אידאליסטים גדולים מידי

בשולי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון נוצרו חוגים אידיאולוגיים שהריחו אמנם את הריח הטוב של הגאולה, אבל לא הבינו את עומקה. הם אידיאליסטים. הם חפצים בהגשמת גאולת ישראל ואור האידיאליזם הגדול של ההתיישבות נגע גם לליבם. אלא שמשהו בתפיסת עולמם מביא אותם לעימותים והתנגשויות עם כל מי שרק אפשר.

בס"ד

 כ"ו בתשרי, תש"פ

(פורסם הבוקר "במקור ראשון")

 טועה מי שחושב שנערי "תג מחיר", שתקפו בסוף השבוע שעבר את חיילי צה"ל בגבעות שסביב היישוב יצהר, הם נערים בסיכון שהוזנחו בידי רשויות הרווחה ונפלטו לשולי החברה. אין אלה נערים משועממים ואין זו פרחחות נוער רגילה. מדובר בצעירים ששומרים קלה כחמורה, בדרך כלל, ושלוקחים את התורה ברצינות רבה. מה שעומד לנגד עיני הנערים האלה הוא לא רק אהבת התורה והארץ, אלא גם השאיפה לקירוב הגאולה. הם נערים אכפתיים ואידיאליסטיים. זו עבריינות אידאולוגית. וזה בדיוק לב הבעיה.

"האידיאליסטים הגדולים......שהנטייה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כלשהי, הם רק מחבלים והורסים, והם מושרשים בעולם-התוהו בערכו הנשפל", כתב הרב קוק (אורות, עמ' קכ"ב). בשולי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון נוצרו חוגים אידיאולוגיים שהריחו אמנם את הריח הטוב של הגאולה, אבל לא הבינו את עומקה. הם אידיאליסטים. הם חפצים בהגשמת גאולת ישראל ואור האידיאליזם הגדול של ההתיישבות נגע גם לליבם. אלא שמשהו בתפיסת עולמם מביא אותם לעימותים והתנגשויות עם כל מי שרק אפשר. לא רק עם הערבים; גם עם צה"ל והמשטרה; ולא רק איתם, אלא גם עם אנשי ההתיישבות והיישובים שבקרבם וסביבם הם חיים. לתוהו אין גבולות, והוא חוצה קווים אדומים השכם והערב. הוא מתחיל כנגד ערבים – דבר פסול, טיפשי וילדותי כשלעצמו – וגולש מהם והלאה.

בירור התופעה הזו חשוב לציבור האמוני בלי קשר לצורך להתגונן מול האשמות השמאל או להתנצל בפניו, ובלי קשר לעובדה שהוא פוגע במפעל ההתיישבות. הוא חשוב לנו ולכל עם ישראל משום שבו תלויה ההבנה כיצד באמת בונים את המדינה וכיצד מקדמים את הגאולה.

האם הנערים האידיאליסטים הללו אינם צודקים? הם צודקים. האם עצם תביעתם לגאולה איננה אמתית? היא אמתית. האם הדרישה שלהם מהמדינה לנהוג אדנות בארץ ישראל איננה מעוגנת בתורת ישראל? היא מעוגנת בה. האם הדרישה שלהם מצה"ל לנהוג בתקיפות מול המחבלים והפורעים הערבים איננה אלמנטרית? היא אלמנטרית. האם הדרישה שלהם מהמדינה שלא להרוס בניה יהודית איננה צודקת? היא צודקת.

אז מדוע הם נכנסו ל"מלחמת עולם" עם כל מי ומה שזז בשטח? כי אין להם סבלנות. בשביל סבלנות ואורך רוח יש צורך באמונה גדולה ועמוקה. ולא רק בחיצוניותה של האמונה אלא בפנימיותה. דרושות אמונה והבנה שלמרות התפקיד הלא נכון של חיילי צה"ל, הם עוד יגיעו לזה; אמונה שאף על פי שצה"ל עסוק בהתגוננות, הוא עוד יעבור למתקפה; אמונה שאף שהמדינה איננה אידיאלית, עתידה עוד לפניה. דרושות אמונה והכרה שלמרות שעם ישראל לא מבין את תהליכי הגאולה המתחוללים בקרבו, הוא עוד יבין.

יותר מכך: בשביל סבלנות יש צורך בהבנה שכל העיכובים, המשברים והחולשות של מדינת ישראל הם רק שלבים של לימוד, שיעורים אמוניים, שריבונו של עולם מלמד את עם ישראל דרך הרגליים בדרך להגשמת חזון הגאולה.

