עם ישראל מחכה לנו

איילת שקד – לא למרות שאיננה "דתית", אלא בגלל שאיננה "דתית" – מסוגלת להביא בפני עם ישראל את פניה היפות של הציונות הדתית, אלה שעם ישראל מחכה להן גם אם הוא עצמו עדיין לא יודע זאת. 

בס"ד

כ"ג בתמוז, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון:)

את ציבור הכיפות הסרוגות הכרתי לראשונה בעת שירותי הצבאי. הייתי מ"מ בפלוגה של הסדרניקים שהמ"פ שלה היה משה הגר, כיום ראש המכינה ביתיר. ישבנו בחולות בלוזה שבסיני, כשלושים קילומטר מתעלת סואץ, מבודדים מכול העולם. עד אז כמעט לא פגשתי דתיים. בסביבה האליטיסטית שבה גדלתי, בהר הכרמל בחיפה, היו כמה כאלה אבל הם היו שקופים.

רק שם, בבלוזה, כשחיינו בעולם שמטבע הדברים היה להם בו השפעה דומיננטית, הכרתי אותם באמת. שם, בבלוזה, פגשתי שוב את האידאליזם הציוני, זה שעליו חונכתי וגדלתי, ושבחוגים בהם סבבתי עד אז כבר שקע ואבד.  

זכור לי במיוחד מוצאי שבת אחד שבו "סחב" אותי משה הגר ל"מחנה קדום" לפגוש את חלוצי גרעין אלון מורה, שלאחר שבע עליות שנכשלו קיבלו אישור להתיישב במחנה בכמה קראוונים. כולם שם הכירו את כולם, כמו במשפחה או בשבט של בני עקיבא, ואני הייתי הזר המתבונן מבחוץ. נשבתי בקסם. ביומן ששרבטתי לעצמי באותם ימים, כדרכם של צעירים, כתבתי לעצמי את המשפט הבא, בערך: "אני לא יודע אם יש אלוהים או לא, אבל אם זו התוצאה של האמונה שהוא קיים, אז כנראה שהוא קיים".

הבנתי אז שאנשי הכיפות הסרוגות והמתנחלים בראשם, עומדים להיות בדור הבא מה שאנשי "ההתיישבות העובדת" היו בדורות של הקמת המדינה. מאז כל עולמי נסוב סביב האמונה והתובנה הזו, במאמץ "לפעול עם א-ל", לשים כתף ולקדם את התהליך ההיסטורי התודעתי הזה.

הקדמתי את כול הסיפור הזה בשביל להסביר מדוע לדעתי איילת שקד צריכה לעמוד בראש מחנה הציונות הדתית. במהלך הקמפיין של "הימין החדש" לקראת הבחירות האחרונות, יצא לי להחליף מסרונים פעם אחת או שתיים עם שקד. במסרון ששלחה לי בעקבות אחד הפוסטים שלי בפייסבוק, כתבה, בין השאר, את המשפט הבא: "מה שכתבת על היופי של הכיפות הסרוגות והעוצמה. כשהייתי "בבית היהודי" תמיד שיגע אותי שהציבור הרחב לא רואה את זה". שמרתי לעצמי את המסרון הזה.

זהו. מבחינתי המשפט הזה, מתוך ההקשר של אותה התכתבות, היה כל מה שהייתי צריך בכדי להבין מאין באה שקד ומה מניע אותה. זיהיתי אצלה את אותה נקודה בדיוק שהביאה אותי לציבור הזה, ושאותה תיארתי באריכות למעלה. איילת, כמוני, אולי בלי ללמוד "אורות" ובלי לנסח לעצמה את הדברים באידאולוגיה מסודרת ומקיפה, אבל מתוך אינטואיציה עמוקה, הבינה שעם ישראל מחכה לציונות הדתית. שבפרספקטיבה היסטורית היא הדבר הבא.

