קשה לצאת ממצרים

לא פלא שרוב העם דחה בתחילה את ההצעה של משה רבנו לצאת ממצרים. חיינו מאתיים שנה בלי ריבונות, נחייה עוד מאתיים שנה בלעדיה. 

בס"ד

ד' בתמוז, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אין מה לקנא במשה רבנו. לך תוציא עם שלם ממצרים. גם לאדם יחיד קשה לעזוב פתאום הכול ולצאת מאזור הנוחות המוכר הרגיל והבטוח למציאות חדשה לחלוטין, כל שכן לעם שלם. לך תוציא את בני ישראל ל"מדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים", על כל הסכנות והסיכונים הכרוכים בכך. לא פלא שרוב העם דחה בתחילה את ההצעה של משה. חיינו מאתיים שנה בלי ריבונות, נחייה עוד מאתיים שנה בלעדיה. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. אתה רוצה להביא אותנו לארץ ישראל השלמה, אחלה, אבל לא דרך המדבר ובלי שום סיכונים בבקשה.

אבל זה היה יותר מסובך. כידוע משה רבנו לא היה רק חכם ונביא אלא גם מלך, כלומר מדינאי. היה ברור לו ש"בתחבולות תעשה לך ריבונות". כן, לא נעים להזכיר, אבל משה רבנו קצת "עבד" על פרעה. הוא לא סיפר לו שהכוונה היא לצאת ממצרים ולהגיע לארץ המובטחת. הוא דיבר אתו רק על "דרך שלושת ימים במדבר וזבחנו לה' אלוקינו". זה הכול. יציאת מצרים? ארץ ישראל השלמה? שום כלום. בתוכנית שהגיש משה רבנו לפרעה הוזכר מאות פעמים שיוצאים לשלושה ימים בלבד, ולא היה בה אפילו רמז לריבונות מלאה על כל ארץ ישראל.

לא שפרעה לא ידע מה הכוונה האמתית של משה. ולא שמשה לא ידע שפרעה יודע. אבל הוא הבין שפרעה לא היה יכול להרשות לעצמו לתמוך בתכנית כזו במפורש, ושצריך לתת לו תרוץ טוב כדי שיאשר אותה. אז משה הכניס לו את עלה התאנה הזה, בכדי שפרעה והשמאל והקהילה הבינלאומית ירגישו בנוח. אבל כולם ידעו שזו קריצה בלבד.

מה שמשה לא ציפה לו זו ההתנגדות הפנימית בעם ישראל. הוא לא שיער שהם יהפכו את עלה התאנה הזה, את השקר הלבן הזה, ללב העניין, ויקימו סביבו כמה וכמה כתות של מתנגדים. כת אחת – הפרפקציוניסטים. "אין חצי גאולה" הם אמרו לו. הכול או לא כלום. או שיוצאים לארץ ישראל, או שנשארים במצרים. כת אחרת – הטהרנים. כן, הם אמרו לו, אנחנו מבינים שזה עלה תאנה, אבל אסור בשום אופן לומר שאנחנו לא מתכוונים להגיע לארץ ישראל השלמה, כי אז יגידו שוויתרנו עליה. לא מספיק שהתוכנית הזו היא מכת מוות לרשות הפלסטינית, זה גם חייב להיות כתוב על האריזה. אחרת יגידו.

והיו גם מי שרצו לצאת ממצרים, אבל לא היו מוכנים לבקש על כך אישור מפרעה. עזוב אותך מכל הפוליטיקה הזו, הם אמרו לו. רק מחליש. לא צריך תמיכה מאף אחד. לא מפרעה, לא מהשמאל, לא מהערבים ולא מהקהילה הבינלאומית. בוא, Do it right . ניקח את נוער הגבעות, ואיזה סניף או שניים של בני עקיבא, ונחיל ריבונות.

והייתה גם כת ה"אבל מה יהיה אם". היו לה מאות תרחישי אימים. מה יהיה אם יגמרו לנו המים במדבר? ומה אם יבוא עמלק? ובכלל, מה יקרה אם מחר פרעה ימות, ויקום מלך חדש שלא מחויב להסכמות של פרעה. מסוכן לאללה. עזוב אותך משה, בוא, נישאר במצרים. לא מושלם, לא אידאלי, עובדים קשה, אבל לפחות ברור איפה אנחנו עומדים. למה להיכנס לסיכונים מיותרים.