צודקים לחלוטין מי שדורשים מצה"ל להגיב כראוי מול הטרור הערבי, לא להרוס בניה יהודית, וכן להרוס בניה בלתי חוקית ערבית. צודקים לחלוטין אלה ששואפים לחברה יהודית אידיאלית החיה לפי נורמות של תורה, והמחילה את הריבונות והאדנות הישראלית בכל שטחי ארץ ישראל.

אך הוויכוח איננו על החזון אלא על הדרך. האם מבחינה תורנית ראוי לכפות על עם ישראל את החזון גם כשהוא אינו מבין אותו, ולכן לא מזדהה אתו, רק בגלל שהחזון הוא חזון אמת? או שראוי להיאזר בסבלנות ובארך אפיים, לפעול פעולה פנימית, תודעתית, חינוכית, לתקן מבפנים את עם ישראל ואת מדינת ישראל – כדי להביאה, צעד אחרי צעד, עד למצב בו עם ישראל יבין את החזון, יבחר בו, ויגשים אותו מתוך בחירה והכרה?

הדרך הראשונה היא דרך התוהו. דרך קצרה וארוכה, ארוכה מאד. רוממות הגאולה בגרונה אבל בפועל היא מהווה את "קליפת הגאולה". היא "מריחה" את ניחוח הגאולה שבאוויר של דורותינו, משתכרת ממנו ומאבדת את עשתונותיה. היא איננה מובילה לגאולה אלא לחורבן. הדרך השנייה דורשת הרבה סבלנות, אמונה והבנה. היא גם מחייבת לסבול עיוותים וחוסר שלמות זמניים. והזמניות הזו יכולה לארוך שנים רבות. מי שלא יכול לסבול את העובדה שצה"ל עדיין לא מתפקד כראוי, שבתי המשפט שלנו הפכו את המשפט למשפח, שהמדינה עדיין לא מושלמת ושעם ישראל עדיין לא שואף לגאולה – לא אמור ליטול חלק בהתיישבות ביהודה והשומרון. הוא גם לא אמור להתעסק בגאולה, לפחות לא באופן מעשי.

לעם ישראל, לחברה הישראלית ולמדינת ישראל ישנה לא רק זכות אלא חובה להיאבק באמצעות מנגנוני הביטחון שלה בכל ניסיון לכפות עליה בכוח אידיאל שהיא איננה בשלה לו – אפילו אם זו הגאולה עצמה.

צריך ללמוד להקשיב למשבר

ייתכן שעוד לא ראינו הכול. שאנחנו רק באמצע הסרט, ושמשהו באמת חדש ושונה יצמח מהמשבר הפוליטי

בס"ד

י"ט בתשרי, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מכת הברק שהכתה השבוע בארבעה בני משפחה אחת בחוף זיקים הייתה אירוע יוצא דופן. "זהו מקרה נדיר מאוד", העיד באחד הערוצים מומחה לרפואה שנשאל עליו. האסון הזה היה יוצא דופן מעוד בחינה; בניגוד לכול האסונות המתרגשים עלינו מעת לעת, כגון תאונות דרכים, עבודה ואימונים, פיגועי טרור וכדומה, לראשונה התגובה האוטומטית לאירוע לא הייתה חיפוש אשמים.

בשום אתר חדשות לא מצאתי עד עתה את המשפט "המשטרה פתחה בחקירת נסיבות האירוע". איש ברשתות החברתיות לא מיהר להצביע על האשמים למחדל ולהתנפל עליהם, שום פוליטיקאי לא ניסה להאשים את יריביו באסון, ומשום מקום לא עלתה הדרישה להקים וועדת חקירה בשביל למצות את הדין עם האחראים. יותר מזה; לראשונה מזה זמן רב לא הוכרז בנימין נתניהו כאשם העיקרי למחדל.

לכולם היה ברור פתאום שיש מה שנקרא כוח עליון. שהאירוע "בא מן השמיים" תרתי משמע. שלפעמים יד האדם קצרה מלהושיע והוא לא תמיד יכול לשלוט בגורלו. שעם כל הרצון האנושי הטוב, ישנם דברים שהם מעבר לשליטת האדם.

