ישראל השלישית

שני ניגודים מרכזיים בחברה הישראלית יצרו את האנרגיות שהפכו את תנועת הליכוד לכוח המרכזי בפוליטיקה הישראלית. עוקצם של שני הניגודים האלו קהה עם הזמן.

בס"ד

י"א באייר, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

בציוץ אחד ובלי שהתכוון לכך, חשף השבוע כתב ערוץ 13 אבישי בן חיים את שתי סיבות העומק לכך שהליכוד לא מצליח להקים ממשלה כבר ארבע מערכות בחירות: "השם הראוי לממשלת לפיד, בנט, מר"צ וכו': ממשלת ישראל הראשונה, ממשלה לבנה. ממשלה שמגשימה בדיוק את תיאוריית "ישראל השנייה". היינו: ביטול הקטגוריות של "ימין" ו"שמאל" ויצירת "אחדות" בין האליטות המדירות מזרחיים".

שני ניגודים מרכזיים בחברה הישראלית יצרו את האנרגיות שהפכו את תנועת הליכוד לכוח המרכזי בפוליטיקה הישראלית. עוקצם של שני הניגודים האלו קהה עם הזמן, אבל הליכוד בכלל ונתניהו בפרט מנסים להנציח אותם כדי לשמור באמצעותם על עוצמתם הפוליטית. האחד הוא הציר של ימין-שמאל במובן המדיני. גדול הישגיו של נתניהו לא היה החיסון לקורונה ואף לא הסכמי כינון היחסים עם מדינות ערב; הישגו הגדול היה בלימת תהליך אוסלו. תהליך אוסלו יצר קיטוב אובייקטיבי בין ימין ושמאל בישראל, וגדולתו הפוליטית של נתניהו הייתה יכולתו לרכז סביבו את הימין ולהציב אותו במלוא עוצמתו מול השמאל כדי לבולמו. הקיטוב הזה היה הכרחי בשנות ה-90 ואפילו אחרי ההתנתקות ובתקופת אובמה. אבל באופן פרדוקסלי, ככול שהשכיל נתניהו להפוך את הרעיון של שתי מדינות ללא רלוונטי הוא כרת את הענף שהוא עצמו ישב עליו. היום רק מר"צ עדיין לא מתביישת להרים את הדגל הזה. רוב הציבור הישראלי בחר במפלגות שמתנגדות במפורש לרעיון, וגם השמאל הציוני של גנץ ולפיד כבר לא יכול להתכחש ללקחי אוסלו וההתנתקות.  

כשאבישי בן חיים מאשים את יריביו הפוליטיים של נתניהו ב"ביטול הקטגוריות של ימין ושמאל" הוא חושף עד כמה הניגוד ביניהן חיוני לליכוד. לכן נתניהו התאמץ כל כך בבחירות האחרונות להציב מולו את לפיד ראש בראש. אבל זו הייתה מניפולציה; חיוניותו הפוליטית של הקיטוב הזה תמה, וכבר אי אפשר לנצח באמצעותו בחירות. היום האסטרטגיה הפוליטית של הימין חייבת להשתנות. הוא צריך להבדיל בין שמאל לשמאל ולהפסיק לעשות דמוניזציה לשמאל כולו. רוב השמאל הוא ציוני; אנשיו מתגייסים לצבא, משרתים במילואים, משלמים מיסים, אוהבי המדינה והארץ, והם שאחראים לרוב העושר היצירה וההצלחה של המדינה. במקום לדחות את השמאל הציוני, הימין חייב לקרב אותו אליו להתחשב בעמדותיו ולשתף אותו במשחק הפוליטי כדי לנתק אותו מהשמאל הפרוגרסיבי והרדיקלי.

אבל הליכוד לא יכול להרשות זאת לעצמו. לכן הוא מנסה להנציח את הקיטוב הזה ורואה בשאיפה לבטלו מזימה נגדו, כפי שהבהיר אבישי בן חיים. זה הרקע לטענה ההזויה שלו ששאיפה זו נועדה להמשיך את דיכוי ישראל השנייה. אבל בכך חושף בן חיים קיטוב נוסף, עמוק יותר, שממנו נבנו האנרגיות של הליכוד מאז ימי בגין, אך זמנו הולך וחולף. אכן, עדיין ישנה אפליה של מזרחיים בחברה הישראלית, אבל היא הולכת והופכת לשולית. אכן, עדיין האליטות הישנות שולטות בכמה מוקדי כוח מרכזיים בחברה הישראלית, אבל גם הן מתחילות להפנים שכוחות חדשים עולים בחברה הישראלית ומתחילות להשלים עם המציאות הזו. הנכונות של "כחול לבן" לשתף פעולה עם הליכוד בקואליציה האחרונה היא עדות מובהקת לכך.