את התובנה הזו, שעם ישראל מחכה לציונות הדתית, קל יותר להבין למי שבא אליה מבחוץ. מי שלומד את כתבי הרב קוק יכול ואמור להבין את זה, אבל זה עדיין רק בשכל, לא כחוויית חיים. הוא לא יכול לדעת מתוך חוויה פנימית עד כמה הדבר נכון. את העובדה שעם ישראל מחכה לציונות הדתית אי אפשר לראות בסקרים. אי אפשר למדוד אותה. עם ישראל עצמו עדיין איננו יודע אותה. היא בבחינת מה שכתוב בספר הזוהר "ליבא לפומא לא גליא", הלב לא מגלה לפה. כלומר, היא נמצאת מעל סף ההכרה והתודעה, ועדיין לא יכולה להתנסח במילים ובמושגים.

בכדי להעלות את האמת הזו לתודעה, בכדי לחשוף אותה לעם ישראל עצמו, בכדי להביא אותו להכרה מלאה בדברים, צריך מישהו שבא משם. מישהו שיודע את האמת הזו מתוך עצמו. מישהו שבא מהציבור הכללי, מישהו שנולד וגדל שם, ויכול לשדר לו באותו תדר. מישהו שמדבר בשפתו, במובן העמוק של הביטוי.

לכן אנחנו זקוקים לאיילת שקד בראש. מהעמדה הזו היא תוכל ליילד מתוך מעגלים לא קטנים בציבוריות הישראלית את ההזדהות עם הכיפות הסרוגות, שנמצאת בהם, על סף התודעה, והם עדיין לא יודעים לקרוא לה בשמה. זה לא רק עניין של יותר מנדטים, שאגב, אף אחד מאתנו לא יכול לשער עד כמה יותר. העניין חשוב מכך: זה אמור לקדם את התהליך ההיסטורי של התפתחות התודעה הישראלית בתהליך של שיבת ציון. המשבר שאנו עוברים היום כעם הוא משבר תודעה, "בין השמשות" של מעבר מתודעה ציונית-חילונית לתודעה ציונית-יהודית. הוא שעומד בשורשן של כל הבעיות של העם בדור הזה ופתרונן תלוי בהשלמת המעבר התודעתי האמור.  

חלקים לא מעטים של הציבור הישראלי מחכים לציונות הדתית, ודווקא על כל גווניה. איילת שקד – לא למרות שאיננה "דתית", אלא בגלל שאיננה "דתית" – מסוגלת להביא בפני עם ישראל את פניה היפות של הציונות הדתית, אלה שעם ישראל מחכה להן גם אם הוא עצמו עדיין לא יודע זאת.

שמאל דוחה וימין מקרבת

בדיון בתופעת הלהט"ב יש להבחין בין מי שהם בעלי נטייה מינית הפוכה שלא מתוך בחירה, לאלה שבחרו לאמץ את הלהט"ביות.

בס"ד

ט"ז בתמוז, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כשעלתה השבוע תופעת הלהט"ב שוב אל מוקד השיח הציבורי, בעקבות דבריו של הרב רפי פרץ על טיפולי ההמרה, התברר שוב שזהו שיח של חרשים. המגלים סימפטיה לתופעה ואלה המתנגדים לה אינם מדברים על אותו דבר. הם מתייחסים לצדדים שונים של התופעה ולכן אינם פוגשים אלה את אלה.

יש להבחין בתופעת הלהט"ב בשני מעגלים לפחות. המעגל הראשון הוא של אלה שהם בעלי נטייה מינית הפוכה באופן אובייקטיבי, שלא מתוך בחירה, בין שהיא מולדת ובין שהיא גנטית, או הורמונאלית. כאלה היו תמיד בכול חברה אנושית וכנראה תמיד יהיו. מטבעו המעגל זה מצומצם מאוד, שברי אחוזים בודדים מן האוכלוסייה. סביב המוקד הזה הולך ונוצר המעגל השני, של להט"בים מתוך בחירה. אלה לא נולדו כאלה אלא אימצו את הלהט"ביות מסיבות שאפרט בהמשך. המעגל זה מונה פי כמה וכמה מהראשון, והוא הולך ומתרחב בדורנו.

התמיכה והקבלה של התופעה מבוססת בעיקרה על הנימוק של "ככה הם נולדו" ושלכן צריך להתייחס אליהם בהתאם, ויש בכך הרבה מן הצדק. אמנם תורת ישראל אוסרת את התופעה גם לגבי המעגל הזה, אבל מעגל זה באמת מחייב התייחסות מיוחדת, ואל כל פנים אי אפשר כך סתם "להתנגד" לו. הוא מציאות אובייקטיבית. הכשל של התומכים בתופעה הוא שהם אינם מבחינים בין שני המעגלים, ודנים במעגל השני כאילו היה הראשון.

