל במשמרת שלה ועליה מוטלת האחריות המלאה להתמודד אתו. בשלב זה אנחנו עדיין בערפל הקרב ומוקדם להעריך אם היא מצליחה במשימה או לא.

אבל הגל הזה נפל לבנט מהשמיים גם במובן נוסף. בנט נתון במסע דה לגיטימציה ורצח אופי, אמנם שקרי ברובו אבל אפקטיבי מאוד, ולא נראה כרגע איך הוא יכול להתמודד אתו בהצלחה. במובן זה הגל הנוכחי הוא הזדמנות גדולה בשבילו. אם יצליח לחלץ בשלום את מדינת ישראל מהגל הקשה הזה – הוא יוכיח שלא יומרת שווא הביאה אותו לראשות הממשלה, יזכה ללגיטימציה שהוא כה זקוק לה ויבסס את מנהיגותו. אם הוא יעמוד במשימה, העובדה שהמצב כרגע באמת קשה ומאיים רק תשחק לטובתו; איש לא יוכל לטעון שהאתגר לא היה גדול דיו. גם העובדה שיאיר לפיד ואביגדור ליברמן  נסוגו לאחור והותירו אותו להתמודד לבדו עם המצב, תהיה הסיבה אשר תהיה, עשויה במקרה כזה להתהפך לטובתו.

הגל הרביעי אינו דומה לאלה שבאו לפניו, והוא מחייב חשיבה מחוץ לקופסה והתמודדות חדשה. אסטרטגיות המאבק במגיפה שהתאימו לגלים הקודמים אינן רלוונטיות הפעם. לא דומה ההתייחסות של החברה הישראלית למגיפה בגלים הקודמים להתייחסותה היום. הציבור הישראלי מותש עכשיו, חסר סבלנות והרבה פחות ממושמע. מסע הדה-לגיטימציה של האופוזיציה לממשלה ולמנהיגותו של בנט עלול להפחית עוד יותר מנכונות הציבור לשתף פעולה ולהישמע להוראות. גם איומים כבר לא עובדים על הציבור; רובו נהיה שווה נפש ואדיש לסכנה. אם יהיה צורך להכריז על סגר, דבר שהיה אפקטיבי בפעמים הקודמות, ספק רב אם הפעם הציבור ישתף פעולה.

גם כושר הספיגה הכלכלית ירד. הכלכלה הישראלית לא יכולה להרשות לעצמה סגרים ממושכים נוספים כפי שהיה בפעמים הקודמות. הכלים הכלכליים שהפעיל האוצר, כמו חל"ת וכדומה, לא יעמדו לרשותו הפעם. את מערכת החינוך שהושבתה בגלים הקודמים אי אפשר לסגור לחלוטין בגל הנוכחי. הנזקים החינוכיים והלימודיים שנגרמו לתלמידי ישראל בסגרים הקודמים היו כבדים דים, כך שהפעם אפשרות כזו לא תעלה כלל על הפרק. 

אבל לצד הקשיים בהתמודדות עם הגל הנוכחי יש גם יתרונות. רוב האוכלוסייה הישראלית מחוסנת היום. רוב בני הששים ומעלה מחוסנים אפילו בחיסון שלישי. מערכת הבריאות ערוכה לאתגר. אין צורך לחפש בנרות מסכות ומכשירי הנשמה במקומות נידחים בעולם ובדרכים עקלקלות. מערכת הבריאות הפיקה לקחים, למדה הרבה מהניסיון ומן המחקרים שנערכו בשנה וחצי האחרונות, קיבלה תקציבים נוספים ונוספו לה תקנים. היא גם יודעת טוב יותר מול מה היא ניצבת.  

כל זה מחייב ראיה חדשה של המצב. אסור לנפתלי בנט לנסות להילחם את המלחמות הקודמות. הוא חייב לאמץ חשיבה אסטרטגית חדשה. הכוונה לאמץ את העיקרון של "לחיות בצד הנגיף" היא בהחלט צעד בכיוון הזה, ורק הזמן יוכיח אם הוא היה נכון. בכל מקרה, לבנט נפלה הזדמנות מן השמיים להוכיח את מנהיגותו, ועליו לקחת אותה בשתי ידיים, בקור רוח וכשש אלי קרב.