אמנם תנועת העבודה ההיסטורית עשתה עוולות רבות והפלתה את העליות כולן, ובעיקר של יהודי המזרח, אבל היא גם הייתה חיל החלוץ שבנה למענן את המדינה, קלטה אותן, וקיבלה על עצמה לחיות לשם כך במשך שנים במשטר של צנע, הקצבה ותלושי מזון. המפא"יניקים האלה היו בני אדם; לא מלאכים. וככאלה הם טעו לא אחת, וגם חטאו בעוולות, בהתנשאות ובהפליה. רוב בני העולים מבינים זאת וגם את תנאי המציאות של אז. הם מוכנים למחול על החטאים ההם וכבר השתלבו בחברה (למעט נושא גניבת הילדים שעדיין לא זוכה לטיפול ראוי).

לכן גם מליבוי הקיטוב הזה כבר אי אפשר לנצח בחירות. להפך, מי שמעצים אותו יוצר התנגדות וקוצר איבה שנאה ופסילה מהצד השני. מי שמנסים להנציח את הקיטוב הזה עושים טעות כפולה. לא זו בלבד שהם מנסים לשכתב את העבר ולהמעיט שלא בצדק ממפעלה של מפא"י ההיסטורית, הם גם מחמיצים את התפקיד החיובי הגדול שנועד ליהדות המזרח בדור הנוכחי. עכשיו הגיע תורה של יהדות המזרח; היהדות שלה היא המפתח ליצירת קונצנזוס חדש בחברה הישראלית. בניגוד ליהדות האשכנזית שמתקשה עדיין להשתחרר מהניגוד והמתח שבין דתיים לחילוניים, לה אין בעיה כזו. במקום לעסוק בחיטוט בפצעי העבר, ובמקום להתאמץ ליצור מהן אנרגיות פוליטיות שליליות, תפקידה של יהדות המזרח הוא להנחיל את היהדות המסורתית והנינוחה שלה לחברה הישראלית כולה.

אין שום צורך להעמיק את השסע שבין ישראל הראשונה לבין ישראל השנייה. הגיע זמנה של "ישראל השלישית". במקום לעורר מדנים, כדאי לכולנו להקשיב לבשורה שהביא לחברה הישראלית מדליק המשואה מורי יעיש גיאת שלא במקרה ריגש רבים כל כך: "אין דתיים, אין חילוניים – ועמך כולם צדיקים".

 

 

 

 

שעתה של הציונות הדתית

אם יחברו, שני אגפיה של הציונות הדתית יוכלו להוות יחד את הבריח התיכון של קואליציה שיש סיכוי שתוציא אותנו מהבוץ.

בס"ד

ה' באייר, תשפ"א

(פורסם בערב יום העצמאות ב"מקור ראשון")

אי אפשר שלא להעריך את בצלאל סמוטריץ' על העמידה האיתנה שלו בסוגיה של ממשלה בחסות רע"ם. "לא אמכור את מדינת ישראל בעבור נתניהו", כתב השבוע לשמעון ריקלין. גם מי שמוכן לשקול ניסיון לתת למגזר הערבי הזדמנות להשתלב במדינה, לא יכול להתכחש לכך שהעמדה של סמוטריץ' היא עמדת הבסיסי. מבחינה פוליטית, אידאולוגית ותורנית, הישענות על התנועה האסלמית עלולה להתברר כמדרון חלקלק.