המתנגדים לתופעה מתנגדים קודם כל ובעיקר למעגל השני שלה, של אלה שבוחרים בה או נגררים אליה, גם אם לא תמיד במודעות מלאה. מבחינתם זהו המעגל הבעייתי, והלגיטימיות שניתנת לו בשם המעגל הראשון, היא מושא התנגדותם. המעגל הזה הוא שהולך ומתפשט בדורנו, וסוחף לתוכו עוד ועוד גברים ונשים שרק כשל מוסרי וחולשות אנושיות מביאים אותם לבחירה הזאת. כוח המשיכה של המעגל הזה והיכולת שלו לסחוף לתופעה רבים וטובים, הוא פועל יוצא של הלגיטימציה שניתנת לתופעה, של האידיאליזציה שלה, של האופנתיות שלה וקבלתה בשיוויון נפש. הלגיטימציה הזו הופכת את הבעיה האובייקטיבית של המעגל הראשון, שהיא מצומצמת מאוד בהיקפה, לתופעה שמסכנת לא רק כאלה שאין בהם לכתחילה את הנטייה האמורה, אלא את החברה כולה. בסופו של דבר חברה שאיננה מעניקה חיים, חברה שאין לה דור המשך (וכל הפתרונות המלאכותיים המוצעים הם לעג לרש בערכים היסטוריים) היא חברה שדנה עצמה לכיליון.

מדוע יש הבוחרים בלהט"ביות או נגררים לתוכה? בדורנו בני הנוער מתקשים בגיבוש זהותם המינית. החשיפה לפורנוגרפיה, המתירנות והזמינות של המיניות כבר בגיל צעיר, מבלבלות את בני הנוער, אינן מאפשרות להם לגבש את זהותם המינית, מעוררות בהם פחדים, חששות, היסוסים וספקות לגבי זהותם ויכולתם המיניות, וכל זה גורם להם ליפול בקלות למלכודת של הלהט"ביות. אצל מבוגרים יותר, השובע המיני שמאפשרת המתירנות המודרנית הופך את התופעה לעניין של "מים גנובים ימתקו". גם הפתיחות להתנסויות חדשות והחיפוש המתמיד אחרי "חוויות מרגשות", שתי תופעות המאפיינת את התרבות העכשווית, תורמות את חלקן.

גם מבוגרים שעוברים משברי זוגיות, נישואין וגרושים, מוצאים בלהט"ביות פתרון קל לעקיפת קשיים ומצוקות, ולהתחמקות מהתמודדויות נפשיות קשות ומפרכות. מהבחינה הזו הלהט"ביות היא ביטוי לרגרסיה נפשית. כולנו מכירים את התופעה של חברי נפש בגילי הנוער ובגילים הצעירים. לכל נערה ישנה חברת נפש כזו, וכך גם לכל נער. בגיל צעיר קל יותר ליצור קשר אישי ונפשי עמוק אמתי ואינטימי (לא במובן המיני) עם בן אותו המין. כל עוד לא מתבגרים ובשלים לכך, הרבה יותר קשה ליצור קשר כזה עם בן המין השני, המנוגד. ההתחברות להפוך ממך, הקשר של זכר-נקבה, דורש יכולת נפשית של נשיאת הפכים, של חיבור לשונה, ולכן הוא הרבה יותר קשה. אבל רק החיבור עם הקוטב המנוגד מוליד ויוצר חיים. במקרה זה הבחירה והיגררות ללהט"ביות היא רגרסיה פסיכולוגית אל המצב הקדום, הנערי, חסר הבשלות.