אבל הגל הנוכחי נפל לבנט מן השמיים בעוד מובן. מבט אמוני לא יכול שלא לראות את יד ההשגחה שמחוללת את האירועים. לא רק עצם הופעת הגל הנוכחי שכאילו הגיע משום מקום, אלא גם סמיכות ההתפרצות הזו לתחילת כהונת הממשלה אומרות דרשני. בנט הקים את הממשלה שלו בדרך מורכבת ושנויה במחלוקת, ועכשיו היא עומדת למבחן. בלי אמונה גדולה לא יוכל נפתלי בנט להנהיג את הציבור לניצחון על המגיפה. הוא חייב להעמיד לנגד עיניו את העיקרון האמוני של דוד המלך שאמר "אם תקום עלי מלחמה, בזאת אני בוטח". העובדה שקמה עלי המלחמה הזו, שהוצב בפני האתגר הזה, היא ההוכחה שגם נתנו בי הכוחות לעמוד בו.

 

 

 

 

 

בשורת חוק הגיוס החדש

פתרון סוגיית הגיוס יאפשר לעולם החרדי להשתחרר ממעגל הקסמים שנקלע אליו ולהתחבר למציאות הישראלית ודווקא מתוך מניעיו הוא ומתוך דינמיקה פנימית עצמאית.

בס"ד

י"ח באלול, תשפ"א

סיבות רבות, ביניהן פוליטיות, כלכליות ומשפטיות, הובילו להחלטה לפטור את החרדים מגיוס לצה"ל מגיל 21, אבל סוגיית גיוס החרדים מלווה את החברה הישראלית מאז קום המדינה והיא קשורה קשר הדוק ליחס של העולם החרדי למהפכה הציונית. לכן צריך לבחון את ההחלטה קודם כל מהפרספקטיבה הזו ומהכרת התפקיד החשוב שהעולם החרדי ממלא בתהליך ההיסטורי של שיבת ציון. ממבט שטחי נראה שהיהדות החרדית רק צופה בו מהצד ולא ממלאת בו תפקיד כלל, אך למעשה יש לה תפקיד מפתח בתהליך, גם אם פסיבי, והוא לא יוכל להגיע לתכליתו בלעדיה.

תהליך שיבתו של עם ישראל לארצו ולעצמו הוא מסע ארוך, מורכב ומסובך, וצעד מהפכני בהיסטוריה. באשר לכל מסע, גם של האדם הפרטי, אנו מאחלים שיפתח ברגל ימין. אבל למרות שתשומת הלב ממוקדת ברגל ימין המובילה, רגל שמאל היא החשובה יותר. תפקידה הוא לייצב את המהלך על ידי ביסוס עמדתו ועמידתו של הגוף כולו. כל עוד רגל ימין נמצאת באוויר, כל עוד היא לא סיימה את המהלך והגוף כולו וידא שהמהלך נכון ומסתיים על קרקע יציבה – תפקידה של רגל שמאל הוא קריטי. היא הבסיס המאפשר את המהלך, אבל בתנאי שתישאר יציבה ולא תזוז. כל עוד לא הובטח שרגל ימין הגיעה לחוף מבטחים אסור לרגל שמאל להתרומם ולהצטרף אליה.

אי אפשר להגזים בחשיבותו של המהלך של תחיית עם ישראל וחזרתו לארצו ולכן גם לא במורכבותו ובסכנות הכרוכות בו. אחרי כאלפיים שנות תלישות, ארעיות, נדודים ופיזור, חוזר העם לארצו ולעצמו. מורכבותו של התהליך איננה רק בצדדים ההיסטוריים, מדיניים, ביטחוניים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים. האתגר הגדול הוא המהפכה התודעתית-רוחנית שכרוכה במעבר הזה מגלות לגאולה. תורת ארץ ישראל, לימדונו חז"ל, שונה מזו של בבל, והופעתה מהווה קפיצה במדרגת החיים הישראליים. גדלות לעומת קטנות.