כך בדיוק אני חש מאז הבחירות באשר למתרחש בתחום הפוליטי. כמו כולנו קראתי עשרות מאמרי פרשנויות וניתוחים, והאזנתי לעשרות פוליטיקאים ומומחים שמציעים הערכות מצב ופתרונות אפשריים למשבר העמוק בו אנו נמצאים. שמעתי את כול קריאותיהם של כול המבוגרים האחראים "לאחדות", "לגילוי אחריות", ואת ההכרזות ש"הציבור לא יסלח". לא החמצתי שום ידיעה על ההתרוצצויות והמגעים הפוליטיים או על העדרם, עקבתי בדריכות אחרי ההתפתחויות, האזנתי לקולות, לרחשים, לאמירות, ואני מנסה באדיקות למצוא קצה חוט של מוצא או לפחות הסבר למה שמתרחש.

אבל ככול שעובר הזמן אני גם מתחיל לנסות להתרכז במה שמעבר לכול ההתרוצצות האנושית הזו; לחפש את הממד של כוח עליון שפועל כאן דרך כל הפעלתנות האנושית הנמרצת הזו; לראות את המשבר הפוליטי הזה לא רק כמעשה אנוש אלא גם כמכה מן השמיים; לראות שהשמיים, שכוח עליון, פועל כאן דרך ובאמצעות הממד האנושי; להתבונן בקוצר ידו של האדם, באופן שבו מערבולת של יצרים, קנאות, שנאות, פחדים, אינטרסים, גאווה וחשבונות מתוחכמים וקטנוניים, יוצרת סבך כל כך מורכב, ששום אדם לא שולט בו ולא יכול לפתור אותו.

פתאום מתבהר עד כמה קצרה ידו של האדם, גם אם הוא מלא כוונות טובות. לפתע מתברר שכוח עליון מתערב כאן, ממש כמו מכת הברק ההיא, נוגע באצבעו הקטנה ומפרק את המערכת האנושית כמו ילד שממוטט מגדל קלפים. פתאום נחשף לעיני כול עד כמה המערכות המפוארות שבונה האדם יכולות לצאת בקלות משליטה ואיזון, ולהיכנס למערבולת של הרס עצמי.  

ככול שהמשבר מעמיק, ומתארך, אני נוטה להפסיק לחפש לו מוצא ולחשוב על פתרונות. אני מתחיל לנסות להקשיב למשבר. להאזין לו. האינסטינקט האנושי, הקורא לפעולה, ליוזמה, ללקיחת העניין בידיים, מתחלף אצלי בנטייה להקשבה והתבוננות. "סייג לחכמה שתיקה" אומרים חז"ל ואני מנסה לשתוק קצת.

בניגוד למכת הברק האמורה, שברור לחלוטין עד כמה היא באה מן השמיים, בתחום הפוליטי ידו של ריבון כל העולמים, שמניעה את כל ההתרחשויות, נסתרת. אבל לאדם מאמין אין ספק שהיא נמצאת שם, ורק הרעשים שיוצר האדם בפעלתנותו היתירה מסתירים אותה.

אין לי מושג כיצד ייפתר הפלונטר הפוליטי בו אנו נמצאים. אין לי קצה חוט של מחשבה איזו קואליציה תצא ממנו ומי יהיה ראש הממשלה. גם אין לי מושג האם נצא מן המשבר כיצד ומתי. אבל ככול שהמשבר הזה מתארך ומסתבך אני מבין טוב יותר שאני לא מבין ושאף אחד לא מבין, מה שפותח אותי לאפשרויות חדשות לחלוטין, ולסברות שלא היית מסוגל להעלות על דעתי כלל שהן אפשריות.

המילה "משבר" בעברית פירושה לידה. כל משבר מבשר ש"משהו חדש מתחיל". הפעם הכוונה איננה לממד המגזרי אלא לזה הלאומי. יתכן מאוד שהמשבר הזה ייפתר בדרך טבעית ותוקם קואליציה כזו או אחרת. זו האפשרות הסבירה יותר. אבל ייתכן שעוד לא ראינו הכול. שאנחנו רק באמצע הסרט, ושמשהו באמת חדש ושונה יצמח ממנו.

האם יתחיל, מה יתחיל, מה יהיה טיבו – אין לי מושג. רבותינו לימדו אותנו לומר "איני יודע". זהו תנאי ראשון להקשבה, שעדיין לא מבטיחה שנבין מה מחולל כאן ריבונו של עולם אבל לפחות נותנת לכך סיכוי.

 

להסיר את הבמות מתוכנו

הציבור הדתי לאומי הוא ציבור אחד. ריבוי הגוונים שלו הוא יתרון, לא חסרון. יש לו תפקיד היסטורי ביחס לחברה הישראלית ההולכת ומתגבשת בדורות הללו בארץ ישראל. סביב הנחת היסוד הזו צריך לשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית.