בסוף, איך שהוא, משה הצליח להוציא אותם מהקיבעונות שלהם, כלומר ממצרים, אבל אז באה לו הבומבה האמתית. לזה הוא בכלל לא ציפה. בטח שלא מהנשיאים, מראשי השבטים והמועצות. פתאום, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, מסע ההפחדות הזה - איזו תבהלה, איזה מורך לב הם זרעו בעם. ממש "אחינו המסו את לבבנו לאמור עם גדול ורם ממנו ערים גדלות ובצורת בשמים". וטבעה של תבהלה שהיא מדבקת. פתאום כל מיני קונספירציות. תדעו לכם שמשה רבנו הוציא אותנו ממצרים רק בשביל להמית אותנו במדבר. הוא רוצה להקים מדינה פלסטינית. החלת הריבונות היא רק פיתיון, סוכריה מורעלת. הוא שיקר אותנו לאורך כל הדרך. עובדה, זוכרים את הנאום שלו אז, לרגלי הפרמידות  - הוא הרי אמר אז לפרעה שבכלל לא מדובר על ארץ ישראל השלמה אלא רק על "דרך שלושת ימים במדבר". אז הנה.

נכון, נתניהו רחוק מלהיות משה רבנו, אבל הרי כבר נאמר שיפתח בדורו כשמואל בדורו, ושבכול דור ודור חייב אדם – וגם הדור כולו – לראות בעצמו שמא הוא פשוט מפחד לצאת ממצרים.

בסוף כול הכתות האלה עמדו כולן יחד נוכח ים סוף, זעקו ותלשו שערות. אוהלי מחאה, הפגנות, פרסומים, שלטים. "מה יהיה אם". "אנא אנו באים". עד שבא נחשון בן עמינדב ואמר להם: תירגעו. תפסיקו להפחיד את עצמכם לדעת. ארץ ישראל מחכה לנו. בואו, נקפוץ למים, תראו שאפילו הרגליים לא יירטבו לנו.     

עלייתו ונפילתו של העידן המודרני

האנרכיה שאנחנו רואים בעת האחרונה במערב היא תוצאה מתבקשת של עולם המחשבה הפוסט-מודרני.

בס"ד

כ' בסיוון, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

המהומות האנרכיזם ומראות הביזה וההרס בארה"ב; ביזוי פסליהם של גדולי אומות המערב בבריטניה ובארה"ב; ההחלטה לפרק את משטרת אינדיאנפוליס; כריעת הברך הפתטית של לבנים בפני שחורים; אלה ועוד תופעות שראינו בעת האחרונה על המסכים מבשרות את סופו של עידן. המעגל שנפתח במאה ה-17 באירופה עם עליית הנאורות וההשכלה ויצר את התודעה המודרנית, ניסגר עתה בקול רעש והרס.

"הנאורות" הייתה תנועה תודעתית כוללת שדגלה בשחרור האנושות מכבלי הדת והאמונה בכלל ומשליטת הממסד הדתי בחיים בפרט. היא העמידה את הרציונליות במקום האמונה כבסיס לתודעה האנושית, ואת האדם במקום האל כמרכז הווייתה. כאן נוצקו יסודותיו של העידן המודרני, על כל תופעותיו האופייניות: מדע, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, ערכים, תרבות וכדומה. האידיאל האנושי שעיצב עולם הנאורות היה אידיאל של אדם רציונלי, אחראי, משכיל, מוסרי, חרוץ, מתפרנס בכבוד, בוגר, יוזם ואיש משפחה. חלק גדול מערכיו קיבל העולם המודרני מהעולם שלפניו; הוא רק ניתק אותם ממקורם הדתי והאמוני, מן השמיים, ויסד אותם על האדם, על הארץ.

התודעה המודרנית הביאה ברכה עצומה לאנושות. הכפירה שאפיינה את הנאורות הייתה תנאי לשחרור האדם מאמונה מנוונת ומנוולת ופיתוח תודעתו והכרתו העצמית. אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם הפכה זה מכבר לנכס צאן ברזל של האנושות כולה, והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו. הסימן המובהק לסיומה של התקופה הוא בכך שהביקורת על המודרניזם והפרכתו לא באו מחוגים חיצוניים לו, אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת של המודרניזם בתודעה האנושית במשך כ-250 שנה, שבאה לידי ביטוי בביטחון מוחלט באדם כשלעצמו, באמת, במדע, בהומניזם ובראציונליות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.

הפוסט מודרניזם לא יצא נגד העולם הדתי. הוא הופיע כביקורת התודעה המודרנית וערכיה. הוא הוכיח שאי אפשר לבנות שום וודאות על האדם ובכך פרק את התודעה המודרנית מיסודותיה. הוא לימד שאם האדם הוא מקורם של הטוב והרע, האמת והשקר, ושל תוקפם של המבנים והמסגרות של החיים והחברה, הרי שכל אלה חסרי בסיס. הוא שמט את השטיח מתחת רגליו של העולם המודרני והותיר אותו מרוסק, אבל לא העניק לאדם שום בסיס רציונלי אחר עליו יוכל לייסד את ערכיו, עולמו וחייו. הפוסט-מודרניזם הוא תופעה של ריאקציה, הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו לעשות.