"שמאל דוחה וימין מקרבת" לימדו אתנו חז"ל. לא רק הימין המקרבת באה מתוך סימפטיה, אלא גם ה"שמאל דוחה". גם היא ביטוי לאכפתיות, לתחושת אחריות, לאהבה ולדאגה לזולת. מי שמתנגד לתופעת הלהטביות מתנגד ללגיטימציה שלה ולאידיאליזציה שלה ועושה זאת לא רק מתוך דאגה כנה לחברה כולה ולעתידו של עם ישראל, אלא גם מתוך אחריות ואכפתיות למי שמתוך המשברים והקשיים האמורים, מתוך חולשה או כשל מוסרי, עלולים ללא שום צורך אובייקטיבי שלא לעמוד בניסיון, להיסחף לתוכה ולהרוס את חייהם, ועל כל פנים להפוך אותם לחיי סרק שאינם מניבים פרי.

מי שתומכים בתופעה ונותנים לה לגיטימציה אינם מבדילים בין שני המעגלים ואינם חשים שההכלה האוטומטית שלהם גם את המעגל השני, גורמת לרבים וטובים ליפול למלכודת הזו ללא שום צורך. דווקא "הימין מקרבת" הזו חוטאת כלפי הכושלים; היא מעודדת אותם למצוא פתרונות קלים למשבריהם, מצוקותיהם וקשייהם, במקום להתמודד עמם ולצאת מהם בשלום.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

  

אימא יש רק אחת

התביעה מן המדינה להעביר את הפיקוח על מעונות היום למשרד החינוך היא מגוחכת. האח הגדול אינו יכול לעשת את העבודה המוטלת עלינו. 

בס"ד

ט' בתמוז, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הזעזוע הרב והחרדה הגדולה שגרמו מעשי המטפלת מהמעון בראש העין מובנים מאליהם, והיו במקומם. לא היה זה המקרה הראשון של התעללות בפעוטות; את התופעה המדאיגה הזו כבר ראינו לאחרונה לא פעם, אבל המקרה בראש הביא אותה לשיא חדש, כך שלא בכדי הוא עורר זעם גדול כל כך. מה שלא ברור הוא מדוע התעוררה בעקבותיו מחאה נרחבת בצורה של הפגנת אימהות במחלף עזריאלי. במיוחד מעוררת תמיהה ההפגנה מול ביתו של ראש הממשלה. כנגד מי ומה בדיוק יצאו המפגינים והמוחים הללו?! ממי הם מצפים לקחת אחריות על הפעוטות שלהם?! מדוע חושבים המפגינים שהממשלה היא הכתובת למחאה הזו?! מדוע הם רואים בה את אחראית לתופעה?!

מה בדיוק חשבנו לעצמנו שיקרה כשהחלטנו שישנם דברים חשובים יותר מאשר גידול הפעוטות בבית, כמו קריירה לדוגמה?! מה חשבנו שיקרה, אנחנו האבות והאימהות גם יחד, כשהחלטנו לזנוח את מבנה המשפחה המסורתית – על כל הניסיון וחוכמת החיים שטמונים בה, על כל הברכה, ובריאות החיים ואושרם שהיא מביאה – וקיבלנו על עצמנו את העונש והשיגעון של משפחה מודרנית ונאורה?!  

לא כאן המקום למנות את כל הסיבות שבגללן אנחנו מעדיפים להפקיד את עוללנו בידיים זרות, אבל לפחות את מקצתן אפשר לציין: אליל הצריכה, שתובע מאתנו באופן קבוע לצאת לעבודה – הן הגברים והן הנשים – בכדי לגייס את הכסף הרב הדרוש לנו כדי לקנות עוד ועוד מוצרים שבדרך כלל אין לנו בהם שום צורך, ועל כל פנים בקצת מאמץ אנחנו יכולים להסתדר גם בלעדיהם. אליל הצמיחה, שדוחף את המדינה להוציא מן הבית כל יד עובדת אפשרית רק בכדי שנוכל לטפס למקום גבוה יותר במדד הצמיחה של מדינות ה-OECD, כאילו זו אמורה להיות שאיפתנו הלאומית העליונה, וכאילו שלפיו אנחנו אמורים למדוד ולשפוט את איכות חיינו; וכמובן, אליל הפמיניזם הרדיקלי, שלפיו ישנו "משהו דפוק" באישה שמעדיפה להישאר בבית בכדי לגדל בעצמה את ילדיה, לפחות בשנות חייהם הקריטיות, בגיל הרך, בהן הם זקוקים לאימא בבית יותר מכול דבר אחר.