רגל ימין, הציונות, התחילה את המהלך המורכב וכל עוד הוא לא הסתיים בהצלחה והשלים את יעדיו מותיר הגוף הלאומי גם בסיס יציב כלשהו מאחור. הציונות יצאה מן היהדות המסורתית וממנה מקורות האנרגיה והתנופה שלה. כל עוד היא לא תמצא את הדרך לשוב למקורותיה, אמנם בפנים חדשות ומאירות יותר, היא תמשיך להתקשות בהשלמת המהלך, בדיוק כפי שאנו רואים בימינו. בכדי שיהיה לאן לחזור ומהיכן להתחדש, צריך גורם שישמר את נקודת המוצא ואת התוכן המקורי.

זהו תפקידו של העולם החרדי – רגל שמאל. באופן דיאלקטי העולם החרדי הוא הבסיס המאפשר לגאולה לצעוד קדימה, דווקא באשר הוא נותר במקומו, מאחור. זהו תפקיד לא אטרקטיבי וכפוי טובה. לתהילה זוכה רגל ימין. היא הדינמית, הנועזת, המחדשת והנאורה. אבל העולם החרדי מבטיח את שיבת ציון הן כנקודת משען ומנוף לתנופת המהלך, והן על ידי הביטחון שיהיה לאן לחזור מבחינת רוחנית כדי שהתהליך יושלם. כל עוד לא נוצרה כאן תרבות יהודית אמונית אותנטית, נאורה, בריאה, יציבה ומאוזנת – תפקידו של העולם החרדי, רגל שמאל, הוא להיוותר מאחור, שמרני, מקובע, ספקני, ביקורתי ומנוכר.

על התפקיד החיוני הזה היהדות החרדית משלמת מחיר כבד. הוא מחייב הסתגרות ביחס לכול התחדשות וחידושים: המדע המודרני, ההשכלה, הקדמה, הציונות, המדינה שהיא הקימה ואפילו הסתייגות מארץ ישראל. אחד ממחירי ההסתגרות הזו בא לידי ביטוי בסוגיית הגיוס. העולם החרדי נקלע בנושא זה למעגל קסמים. מכמה וכמה סיבות הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להתגייס לצה"ל. כדי להימנע מגיוס, היו בניו חייבים להישאר תלמידי ישיבות בלי אפשרות לצאת לעבודה, לעבור הכשרה מקצועית או ללמוד באקדמיה. הכורח הזה פגע בעולם החרדי פגיעה כפולה. הוא כלא בישיבות תלמידים רבים שלא היו מסוגלים להקדיש את כל חייהם ללמוד תורה והם הלכו והתנוונו. הוא פגע באווירה הכללית ובאיכות הלימוד בישיבות החרדיות, ביצירתיות שלו וברלוונטיות שלו לחיים.

יתרונו של חוק הגיוס החדש הוא בפתרון הבעיה הזו בלי לנסות לכפות על העולם החרדי גיוס. הצעירים שאינם מוכשרים לכך שתורתם תהיה אומנותם יוכלו לצאת לעבודה וללימודים. מי שיחפוץ יוכל להמשיך להתמסר ללימוד תורה, הישיבות תפסקנה להיות עיר מקלט ותוכלנה לשוב ללמוד תורה מתוך יצירה, חיוניות והתחדשות.

אבל עיקר חשיבותו של המהלך הוא בכך שהוא מהווה צעד נוסף בדרך להשתלבות העולם החרדי במדינה. השלב הראשון של הציונות חייב מרד במסורת וככול שהוא מיצה את עצמו החלל האידאי שהוא הותיר יוצר תנועה של חזרה בתשובה, שיבה למסורת ולמקורות והתגברות החיפוש אחר הזהות היהודית. התהליך הזה הולך והופך את תפקידו של העולם החרדי כאנטיתזה לציונות לפחות ופחות חיוני. רגל שמאל יכולה כבר לצמצם רווחים ולהצטרף לרגל ימין. פתרון סוגיית הגיוס יאפשר לעולם החרדי להשתחרר ממעגל הקסמים שנקלע אליו ולהתחבר למציאות הישראלית ודווקא מתוך מניעיו הוא ומתוך דינמיקה פנימית עצמאית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הטובים לחקלאות

אם לא נחזיר עטרה ליושנה ונהפוך את החקלאות לאידאל ואת החקלאי הארץ ישראלי לדמות מופת, רפורמות כלכליות לא יעזרו; ארצנו תיזנח ומרחביה יחזרו לשיממונם.