אבל לנוכח התעקשותו של גדעון סער, העמדה של סמוטריץ' מוליכה את מדינת ישראל למבוי סתום. הבעיה בבחירות חמישיות איננה רק ממשלה לא מתפקדת, מיליארדי שקלים נוספים שיבוזבזו, שנאת חינם ומתחים שיתגברו, וייאוש שילך ויעמיק בחברה. הבעיה היא שבחירות יעידו על חוסר נכונות להקשיב למציאות. המציאות מורה לנו, ולמאמינים שבתוכנו זהו רבש"ע שמורה לנו באמצעותה, שאנחנו לא בכיוון. צריך להקשיב לאמירה הזו. כל תלמיד יודע שכשמנסים שוב ושוב לפתור בעיה במתמטיקה ולא מצליחים, אות הוא שלא מחפשים בכיוון הנכון; שחובה לחפש את הפתרון במקום אחר ובמישור אחר. מלחמת העולם הפוליטית המתמשכת בין הימין והשמאל בישראל לא תסתיים בעוד סיבוב בחירות. הפתרון נמצא במקום אחר וברמה אחרת.

השמאל לא ינצח את הימין. זה כבר ברור. אבל הימין לא מצליח להקים ממשלה כבר ארבע מערכות בחירות. גם זה חייב להיות ברור. יכול להיות שמוטל עלינו להפסיק לנסות לנצח אלה את אלה, ולחפש נקודת משען מרכזית שלא נמצאת על המישור של ימין-שמאל, ושמתוך כך תהיה מסוגלת לשאת את ההפכים וליצור אחדות חדשה בחברה הישראלית. נקודה שלא פוסלת את הקצוות השונים והמנוגדים ולכן יכולה לחבר ביניהם.

מסתבר שיש במערכת הפוליטית נקודה מרכז כזו. גדי טאוב אמנם כינה לאחרונה בלעג את ימינה של נפתלי בנט "מרכזה", אבל חשף בכך שהציונות הדתית יכולה להיות הנקודה הזו. לא כאן המקום להעמיק במשמעות האידאולוגית ואפילו ההיסטורית של העניין, אבל בניתוח פוליטי אפשר לראות שגם אם זה נראה דמיוני כרגע, כל עוד הליכוד לא מצליח להקים ממשלה אי אפשר שלא להעלות גם את הפתרון הזה בין שאר התרחישים האפשריים הנידונים בימים אלה.

אבל ייתכן שלימינה אין עוצמה ומשקל פוליטיים מספיקים וגם לא לגיטימציה מספקת כדי למלא את המשימה. היא מייצגת רק כמחצית מן הציונות הדתית, וכדי לנסות להיות נקודה מרכזית נושאת הפכים היא זקוקה לחצי השני שלה, למפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ'. אם יחברו, שני אגפיה של הציונות הדתית יוכלו להוות יחד את הבריח התיכון של קואליציה שיש סיכוי שתוציא אותנו מהבוץ. מצד אחד סמוטריץ' יוכל לתת לבנט לגיטימציה, לא רק כמותית אלא גם אידאולוגית ותורנית, ומצד שני הוא יוכל לאזן ולאבטח אותו מפני לחצים צפויים של רכיבי שמאל.

בשלב שני יוכלו סער וגנץ להתחבר בקלות יחסית לציר המרכזי הזה. בשלב השלישי צריך לחבר לציר המרכזי הזה את המפלגות החרדיות מזה, ואת יאיר לפיד מזה. זו כבר משימה הרבה יותר קשה, אבל לא בלתי אפשרית. יאיר לפיד נזהר מאוד לאחרונה שלא לתקוף את החרדים. לחרדים מצדם יש אינטרס ברור להבטיח את עמדותיהם; הלקח של "ברית האחים" ההיא עדיין צרוב עמוק בבשרם. גם אם איתמר בן גביר ומפלגת נעם לא יצטרפו למהלך, כפי שניתן להניח, לקואליציה כזו ישנם כ-58-59 מנדטים. השלב הרביעי, ובלי להתייחס לפרטים, יהיה הצטרפות או לפחות תמיכה מבחוץ של העבודה או ליברמן.  

אם בצלאל סמוטריץ' לא מוכן להסכים לתמיכה של רע"ם מבחוץ, מוטל עליו להציע חלופה. כאן עומדת בפניו הצעה לממשלה בראשות הציונות הדתית עם השפעה פוליטית מרכזית. זו צריכה להיות מבחינתו גם בשורה אידאולוגית כלל-ישראלית. זו לא תהיה בשום אופן ממשלת שמאל. היא אמנם לא תוכל לתקן את מערכת המשפט, או להחיל ריבונות ולפתור עוד כמה סוגיות החשובות לימין, אבל גם לא תפנה יישובים ולא תקים מדינה פלסטינית.