סגירת המעגל הזה – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. הכפירה, שבזמנה שימשה לצורך העלאת ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות מרגע שאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים.  לכפירה הפוסט מודרנית, בניגוד למודרנית, אין תוכן עצמי. כל כולה בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית, הפורנוגרפיה הלהט"ביות ושאר כל מאפייניה של התרבות העכשווית. מן היין הטוב של הכפירה נותרו עתה רק השמרים.

הפוסט מודרניזם הוא מהלך פילוסופי תודעתי של פירוק מערכת הערכים של העולם המודרני. הוא פירק את הסמכות, את הלאומיות, את המשפחה, את הזוגיות, את זהותו של הפרט (אפילו את הזהות המינית), את ההיגיון הבריא, את השכל הישר, את היושר והמידות הטובות, והותיר את האדם כאינדיבידואל, אטום(בחולם) בודד ומנותק מכל הקשר ומשמעות. עלה נידף ברוח. הפרוגרסיביות, הליברליות והרב תרבותיות, נחשפות היום כשאיפת הרס עצמי של התרבות המערבית. האנרכיה, המהומות, ושאר כל התופעות המדהימות שאנחנו רואים לאחרונה במערב הן רק בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". הן היו שם כל הזמן. הן התוצאה המתבקשת והיחידה האפשרית של עולם המחשבה הפוסט מודרני. האנרכיה במציאות היא רק גילוי ויציאה לפועל של האנרכיה, של פרוק כל הערכים והמבנים, שהתפתחה במחשבה.

נותרה עתה לאנושות רק דרך אחת לשמר את המסורת המודרנית שהביאה כל כך הרבה ברכה לאנושות. ישנה רק דרך אחת להציל, תוך כדי ברור יסודי, את היסודות חיוביים שהיו במסורת המודרנית מהוונדליזם ומההרס הטוטלי שמביא עליה האנרכיזם הפוסט מודרני: חיבור מחדש של האדם לשמיים. האדם שבנתה התודעה המודרנית, ושהפוסט מודרניזם שמט את הקרקע מתחת רגליו, לא יוכל למצוא לו שום בסיס בריא איתן ויציב לעולמו אלא רק מתוך חידוש הקשר שלו לאמונה, לבורא עולם, לשמיים – הפעם לא מתוך דיכוי ומחיקת האדם אלא לשם הפרחתו. סגירת המעגל של העידן המודרני מבשרת את פתיחתו של עידן חדש – העידן האמוני.

  

.

הצ'ופצ'יק של החלת הריבונות

השאלה איננה רק למה מתכוונים יוזמי תוכנית המאה, אלא בעיקר איזה תהליך תחולל החלת הריבונות החלקית.

בס"ד

י"ג בסיוון, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כל דיון רציני בתכנית המאה חייב להתחיל מההבחנה ברורה בין השאלה למה מתכוונים יוזמי התכנית, ובין השאלה מה יהיו תוצאותיה בפועל בלי קשר לכוונותיהם. אי אפשר לדעת בוודאות למה נתניהו וממשל טראמפ מתכוונים, והדבר פתוח לפרשנות. עם זאת ישנן מספיק סיבות לחשוב שהם לא מתכוונים להקים מדינה פלסטינית אלא לקבור אותה, וההסכמה למדינה פלסטינית הכלולה בה, היא מהפה ולחוץ, חלק הכרחי מהתחבולה וההסוואה שבתוכנית. התחכום הגדול של התכנית הוא בגיוס של תמיכה ערבית ובינלאומית רחבה – בפועל, בשתיקה, או בהסתפקות במחאה לפרוטוקול – שבלעדיה לא תתאפשר החלת הריבונות. התמיכה הזו זקוקה שיספקו לה עלה תאנה בדמות המדינה הפלסטינית. זהו גם תנאי הכרחי לקונצנזוס פנים ישראלי רחב ככול האפשר שחיוני גם הוא להחלת הריבונות. כולם יודעים לשם מה הוכנסה הכלה הזו לחופה.

תומכי התוכנית מדגישים את חצי הכוס המלאה, ומתנגדיה את חציה הריק. אבל לא אלה ולא אלה עוסקים בכוס עצמה. הם דנים בפרטים ולא במכלול. הם לא עוסקים במסגרת, ברקע, בהקשר. גם לדף הלבן שמאחורי המילים והאותיות וביניהן יש לתת את הדעת. הוא זה שמאפשר אותן ואסור לתת להן להסתיר אותו.   