בס"ד

י"ב באלול, תשפ"א

(פורסם לפני שבועיים ב"מקור ראשון")

השיח הציבורי על הרפורמה בחקלאות, שמוביל שר האוצר אביגדור ליברמן, מעיד עד כמה מתכחשת הציונות ליסודות עליהן נבנתה. אי אפשר לדון בחקלאות רק לפי מחירים, פערי תיווך והוזלת סל הפירות והירקות לצרכן. חסכון בסך כ-800 שקלים בשנה שהרפורמה הזו מבטיחה לצרכן הישראלי הוא אמנם סכום מכובד, אבל יש דברים מכובדים ומשמעותיים יותר.

גם הטיעונים שמעלים החקלאים ונציגיהם נגד הרפורמה, שמדגישים את חשיבות החקלאות הישראלית – שמאפשרת עצמאות ו"ביטחון מזון" לחברה הישראלית בעת חרום, מספקת פרנסה לפריפריה, ומהווה מרכיב ביטחוני משמעותי לאורך גבולות המדינה – אינם נוגעים בלב הסוגיה. כי החקלאות, ובמיוחד בארץ ישראל, איננה רק ענף כלכלי; היא קודם כל ערך.  

אחד הדגלים העיקריים של המהפכה הציונית, ואולי העיקרי שבהם, היה יישוב הארץ. ההתיישבות החקלאית במושב ובקיבוץ, עבודת האדמה והפרחת השממה עמדו בראש מעיניהם של החלוצים. הן לא היו עבורם רק מקור פרנסה ומחייה; הן היו מטרה וייעוד. עוד לפני שהוצבה המטרה המדינית של הקמת מדינת היהודים – יישוב ארץ ישראל גאולת אדמותיה והפרחת שממותיה היו השאיפה המוצהרת של ראשוני החלוצים. העלייה הראשונה ייסדה מושבות וראתה בעבודת האדמה ויישוב הארץ את שאיפתה העיקרית. העלייה השנייה שתנועת "ההתיישבות העובדת" צמחה ממנה, הקימה קבוצות, קיבוצים ומושבים. היא לא יסדה ערים ובדור בראשון גם לא התבססה על תעשייה. ולא רק בגלל האפשרויות המוגבלות של התקופה והתנאים שהיו אז בארץ; עבודת האדמה, אדמת ארץ ישראל, הייתה בעיניה ערך עליון.

אבל המהפכה הציונית הייתה גם מהפכה באדם. היא חידשה סוגי טיפוסים אנושיים שבמשך הגלות הארוכה כמעט לא היו התקיימו בעם ישראל: הלוחם המדען והאיכר. עבודת אדמה לא הייתה רק עבודת הארץ אלא גם עבודת האדם ותיקון האדם. המפגש של שני האידאלים הציוניים האלה, גאולת הארץ וגאולת האדם, אפשר את הופעת האידאליזם הישראלי שאפיין את דור התקומה – בלי ספק, אחד משיאי הופעת נשמת ישראל לאורך כל ההיסטוריה הארוכה שלנו.

אבל כל זה נשכח נוכח שקיעת האידאליזם הציוני בדורנו. החקלאות הפסיקה להיות ערך והפכה לעסק. האדמה הפכה לנדל"ן. טעה מי שחושב שנוכל להמשיך את תהליך התחייה ללא שני אלה, האדמה והאדם החי עליה, מעבד אותה ומחובר אליה. לא תיתכן תחייה בלי ארץ ישראל כערך, והערך של ארץ ישראל לא יתגשם בפועל בלי מופת המתיישב והחקלאי.

את האידאליזם הציוני וערכיו לא צריך לזנוח; צריך לחדש אותם. ואם הם היו בנויים על נחל אכזב, על אידאולוגיה זרה וזמנית, עלינו לבסס אותם מחדש על נחל איתן. וזאת יכולה לעשות רק תורת ישראל. תורת ישראל חייבת להיות הבסיס החדש לא רק לערכה של ארץ ישראל, ולא רק של ההתיישבות בכל חלקיה, אלא גם המקור למשמעות מחודשת לעבודת אדמתה והפרחת מרחביה; היא חייבת להיות הבסיס לחקלאות הישראלית. עלינו להחזיר עטרה ליושנה לא רק בנושא ההתיישבות אלא גם בנושא החקלאות. עלינו להחזיר לחקלאי הישראלי את תג האידאליזם שהיה לו. עלינו לעשות שוב את עבודת האדמה לאידאל. עזר וויצמן קרא בזמנו "הטובים לטייס"; אורי אורבך קרא בעקבותיו "הטובים לתקשורת"; עכשיו נוכח המשבר בחקלאות והניסיון להפוך אותה לנדל"ן, עלינו לקרוא "הטובים לחקלאות".