בס"ד

ט"ז בתשרי, תש"פ

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

שתי ידיעות מעודדות התפרסמו בשבוע החולף, כיאה לימים שבין כסה לעשור, והן מלמדות על נכונות לחשבון נפש אמתי בציבור הדתי לאומי אחרי המשברים הפוליטיים הקשים שעברו עלינו בשנה האחרונה.

מפלגת הבית היהודי הכריזה על תכנית חומש שבמסגרתה תיעשה בדיקת עומק והפקת לקחים ממערכות הבחירות האחרונות וכן חידוד ובירור שאלת הזהות הציונית דתית במרחב הפוליטי בישראל. אחת הפעולות המרכזיות במהלך תהיה הקמתה של מועצה ציבורית רחבה שתייצג את מגוון הזרמים בציונות הדתית ותפעל באמצעות שולחנות עגולים בכלל סוגיות הליבה הערכיות של הציבור. אכן, היוזמה הזו לא רק מתבקשת אלא גם הכרחית. העובדה שהיוזמה התפרסמה בהקדם מעידה על כנותה ורצינותה.

הידיעה השנייה בהקשר זה באה מפיו של שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' והיא לעניות דעתי חשובה עוד יותר. "אני לא רואה הצדקה לקיומם של שתי מפלגות. צריך ללכת למהלך של מיזוג מידי בינינו לבין הבית היהודי", הכריז סמוטריץ'. "אפנה לרב רפי פרץ ממש בימים הקרובים ואבקש ממנו להיכנס לתהליך מידי". ההכרזה הזו חשובה יותר משום שהשינוי המבני, איחוד כול הכוחות הפוליטיים בציונות הדתית תחת קורת גג פוליטית אחת, הוא הכרחי, והתהליך הזה חייב להתחיל מאיחוד בין הבית היהודי לבן האיחוד הלאומי-תקומה, שתי מפלגות מרכזיות וותיקות בציבור, שאין שום סיבה שתמשכנה את הפיצול הפוליטי ביניהן.

הגיע הזמן שכולנו נפנים את הלקח. המצב בו הציונות הדתית מחולקת פוליטית לחמש-שש רשימות שונות חייב להיפסק. הבעיה איננה רק באובדן קולות שהפיצול הזה גורם. זו הבעיה הקטנה. הבעיה היא שהפיצול הזה יוצר שנאת חינם, מפיץ רעל, גורם לביקורת הרסנית ומפרק את המחנה מבפנים. אין פלא שבאווירה המורעלת שנוצרה בבחירות האחרונות, דווקא בציבור שלנו אחוז ההצבעה ירד. בשתי מערכות הבחירות האחרונות הציונות הדתית לא עסקה כלל בפניה לציבור הכללי ובניסיון לגייס בתוכו תמיכה, ואפילו לא במאבק מול הכוחות המתחרים בה בגוש הימין. היא בזבזה את כל האנרגיות שלה על הכפשות, שנאות, יריבויות וקנאות קטנונית בתוך המחנה. בלתי אפשרי שכול אחד יקים לעצמו במה. לא ייתכן שכול ניואנס אידאולוגי כזה או אחר יצור לעצמו מסגרת פוליטית נפרדת. לא יעלה על הדעת שכול אחד יקים לעצמו מפלגה פרטית ויצא למסע אישי להצלת המולדת. הגיע הזמן להסיר מתוכנו את הבמות. גם תקופת שפוט השופטים חייבת להסתיים.

בכדי ליצור את האחדות הפוליטית הזו, צריך להגדיר היטב את הנחת היסוד שהיא תנאי הכרחי ליצירתה: הציונות הדתית היא ציבור אחד ויש לו, כציבור, תפקיד היסטורי בתהליך של תחיית האומה בארצה. מכאן הכול מתחיל.