והלבן הזה, הרקע, ההקשר, האור הזה שהפרטים כתובים עליו, מבהיק בזוהרו. את התכנית עיצבו בצד האמריקאי שלושה יהודים יראי שמים אוהבי מדינת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לא פחות משום מתיישב ביש"ע. בצדק הגדיר אבו מאזן חלק מהם "מתנחלים". צריך להיות רואה שחורות מדופלם בכדי להניח שהם מנסים להרעיל אותנו בכוונה.

מי שזה לא מספיק לו יכול להתבונן בהתעלמות ובזלזול הבוטה של ממשל טראמפ ביחסו לפלסטינים כבר כארבע שנים. הוא גם יכול לראות את מה שכבר עשה הממשל הזה למען ישראל – העברת השגרירות, הכרה בריבונות ברמת הגולן, הכרה בחוקיותן של ההתנחלויות – ולהבין שראיית השחורות והטלת האימה שלו מנותקים מההקשר.

ואם כל זה עדיין לא מאפשר לו להירדם בלילות, הוא יכול לראות את התנאים הבלתי אפשריים שמציבה התכנית לפלסטינים, תנאים שלא יוכלו לעמוד בהם גם אם יחליטו לפתע להתחכם ולהפוך ליונות צחורות. אפשר גם לקרוא את הסעיף בתכנית שמנתק בפועל בין החלת הריבונות לבין הקמת מדינה פלסטינית, ולהירגע.

אמת. כול זה עדיין לא יוצר וודאות מוחלטת באשר לכוונת המשוררים אבל לא היא הדבר הכי חשוב. חשוב יותר לראות מה עתיד לצאת מן התכנית בפועל, בלי קשר לכוונותיהם. בשבוע שעבר אמר גלעד שרון ש"אבא שלי לא תכנן לפנות את יהודה והשומרון". ייתכן, נניח, אבל זה לא משנה. משנה מה התהליך שאריאל שרון יצר, איזו דינמיקה הוא התחיל, גם אם לא התכוון לה.

שוב ושוב מביאים לנו ציטוטים של יצחק רבין, שמהם עולה שהוא לא התכוון להקים מדינה פלסטינית. יכול להיות, ייתכן, אבל לא משנה למה הוא התכוון אלא איזו דינמיקה הוא יצר. כי הכוחות המניעים את המציאות חזקים לאין שיעור מהאדם המתיימר לשלוט בהם ולכוונם. בתגובה לביקורת מימין על שלב א' של תכנית אוסלו, "יריחו ועזה תחילה", הצטדק בזמנו יצחק רבין וטען ש"אנחנו נותנים לאש"ף רק את הצ'ופצ'יק של יריחו", אבל כל בר דעת הבין אז שהצ'ופצ'יק הזה מוליך בהכרח להקמת מדינה פלסטינית.

השאלה אם כן איננה רק למה מתכוונים יוזמי התוכנית, אלא בעיקר איזה תהליך יחולל הצ'ופצ'יק של החלת הריבונות החלקית שבנידון. מי שטען שנים ש"הנסיגות נותנות רוח גבית לטרור", לא יכול פתאום להתכחש לכך שהחלת הריבונות מוציאה את הרוח ממפרשיו. מי שטען שנים ש"את הטרור מניעה התקווה ולא הייאוש", חייב להודות שהחלת הריבונות תקפד את תקוותיו. מי שטען שנים ש"אין עם פלסטיני" לא יכול לחשוש לכך שפתאום הערב רב הזה, שמעצם מהותו אין לו שום דבר משותף ושנתון למאבקי כוח של קבוצות שליטה ואינטרסים רבות ומנוגדות, יגלה פתאום רצון אחד משותף שיאפשר לו לקבל את חלקו בתכנית. הוא גם לא יכול להתעלם מהעובדה שכבר עכשיו התוכנית מתחילה לפורר את הרשות במאבקי כוח פנימיים.

מי שדגל שנים ב"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", אמור לדעת שהאמת הזו חקוקה בד.נ.א. של הבריאה וההיסטוריה. היא איננה רק אידאל, אלא כוח ממשי הפועל במציאות. היא תקפה במלואה לא רק בשמיים אלא גם בארץ. היא מופיעה לא רק בספרים בבתי המדרש ובתפילות, אלא גם במציאות הביטחונית, המדינית והגאו-פוליטית. היא שעצרה את תהליך אוסלו, לא קומץ מתנחלים; היא שסייעה לבנימין נתניהו לבלום את אסון אוסלו, לא תחכומו כוחו ועוצם ידו; והיא גם שתהפוך בהכרח אלוקי את הצ'ופצ'יק של החלת הריבונות החלקית שלפנינו להחלת ריבונות מלאה עד נהר הירדן, תוך מתן שלטון עצמי כזה או אחר לתושבים הערבים, גם אם, נניח, שלא לכך מתכוונים מחולליה.