ממשלה כזו תוכל לנסות לחדש את האמון וליצור פיוס ושיתוף פעולה בין כמה וקטורים מנוגדים בחברה הישראלית. גם לליכוד יהיה בה מקום, כמובן, אבל סביר להניח שהוא יעדיף לעבור את תהליכי הריענון וחילופי הדורות בהנהגתו הנחוצים לו כל כך.

מי יודע, ייתכן שממשלה כזו בראשות הציונות הדתית תוכל ליצור בסיס לקונצנזוס חדש בחברה הישראלית ותתברר כפריצת דרך היסטורית. אבל גם אם לא, והיא תהיה רק זמנית ורק תנהל את הבעיות השוטפות ותתרכז בנושאים מוסכמים, היא תוכל לשחרר אותנו מהקיבעון הפוליטי המסוכן.

 

 

 

 

עת מבחן לימין

אם נתניהו לא יצליח להקים ממשלה, יעמוד הימין כולו למבחן. הוא יצטרך להפנים שתם עידן נתניהו ושהוא הפך לפקק.

בס"ד

כ"ז בניסן, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

 ביום שני השבוע נע השיח התקשורתי בין שתי זירות במקביל. מכאן – בית המשפט, בו החל שלב ההוכחות במשפט נתניהו; ומכאן – ובית הנשיא, אליו הגיעו נציגי הסיעות בכנסת כדי להמליץ על מועמדם לראשות הממשלה. לא מעט פרשנים התפלאו כיצד נאשם בפלילים בזירה אחת, מקבל את מרב ההמלצות לראשות הממשלה בזירה המקבילה.

אבל אדרבה, הרדיפה המשפטית של נתניהו השיגה את ההפך משביקשה. הניסיון להוריד את נתניהו מהשלטון שלא באמצעות הקלפי ליכד סביבו את הימין כולו והפך למקור כוחו. בניגוד לתהליך הטבעי שבו נתניהו כבר היה אמור לפנות את כסאו, הרדיפה הזו נתנה לו אורך חיים פוליטי ותקעה את מדינת ישראל במבוי סתום.

כשראובן ריבלין נתן השבוע לבנימין נתניהו את המנדט להרכבת הממשלה, הוא עשה את הדבר האפשרי היחיד שיכול היה לעשות. אבל למרות צהלת השמחה בימין, או לפחות אנחת הרווחה, אין שום בשורה בהטלת המנדט על נתניהו. לא רק שקשה לראות כיצד הוא מרכיב קואליציה יציבה, אלא שגם אם יצליח בכך, שום בשורה לא תצא מקואליציה כזו. מה שהיה הוא שיהיה. השסע הפנימי בחברה הישראלית ימשיך לדמם. האיבה, ההסתה והשנאה משני הצדדים ימשיכו לפרוח, וההפגנות בבלפור ימשיכו לספק לחוגי השמאל הקיצוני סיבה לקיומם.

השאלה מי פתח ביצירת השסע הפנימי הזה כבר לא רלוונטית. הימין שקוע היום בליבוי האיבה ובהחרפת המתחים לא פחות מהשמאל. העדות המובהקת לכך היא הנכונות לקבל את תמיכתה של התנועה האסלמית בקואליציית ימין. הסוגיה סבוכה ומורכבת ויש בה פנים לכאן ולכאן, אבל העובדה שיש בימין מי שמוכנים לפיוס ושיתוף פעולה עם התנועה האסלמית, ובו בזמן לא רק פוסלים מכול וכול פיוס ושיתוף פעולה עם השמאל הציוני, אלא מתפייסים איתה רק כדי שלא יצטרכו להתפייס איתו, מעידה על כך שלא רק השמאל אלא גם הימין נכנס לסחרור, ושעכשיו שני הצדדים אחראים לו במידה שווה.

אבל גם אם נשלים עם המשך המצב הבעייתי בחברה הישראלית לפחות לקדנציה נוספת, השאלה הגדולה היא לשם מה. דבר מהבטחות הגדולות שהבטיח בנימין נתניהו לימין במערכת הבחירות האחרונה לא צפוי להתגשם. נתניהו לא יביא את פסקת ההתגברות ולא יבריא את מערכת אכיפת החוק. הוא לא יפנה את המסתננים מדרום תל אביב ולא יסדיר את ההתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון. על החלת ריבונות אין בכלל מה לדבר, וכך גם בכול נושא אחר החשוב לימין. אין סיבה לחשוב שנתניהו יעשה בקדנציה הבאה, את מה שהבטיח לעשות ולא עשה עד עכשיו.