סביב הנחת היסוד ונקודת המוצא הזו צריך ליצור את האחדות המבנית שהבסיס הפוליטי שלה צריך להיות מפלגת "הבית היהודי" שהיא היורשת ההיסטורית של המפד"ל על גלגוליה השונים. אחדות איננה אחידות כידוע, ולכן האחדות הזו צריכה לגבש יחד את הציונות הדתית על כל גווניה, מהחרד"לים דרך הזרם המרכזי, רבני צהר, ועד הליברלים ואפילו הדתל"שים. גם לכיפות השקופות חייב להיות ייצוג הולם. כל מי שמזדהה עם הנחת היסוד הזו צריך להיות מוזמן להצטרף. מי שאיננו מבין את ערכה של ציבוריות, ואת ההבדל בין פעולה אינדיבידואלית בהיסטוריה ובפוליטיקה, לבין פעולה ציבורית, ילך ויקים לו במה לעצמו, אבל הוא לא יוכל לטעון שהוא מייצג של הציונות הדתית. הוא גם לא יוכל אחר כך לבוא בטענות על הדרה, קיפוח, הרחקה, דחייה וכדומה.

לבחירות הבאות, בהנחה שהן תחולנה בעוד שנים אחדות ולא בחורף הקרוב, הציונות הדתית חייבת להופיע כגוף אחד. לא עוד בלוקים פוליטיים, לא עוד שריונים לחברים, לא עוד במות נפרדות לבתי מדרש וחוגים תורניים כאלה או אחרים. בתוך הגוף האחד חייב להיות מקום לכולם. יש לקרוא למפקד חדש, רחב ומקיף, שקוף פתוח ואמתי, שבו יוכלו להצטרף כל הכוחות וכל הגוונים. זו תהיה ההזדמנות לכולם להביא לידי ביטוי את קולם הייחודי ואת כוחם היחסי בתוך מערכת אחת.

הציבור האמוני הוא ציבור אחד. ריבוי הגוונים שלו הוא יתרון, לא חסרון. יש לו תפקיד היסטורי ביחס לחברה הישראלית ההולכת ומתגבשת בדורות הללו בארץ ישראל. מי שלא מקבל את הנחת היסוד הזו רשאי כמובן ללכת עצמאית, להצטרף לליכוד, לכחול לבן, או לבחור לו כל דרך פוליטית אחרת. דבר אחד הוא לא יוכל לעשות אחרי התהליך הזה: לשאת את שם הציונות הדתית לשווא.

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

  

אכן, מתחוללים תהליכים (לימי התשובה)

אכן, מתחוללים תהליכים. אחרי שניים-שלושה דורות בהם עם ישראל חזר לארצו, הוא חוזר עכשיו גם למסורתו, לזהותו ולתרבותו.

בס"ד

ה' בתשרי, תש"פ

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

זעקות "ההדתה" וההון הפוליטי שעשו ממנה כמה וכמה פוליטיקאים בבחירות האחרונות, מצטרפות לתחקירים המתוקשרים של עו"ד יאיר נהוראי על המכינה הקדם צבאית בעלי, ומגיעות לשיאן בפסילה הפוליטית של חלקים מרכזיים של הציונות הדתית. אביגדור ליברמן ויאיר לפיד הכריזו על חרם, "לא נשב עם המשיחיסטים בקואליציה", ועוד כמה מאזובי הקיר הצעקניים של הפוליטיקה שלנו מיהרו גם הם לרכב על הגל.

בכדי להבין את המתקפה הזו ואת מקורותיה יש לזהות את התהליכים האמתיים המתחוללים בחברה הישראלית. לא מדובר בזיהוי ההוא, של אותו אלוף במדים ועכשיו במילואים, זיהוי שכול כולו פרי הדמיון והחרדות שלו עצמו, אלא בזיהוי תהליכים אחרים, עמוקים ומשמעותיים לאין ערוך, שאותם זיהה ובישר הרב קוק כבר לפני כמאה שנה: עם ישראל חוזר לעצמו, לתרבותו, לזהותו ולייעודי חייו. זוהי התשובה הישראלית הגדולה אותה הוא צפה והיא שמתחוללת כאן ועכשיו.   

התהליכים הללו עולים על פני השטח, מתגלים בכל עומק משמעותם ומקבלים את מלוא האישור לנוכחותם ולשורשיותם, ממקום בלתי צפוי; לא מהישיבות, לא מהמכינות ולא מהמחלקות לתרבות תורנית, אלא דווקא מהטרנד של המוזיקה היהודית שהתחיל כבר לפני למעלה מעשור וחודר בזמננו גם  לאמנות, לספרות, לקולנוע, לתיאטרון ולתקשורת. עוד ועוד אמנים, דתיים וחילונים, מצטרפים לגל של המוזיקה היהודית שהלחן הנפלא של עובדיה חממה ל"אנא בכוח" היה בזמנו אחד מניצניו הראשונים. לכאורה כל העניין נראה תמים. פולקלור שכזה. "שומרי החומות" של ההגמוניה, שיודעים היטב כיצד לסמן ולתקוף כל ניצן שעלול לסכן אותה – ההתנחלות, התשובה, ההדתה, הנבואה, מדינת ההלכה וכדומה – אינם חוששים ממוזיקה ומאמנות. להפך, גם הם נהנים. אבל המוזיקה אינה ניטרלית ואינה תמימה כלל.