מתוך הקשר שלו הן לתורה והן למפעל הציוני, ידע הציבור הציוני דתי להקים מכינות קדם צבאיות, נתן באמצעותן משמעות מחודשת לשירות הצבאי והפיח רוח חדשה בצה"ל. עכשיו מוטל עליו להעלות על נס גם את החקלאות הארץ ישראלית ולהחזיר את תג האידאליזם לחקלאי הישראלי. עלינו להקים מכינות שיכשירו את צעירנו לעבודת האדמה. ובדיוק כפי שההכשרה במכינות הקדם צבאיות איננה רק צבאית-טכנית אלא בעיקר ערכית, הכשרה שמעניקה משמעות, כך גם המסגרות החינוכיות שיכשירו את צעירנו לאתגר החקלאות חייבות להעניק להם קודם כל משמעות.

אברהם, הדור הראשון לאידאליזם ישראלי, חפר בארות, אבל באו פלישתים וסתמום. יצחק, דור ההמשך, לא חיפש בארות חדשות, אלא חפר מחדש את בארות החיים של הדור הראשון והעניק להן משמעות חדשה. ייתכן שהחקלאות הישראלית זקוקה גם לרפורמות מבניות ולטכנולוגיות מתקדמות, אבל היא זקוקה קודם כל ובעיקר להתחדשות הרוח האידאליסטית, סוד כוחה בימי תפארתה. אם לא נחזיר עטרה ליושנה, ונהפוך את החקלאות לאידאל ואת החקלאי הארץ ישראלי לדמות מופת, רפורמות כלכליות לא יעזרו; ארצנו תיזנח ומרחביה יחזרו לשיממונם.

 

 

אופוזיציה בהכחשה

לא נתניהו יקבע את גורלה של הקואליציה הזו, ולכן אין שום סיבה פוליטית לנסות למנוע ממנו להתמודד בבחירות הבאות.

בס"ד

ה' באלול, תשפ"א

(פורסם במקור ראשון לפני שבועיים)

זה שהאופוזיציה לא מצליחה להשתחרר מנתניהו זה מובן, אבל מה שמפתיע הוא שגם הקואליציה לא מצליחה להשתחרר ממנו. אי אפשר להבין אחרת את האובססיה של גדעון סער להעביר את מה שמכונה בצדק "חוק נתניהו", חוק שימנע מנאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה. מכל כיוון שמסתכלים על העניין, הוא נראה לא טוב.

לא במקרה הוחרג ראש ממשלה מהחוק שקובע שאם הוגש כתב אישום כנגד שר או ראש עיר מכהנים הם חייבים להתפטר. ההיגיון של המחוקק היה שלא יעלה על הדעת שהיועץ המשפטי יוכל להפיל ראש ממשלה באמצעות הגשת כתב אישום. דווקא המקרה של נתניהו מצדיק את ההיגיון הזה. הטענה שנתניהו קורבן לרדיפה משפטית איננה חסרת בסיס. לפחות מחצית מהציבור רואה כך את כתבי האישום שהוגשו נגדו. לחוקק חוק שימנע ממנו להתמודד בבחירות בגלל שהוגש כנגדו כתב אישום שהוא עצמו שנוי במחלוקת חריפה, הוא בבחינת הוספת חטא על פשע.