נתניהו מיצה את מנהיגותו. היו לו הישגים גדולים, אבל המחיר היה שסע פנימי נורא בעם. לא רק בין ימין לשמאל, אלא גם בתוך הימין. ואפילו בציונות הדתית. לא במקרה הוא לא מצליח להעמיד קואליציה יציבה כבר ארבע מערכות בחירות. זוהי תוצאה ישירה מדרך התנהלותו. הוא הצליח להרחיק מעליו ולקומם נגדו לא רק יריבים, אלא גם שותפים. משהו לא טוב קורה למנהיגים גדולים בשלהי מנהיגותם. זה קרה לדוד בן גוריון הגדול, ועכשיו זה קורה גם לבנימין נתניהו.

הסיכויים שנתניהו יצליח להרכיב קואליציה יציבה אינם גדולים, ובכל זאת נכון עשה נפתלי בנט כשהעמיד את עצמו לרשותו. מנהיגות יהודית לא אמורה לקחת את המלכות בכוח; היא צריכה להמתין שהיא תינתן לה מאליה. מן השמיים. היא חייבת לוותר עליה בשביל לקבל אותה.

כרגע נכון לתת לנתניהו את האפשרות להקים ממשלה, אבל אם הוא לא יצליח במשימתו, שום הגיון שבעולם לא יוכל להצדיק הליכה למערכת בחירות נוספת. הפוליטיקה הישראלית איננה יכולה להיות משחק רולטה שמשחקים בו בלי סוף עד שבמקרה יסתדרו המספרים. לא עוד. פעם אחרונה ודי.

אם נתניהו לא יצליח להקים ממשלה, יעמוד הימין כולו למבחן. הוא יצטרך להפנים שתם עידן נתניהו ושהוא הפך לפקק. המבחן הראשון יהיה של הליכוד, שיצטרך למצוא דרך מכובדת להחליף את נתניהו ולהעמיד מתוך שורותיו מנהיג חדש. אם לא יצליח הליכוד לעשות זאת, תעבור האחריות למפלגת הציונות הדתית ולמפלגות החרדיות שתצטרכנה להיגמל מההתמכרות שלהן לנתניהו. יהיה על שלושתן ללכת עם נפתלי בנט לממשלת פיוס לאומי שיהיו בה לא רק אנשי ימין, אלא גם אנשי מרכז-שמאל ואפילו אנשי שמאל אם צריך.

ואם הן בכל זאת תבחרנה בהמשך הקיבעון, תהיה לנפתלי בנט לא רק לגיטימציה, אלא אפילו חובה, לשחרר את הפוליטיקה הישראלית מהקיבעון בדרך היחידה האפשרית.

 

 

 

 

נתניהו בישל - נתניהו יאכל

המנדטים שנגרעו מבנט וסער נפוצו לליברמן ולכל מרחבי השמאל. עוצמתו של נתניהו הייתה בעוכריו.

בס"ד

כ' בניסן, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

לא רק מפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ', כפי שכבר נאמר, צריכה לשלוח זר פרחים גדול לבנימין נתניהו בשל ההישג הנאה שלה בבחירות; יש עוד מפלגות שחייבות לנתניהו זר פרחים. בשמונת המנדטים שלה לא זכתה כחול לבן מן ההפקר; נתניהו הוא שסידר לה אותם. גם העובדה שמר"ץ עברה את אחוז החסימה היא פרי הדינמיקה שיצר נתניהו בישורת האחרונה.

כי כאשר בלחצו המסיבי בעשרת הימים האחרונים לקראת הבחירות, הוריד נתניהו את ימינה של נפתלי בנט ואת תקווה חדשה של גדעון סער מ-12-13 מנדטים בסקרים לכל אחת, לתוצאה כזו לשתיהן גם יחד – הוא לא זכה ליהנות מן השלל. "גדעון יישתה" הצהיר נתניהו בזחיחות ויהירות אופייניות באותו שבוע, אבל הפעם לא היו כאן לא שתיה ולא קשית. להפך, הליכוד ירד הפעם בששה מנדטים. במקרה הטוב ייתכן שהליכוד זכה במנדט יחיד מהירידה של בנט וסער. שאר המנדטים שנגרעו מהם נפוצו לליברמן וכל מרחבי השמאל.

