עת מבחן לימין

אם נתניהו לא יצליח להקים ממשלה, יעמוד הימין כולו למבחן. הוא יצטרך להפנים שתם עידן נתניהו ושהוא הפך לפקק.

בס"ד

כ"ז בניסן, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

 ביום שני השבוע נע השיח התקשורתי בין שתי זירות במקביל. מכאן – בית המשפט, בו החל שלב ההוכחות במשפט נתניהו; ומכאן – ובית הנשיא, אליו הגיעו נציגי הסיעות בכנסת כדי להמליץ על מועמדם לראשות הממשלה. לא מעט פרשנים התפלאו כיצד נאשם בפלילים בזירה אחת, מקבל את מרב ההמלצות לראשות הממשלה בזירה המקבילה.

אבל אדרבה, הרדיפה המשפטית של נתניהו השיגה את ההפך משביקשה. הניסיון להוריד את נתניהו מהשלטון שלא באמצעות הקלפי ליכד סביבו את הימין כולו והפך למקור כוחו. בניגוד לתהליך הטבעי שבו נתניהו כבר היה אמור לפנות את כסאו, הרדיפה הזו נתנה לו אורך חיים פוליטי ותקעה את מדינת ישראל במבוי סתום.

כשראובן ריבלין נתן השבוע לבנימין נתניהו את המנדט להרכבת הממשלה, הוא עשה את הדבר האפשרי היחיד שיכול היה לעשות. אבל למרות צהלת השמחה בימין, או לפחות אנחת הרווחה, אין שום בשורה בהטלת המנדט על נתניהו. לא רק שקשה לראות כיצד הוא מרכיב קואליציה יציבה, אלא שגם אם יצליח בכך, שום בשורה לא תצא מקואליציה כזו. מה שהיה הוא שיהיה. השסע הפנימי בחברה הישראלית ימשיך לדמם. האיבה, ההסתה והשנאה משני הצדדים ימשיכו לפרוח, וההפגנות בבלפור ימשיכו לספק לחוגי השמאל הקיצוני סיבה לקיומם.

השאלה מי פתח ביצירת השסע הפנימי הזה כבר לא רלוונטית. הימין שקוע היום בליבוי האיבה ובהחרפת המתחים לא פחות מהשמאל. העדות המובהקת לכך היא הנכונות לקבל את תמיכתה של התנועה האסלמית בקואליציית ימין. הסוגיה סבוכה ומורכבת ויש בה פנים לכאן ולכאן, אבל העובדה שיש בימין מי שמוכנים לפיוס ושיתוף פעולה עם התנועה האסלמית, ובו בזמן לא רק פוסלים מכול וכול פיוס ושיתוף פעולה עם השמאל הציוני, אלא מתפייסים איתה רק כדי שלא יצטרכו להתפייס איתו, מעידה על כך שלא רק השמאל אלא גם הימין נכנס לסחרור, ושעכשיו שני הצדדים אחראים לו במידה שווה.

אבל גם אם נשלים עם המשך המצב הבעייתי בחברה הישראלית לפחות לקדנציה נוספת, השאלה הגדולה היא לשם מה. דבר מהבטחות הגדולות שהבטיח בנימין נתניהו לימין במערכת הבחירות האחרונה לא צפוי להתגשם. נתניהו לא יביא את פסקת ההתגברות ולא יבריא את מערכת אכיפת החוק. הוא לא יפנה את המסתננים מדרום תל אביב ולא יסדיר את ההתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון. על החלת ריבונות אין בכלל מה לדבר, וכך גם בכול נושא אחר החשוב לימין. אין סיבה לחשוב שנתניהו יעשה בקדנציה הבאה, את מה שהבטיח לעשות ולא עשה עד עכשיו.

נתניהו מיצה את מנהיגותו. היו לו הישגים גדולים, אבל המחיר היה שסע פנימי נורא בעם. לא רק בין ימין לשמאל, אלא גם בתוך הימין. ואפילו בציונות הדתית. לא במקרה הוא לא מצליח להעמיד קואליציה יציבה כבר ארבע מערכות בחירות. זוהי תוצאה ישירה מדרך התנהלותו. הוא הצליח להרחיק מעליו ולקומם נגדו לא רק יריבים, אלא גם שותפים. משהו לא טוב קורה למנהיגים גדולים בשלהי מנהיגותם. זה קרה לדוד בן גוריון הגדול, ועכשיו זה קורה גם לבנימין נתניהו.

הסיכויים שנתניהו יצליח להרכיב קואליציה יציבה אינם גדולים, ובכל זאת נכון עשה נפתלי בנט כשהעמיד את עצמו לרשותו. מנהיגות יהודית לא אמורה לקחת את המלכות בכוח; היא צריכה להמתין שהיא תינתן לה מאליה. מן השמיים. היא חייבת לוותר עליה בשביל לקבל אותה.

כרגע נכון לתת לנתניהו את האפשרות להקים ממשלה, אבל אם הוא לא יצליח במשימתו, שום הגיון שבעולם לא יוכל להצדיק הליכה למערכת בחירות נוספת. הפוליטיקה הישראלית איננה יכולה להיות משחק רולטה שמשחקים בו בלי סוף עד שבמקרה יסתדרו המספרים. לא עוד. פעם אחרונה ודי.

אם נתניהו לא יצליח להקים ממשלה, יעמוד הימין כולו למבחן. הוא יצטרך להפנים שתם עידן נתניהו ושהוא הפך לפקק. המבחן הראשון יהיה של הליכוד, שיצטרך למצוא דרך מכובדת להחליף את נתניהו ולהעמיד מתוך שורותיו מנהיג חדש. אם לא יצליח הליכוד לעשות זאת, תעבור האחריות למפלגת הציונות הדתית ולמפלגות החרדיות שתצטרכנה להיגמל מההתמכרות שלהן לנתניהו. יהיה על שלושתן ללכת עם נפתלי בנט לממשלת פיוס לאומי שיהיו בה לא רק אנשי ימין, אלא גם אנשי מרכז-שמאל ואפילו אנשי שמאל אם צריך.

ואם הן בכל זאת תבחרנה בהמשך הקיבעון, תהיה לנפתלי בנט לא רק לגיטימציה, אלא אפילו חובה, לשחרר את הפוליטיקה הישראלית מהקיבעון בדרך היחידה האפשרית.