סער מצדיק את יוזמתו בטענה ש"ראש עיר, היחיד שנבחר במישרין על ידי התושבים, מושעה כשמוגש נגדו כתב אישום. שר או סגן שר מתפטר כשמוגש נגדו כתב אישום. החלת הנורמה הזאת על תפקיד ראש הממשלה היא קביעה ערכית של המחוקק", אבל האובססיה שלו לסלק את נתניהו מהשטח באמצעים לא פוליטיים, מעוררת ספק האם החוק הזה ראוי אפילו לגבי ראשי ערים ושרים. רשימת האישים שהוגש כנגדם כתב אישום שאילץ אותם להתפטר ואחר כך זוכו בדין ארוכה, וביניהם יעקב נאמן, רפאל איתן וראובן ריבלין. החוק הזה בעייתי בעליל, ולהחיל אותו גם על ראש ממשלה, ועוד במקרה של נתניהו, הוא דבר שלא יעלה על הדעת. מה עוד שהיוזמה הזאת היא שינוי כללי המשחק תוך כדי מהלכו, דבר לא הגון ולא ראוי.

גם מבחינה פוליטית היוזמה הזאת חסרת הגיון. לא ברור ממה חוששת הקואליציה ומדוע היא לא מצליחה להשתחרר מצלו של נתניהו. לא מובן מדוע היא עדיין עסוקה בנתניהו במקום להבין שאת גורלה היא תחרוץ במו ידיה. המבחן האמתי של הממשלה הזו יהיה תפקודה המוצלח ורק הוא. הקואליציה הזאת הייתה בעייתית מלכתחילה והוקמה כברירת מחדל; לא הייתה דרך אחרת למנוע בחירות חמישיות. לכן אין ממנה ציפיות גדולות מידי, אבל את המעט שכן מצופה ממנה היא חייבת לעשות. היא אמורה קודם כל  להחזיק מעמד; היא צריכה גם להוכיח שייתכן שיתוף פעולה, אמון הדדי ופרגון בין מרכיביה; ובסופו של דבר תפקידה כמובן גם לנהל את המדינה ולהתמודד עם האתגרים השוטפים. זה הכול. אלה אינן משימות גדולות מידי או בלתי אפשריות, ואם היא תעמוד בהן המפלגות המרכיבות אותה תזכינה לאמון הציבור בבחירות הבאות. לא נתניהו יקבע את גורלה של הקואליציה הזו, ולכן אין שום סיבה פוליטית לנסות למנוע ממנו להתמודד בבחירות הבאות.

אדרבה, נתניהו הוא הנשק הסודי של הקואליציה הזו. לא רק בגלל שעצם נוכחותו בזירה מחייבת אותה להתלכד, לעבוד יחד, להתפשר ולשתף פעולה. גם לא רק משום שהמתקפות שלו עליה כל כך נמוכות ובלתי אחריות, שהן פועלות כנגדו כבומרנג וממאיסות על הציבור אותו ואת כל הגוש שלו שפועל גם הוא על פי רוח המפקד הרעה הזו. נתניהו הוא נשקה הסודי של הקואליציה בעיקר מכיוון שכל עוד הוא בשטח, הגוש שלו איננו יכול לעשות חשבון נפש אמתי ולתת את דעתו לשאלה מדוע הוא לא הצליח לנצח ולהקים ממשלה יציבה במשך ארבע מערכות בחירות. האופוזיציה הנוכחית נמצאת עדיין בשלב ההכחשה. במקום לבדוק את עצמה, להסיק מסקנות ולהשתקם, היא עדיין עוסקת ב"אכלו לי, שתו לי". נתניהו מעדיף להאשים את כל העולם ואשתו בהונאה, בגניבת דעת ובשקרים, במקום לקחת אחריות. כך גם חברי הקואליציה שלו, שמאשימים את כל העולם בכישלונם. כל עוד נמצאת האופוזיציה הזו בשלב ההכחשה אין לה סיכוי לחזור לשלטון. וכל עוד נתניהו הוא ראש האופוזיציה הזו, אין לה סיכוי להיגמל משלב ההכחשה.

היוזמה של גדעון סער שגם לפיד תומך בה מעידה על חוסר ביטחון עצמי שאין לו סיבה מוצדקת. הקמת הממשלה הזו, למרות כל הבעייתיות שלה, הייתה הדבר האחראי והנכון לעשותו. לא נתניהו הוא האיום האמתי על הקואליציה הזו; ההתעסקות המיותרת שלה בנתניהו היא האיום. לא רק בהצעת החוק של גדעון סער אלא גם בנאומים ובציוצים של חבריה. ככול שהקואליציה הנוכחית תתרכז במשימות שלפנייה ולא בנתניהו, כן ישתפר מעמדה והיא תאריך ימים.