המתקפה המוצלחת של נתניהו על בנט וסער הבהירה לאנשי המרכז-שמאל שעדיין חנו בשלב ההוא בשתי המפלגות האלה, שהן הולכות ומאבדות גובה ולא מצליחות להוות חלופה לנתניהו. אם כך, אמרו לעצמם אותם מצביעים, אין סיבה שלא נחזור לכור מחצבתנו. הדינמיקה הזו היא שהעלתה באופן מפתיע את כחול לבן מהמצב המסוכן של משחק מתמשך סביב אחוז החסימה למרומי שמונת המנדטים. גם ליברמן כנראה נהנה ממנה. סביר להניח שהיא גם זו שאפשרה ליש עתיד להישאר עם 17 מנדטים, אף שחלק מתומכיה נזעקו בישורת האחרונה להציל את העבודה ובעיקר את מר"ץ. אבל גם אם המהלך הזה של נתניהו לא הביא לו מנדטים, הוא נראה מוצלח מבחינתו; הוא חיסל לכאורה את החלופות שהציעו בנט וסער מימין.

אבל עכשיו מתברר שהמהלך של נתניהו היה מוצלח מידי. אם הוא היה מפעיל קצת פחות לחץ וספינים על ימינה של נפתלי בנט והיא הייתה מסיימת את הבחירות אם תשעה מנדטים ולא שבעה, נתניהו היה היום במקום אחר לחלוטין וכך גם כל המערכת הפוליטית. אם בנט היה מקבל תשעה מנדטים, נתניהו היה מוכרז כמנצח. תשעה מנדטים של בנט היו מאפשרים לנתניהו להגיע למספר המיוחל של 61 ולהקים קואליציה. במצב כזה בנט לא היה יכול להרשות לעצמו לא להצטרף לנתניהו ולהיות זה שמביא במו ידיו להפלתו או לבחירות חדשות.

אבל עתה, כשמתבהרת התמונה, מתברר שלנתניהו אין ממשלה. גם לא עם בנט. מצד אחד גדעון סער מתעקש שלא להצטרף אליו, ובשלב זה לפחות לא נראה שנתניהו יוכל לחלץ ממפלגתו עריקים. מצד שני מסרב בצלאל סמוטריץ' לאפשר הקמת קואליציה הנסמכת על קולותיו של יו"ר רע"ם מנסור עבאס. ממש כמו ספינת ענק שנתקעה בתעלת סואץ ביום הבחירות, כך גם הספינה מרובת המנדטים של הליכוד עלתה על שרטון ונתקעה בתעלה צרה בלי יכולת להיחלץ. משום מקום לא מסתמנת כרגע הופעת ספינת הגרר שיכולה לחלץ את נתניהו מהמבוי הסתום.  

נתניהו לא יכול עכשיו לבוא בטענות לאף אחד. הוא אוכל את מה שהוא בישל. שני המנדטים המיותרים שקילף בזחיחות דעתו מבנט הם שמפרידים עכשיו בינו לבין ראשות הממשלה. האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שהוא יורה לעצמו ברגל. גם במערכת הבחירות הראשונה ברצף הזה, במרץ 2019, התברר שהתיאבון המוגזם של נתניה שיחק נגדו. אז הוא אמנם שתה מבנט את המנדטים והם לא פוזרו במרחבי שמאל, אבל העובדה שהוא הוריד את בנט אל מתחת לאחוז החסימה מנעה ממנו הקמת ממשלה.

גם הפעם עוצמתו של נתניהו הייתה בעוכריו. שני המנדטים האלה שתרם נתניהו לשמאל על חשבון בנט הם בדיוק שעושים את ההבדל. לא רק שהם החזירו את השמאל לחיים, אלא הם גם עלולים להביא עכשיו את נתניהו לקץ שלטונו. כאמור, אילו היו עכשיו לבנט תשעה מנדטים, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להיות זה שמונע ממשלת ימין ומביא לבחירות חדשות. עכשיו, כשלא בנט הוא זה שמונע מנתניהו הקמת ממשלה, השיקולים הרבה יותר מורכבים.