שעתה של הציונות הדתית

אם יחברו, שני אגפיה של הציונות הדתית יוכלו להוות יחד את הבריח התיכון של קואליציה שיש סיכוי שתוציא אותנו מהבוץ.

בס"ד

ה' באייר, תשפ"א

(פורסם בערב יום העצמאות ב"מקור ראשון")

אי אפשר שלא להעריך את בצלאל סמוטריץ' על העמידה האיתנה שלו בסוגיה של ממשלה בחסות רע"ם. "לא אמכור את מדינת ישראל בעבור נתניהו", כתב השבוע לשמעון ריקלין. גם מי שמוכן לשקול ניסיון לתת למגזר הערבי הזדמנות להשתלב במדינה, לא יכול להתכחש לכך שהעמדה של סמוטריץ' היא עמדת הבסיסי. מבחינה פוליטית, אידאולוגית ותורנית, הישענות על התנועה האסלמית עלולה להתברר כמדרון חלקלק.

אבל לנוכח התעקשותו של גדעון סער, העמדה של סמוטריץ' מוליכה את מדינת ישראל למבוי סתום. הבעיה בבחירות חמישיות איננה רק ממשלה לא מתפקדת, מיליארדי שקלים נוספים שיבוזבזו, שנאת חינם ומתחים שיתגברו, וייאוש שילך ויעמיק בחברה. הבעיה היא שבחירות יעידו על חוסר נכונות להקשיב למציאות. המציאות מורה לנו, ולמאמינים שבתוכנו זהו רבש"ע שמורה לנו באמצעותה, שאנחנו לא בכיוון. צריך להקשיב לאמירה הזו. כל תלמיד יודע שכשמנסים שוב ושוב לפתור בעיה במתמטיקה ולא מצליחים, אות הוא שלא מחפשים בכיוון הנכון; שחובה לחפש את הפתרון במקום אחר ובמישור אחר. מלחמת העולם הפוליטית המתמשכת בין הימין והשמאל בישראל לא תסתיים בעוד סיבוב בחירות. הפתרון נמצא במקום אחר וברמה אחרת.

השמאל לא ינצח את הימין. זה כבר ברור. אבל הימין לא מצליח להקים ממשלה כבר ארבע מערכות בחירות. גם זה חייב להיות ברור. יכול להיות שמוטל עלינו להפסיק לנסות לנצח אלה את אלה, ולחפש נקודת משען מרכזית שלא נמצאת על המישור של ימין-שמאל, ושמתוך כך תהיה מסוגלת לשאת את ההפכים וליצור אחדות חדשה בחברה הישראלית. נקודה שלא פוסלת את הקצוות השונים והמנוגדים ולכן יכולה לחבר ביניהם.

מסתבר שיש במערכת הפוליטית נקודה מרכז כזו. גדי טאוב אמנם כינה לאחרונה בלעג את ימינה של נפתלי בנט "מרכזה", אבל חשף בכך שהציונות הדתית יכולה להיות הנקודה הזו. לא כאן המקום להעמיק במשמעות האידאולוגית ואפילו ההיסטורית של העניין, אבל בניתוח פוליטי אפשר לראות שגם אם זה נראה דמיוני כרגע, כל עוד הליכוד לא מצליח להקים ממשלה אי אפשר שלא להעלות גם את הפתרון הזה בין שאר התרחישים האפשריים הנידונים בימים אלה.

אבל ייתכן שלימינה אין עוצמה ומשקל פוליטיים מספיקים וגם לא לגיטימציה מספקת כדי למלא את המשימה. היא מייצגת רק כמחצית מן הציונות הדתית, וכדי לנסות להיות נקודה מרכזית נושאת הפכים היא זקוקה לחצי השני שלה, למפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ'. אם יחברו, שני אגפיה של הציונות הדתית יוכלו להוות יחד את הבריח התיכון של קואליציה שיש סיכוי שתוציא אותנו מהבוץ. מצד אחד סמוטריץ' יוכל לתת לבנט לגיטימציה, לא רק כמותית אלא גם אידאולוגית ותורנית, ומצד שני הוא יוכל לאזן ולאבטח אותו מפני לחצים צפויים של רכיבי שמאל.

בשלב שני יוכלו סער וגנץ להתחבר בקלות יחסית לציר המרכזי הזה. בשלב השלישי צריך לחבר לציר המרכזי הזה את המפלגות החרדיות מזה, ואת יאיר לפיד מזה. זו כבר משימה הרבה יותר קשה, אבל לא בלתי אפשרית. יאיר לפיד נזהר מאוד לאחרונה שלא לתקוף את החרדים. לחרדים מצדם יש אינטרס ברור להבטיח את עמדותיהם; הלקח של "ברית האחים" ההיא עדיין צרוב עמוק בבשרם. גם אם איתמר בן גביר ומפלגת נעם לא יצטרפו למהלך, כפי שניתן להניח, לקואליציה כזו ישנם כ-58-59 מנדטים. השלב הרביעי, ובלי להתייחס לפרטים, יהיה הצטרפות או לפחות תמיכה מבחוץ של העבודה או ליברמן.  

אם בצלאל סמוטריץ' לא מוכן להסכים לתמיכה של רע"ם מבחוץ, מוטל עליו להציע חלופה. כאן עומדת בפניו הצעה לממשלה בראשות הציונות הדתית עם השפעה פוליטית מרכזית. זו צריכה להיות מבחינתו גם בשורה אידאולוגית כלל-ישראלית. זו לא תהיה בשום אופן ממשלת שמאל. היא אמנם לא תוכל לתקן את מערכת המשפט, או להחיל ריבונות ולפתור עוד כמה סוגיות החשובות לימין, אבל גם לא תפנה יישובים ולא תקים מדינה פלסטינית.

ממשלה כזו תוכל לנסות לחדש את האמון וליצור פיוס ושיתוף פעולה בין כמה וקטורים מנוגדים בחברה הישראלית. גם לליכוד יהיה בה מקום, כמובן, אבל סביר להניח שהוא יעדיף לעבור את תהליכי הריענון וחילופי הדורות בהנהגתו הנחוצים לו כל כך.

מי יודע, ייתכן שממשלה כזו בראשות הציונות הדתית תוכל ליצור בסיס לקונצנזוס חדש בחברה הישראלית ותתברר כפריצת דרך היסטורית. אבל גם אם לא, והיא תהיה רק זמנית ורק תנהל את הבעיות השוטפות ותתרכז בנושאים מוסכמים, היא תוכל לשחרר אותנו מהקיבעון הפוליטי המסוכן.