מי שהבין את מלוא הפוטנציאל המהפכני של טרנד מוזיקלי היה אפלטון. את "השומרים" של המדינה שהגה, הוא מזהיר נמרצות:

"יש להיזהר מהנהגת מין חדש של מוזיקה, באשר יש בכך משום סכנה לכל. כי בשום מקום לא ישונו דרכי המוזיקה בלי שישתנו החשובים שבחוקי המדינה.... כאן חייבים השומרים לבנות את מצודתם: במוזיקה. .... בלי משים מתגנבת מצד זה בנקל העבריינות. .... כאילו אין עבריינות זו אלא משחק, ואיננה עושה שום דבר רע. שכן .... איננה עושה אלא זאת: מעט מעט היא מוצאת לה אחיזה, וחודרת בחשאי, זעיר שם זעיר שם, לתוך הנימוסין והעיסוקים; מכאן תעבור, בזרם גדול יותר, לתוך משא ומתן שבין אדם לחברו, ומתוך משא ומתן זה הרי היא תוקפת את חוקי המדינות ומשטריהן בחוצפה יתרה .... עד שתהפוך בסופו של דבר את כל סדרי הפרט והכלל" (המדינה, ספר ד' עמ' 424-425).

דווקא בשל תמימותה לכאורה, בכוחה של המוזיקה היהודית לפצח את מנגנוני ההגנה שיצרו "שומרי החומות" על מנת לחסום את הופעתה המתבקשת של הזהות היהודית. המוזיקה מדברת אל הנשמה ומעוררת אותה, ושום מכבסת מלים של התקינות הפוליטית לא תוכל לה.

מובן שהמוזיקה אינה הסיבה לשינויים התרבותיים, שנובעים תמיד מרובד עמוק יותר, אבל כשמגיע זמנם להתחולל היא מהווה כלי מצוין להתגברות על כל המנגנונים שאמורים לחסום אותם. כי מי שאהב את "אנא בכוח" – ומי לא בעצם – כבר לא יוכל להתכחש לזהותו היהודית. ומכאן ועד מהפכה תרבותית, ובהמשך פוליטית – כפי שכתב אפלטון – הדרך כבר לא ארוכה.

אז כן, נהוראי, לפיד, ליברמן, סתיו שפיר ואחרים. אתם צודקים. זעקות השבר וקריאות החרדה הבוקעות מעומקי החרדיות החילונית שלכם הן לגמרי במקומן. אכן, מתחוללים תהליכים. אחרי שניים-שלושה דורות בהם עם ישראל חזר לארצו, הוא חוזר עכשיו גם למסורתו, לזהותו ולתרבותו.

נכון, מנגנוני ההגנה שלכם, המזהים עבורכם באופן לא מודע את הסכנה הגדולה, אינם מזייפים. הם נותנים לכם התרעות אמת. אבל אתם נלחמים מלחמה אבודה. והמלחמה שלכם אבודה לא רק מכיוון שהיא לא יכולה לעצור את התהליכים הללו העמוקים ומושרשים בהגיון של תחיית ישראל בארצו הרבה יותר מכל הפוליטיקה, הפחדים, התעמולה והמניפולציות התקשורתיות שלכם.  

המלחמה שלכם אבודה מכיוון שאם הייתם משתחררים לרגע מהחרדות, מקשיבים באמת, מתבוננים ומנסים להעמיק, הייתם מגלים די מהר ודי בקלות, שהבשורה החדשה של הזהות היהודית שהולכת ומבשילה בחברה הישראלית, כלל איננה מסכנת אתכם ואת כל מה שחשוב ויקר לכם. היא איננה יוצאת כנגד כל מה שנוצר כאן בשלב הראשון של התחייה, אלא באה רק לברר אותו, ולהעלות אותו למדרגה גבוהה יותר שתהפוך אותו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית המקורית, ההיסטורית, ההולכת ומתחדשת בעצם הימים הללו בתהליכי התחייה והתשובה הישראלית לה חיכינו אלפיים שנה. זוהי הסיבה שבסופו של דבר התחייה והתשובה הן שתנצחנה ולא הריאקציה שלכם.