קורבנותיה של עבודת האלילים הזאת, שמשלמים את המחיר על אורחות חיינו המודרניים, הם הפעוטות. אימא יש רק אחת ושום מטפלת, למרות שרובן המוחלט טובות ונאמנות, אינה יכולה להוות לה תחליף. אגב, גם ההתעללויות בזקנים בבתי האבות באות מאותו מקום בדיוק, והן בבחינת תמונת ראי להתעללויות בפעוטות. גם הן עדות לכך שאין שום תחליף אמתי למשפחה המסורתית, ושהמדינה ומוסדותיה לא יכולים למלא את מקומם של ההורים והבנים.

התביעה מן המדינה להעביר את הפיקוח על מעונות היום למשרד החינוך, בשל אשליה שזה הדבר שיפתור את הבעיה, כמו גם התביעה להוסיף מצלמות או אמצעים טכניים אחרים בכדי לוודא שתופעת ההתעללויות לא תימשך, הן מגוחכות. האח הגדול אינו יכול לעשות את העבודה המוטלת עלינו. אין טעם לצפות ש"המדינה" תהיה אחראית על עוללנו וטפנו. היא לא בנויה לכך, לא מסוגלת לכך, והיא לעולם לא תעשה עבורנו את העבודה הזאת. במובן מסוים, וצר לי שאני נאלץ לומר כאן דבר קשה, מחאת האימהות השבוע כנגד "האח הגדול" איננה רק ביטוי לחרדה וזעם, אלא גם להדחקה של רגשות אשם. אנחנו הפקרנו את הפעוטות. לא המדינה. גם לא הממשלה. אפילו לא ביבי.

ברור שיש נשים "אלופות" שיכולות גם וגם וגם, אבל אין זאת מידת כל אדם. בתוך עמי ובתוך משפחתי אני יושב, ואני יודע שישנם מקרים רבים שבהם פשוט אין ברירה ושני בני הזוג חייבים לצאת לעבוד. צורכי החיים וקשיי הפרנסה ידועים, וברור שלא ביום אחד, אפילו לא בעשור, נשנה את חיינו ונחזור למבנה המשפחה המסורתית ולשפיות. החיים מורכבים מדי וגם אם נשתכנע כולנו שלפחות בגילים הצעירים זקוקים ילדנו לנו עצמנו – ואני לא מעז לומר שדווקא לאימותיהם, פן יסקלוני באבנים – עוד חזון למועד. ובכל זאת, ראוי להתחיל לעשות בהדרגה את השינויים האלה באורחות חיינו, או לפחות להתחיל לחשוב עליהם.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

חוק הגרביטציה הפוליטית

עדיף ליצור גוש של שמונה עד עשרה מנדטים ולאבד שני מנדטים פוטנציאליים נוספים, אחד מכול צד קיצוני אחר, מאשר לנסות להרוויח גם את השניים האלה ולהסתכן באובדן הקופה כולה.

בס"ד

ב' בתמוז, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

רסיסי המפלגות של הציונות הדתית מתחילות לחמם מנועים לקראת הבחירות הקרובות, אבל מסתבר שממש כמו אותם גנראלים שמתכוננים תמיד למלחמה שעברה, הן מתכוננות לבחירות שעברו, לא לאלה שעומדות בפנינו.

נפתלי בנט הפיק לקחים ומפרסם עמדות עקרוניות בנושאי דת ומדינה, כמו מתווה גיוס לחרדים, נושא הגיור ועוד. זה כמובן לקח חשוב מהבחירות האחרונות. משה פייגלין הבין שצריך לשתף פעולה, וגם זו התקדמות משמעותית. עם זאת, העובדה ששניהם יחד שרפו בבחירות האחרונות כשבעה-שמונה מנדטים מביאה אותם להשתעשע במחשבה שהליכה משותפת תביא להם הפעם את היבול האבוד ההוא, או לפחות תספיק להם למעבר של אחוז החסימה, דבר שהיה נכון בבחירות הקודמות וספק גדול אם יהיה נכון גם הפעם.

בבית היהודי המצב חמור עוד יותר. הרב רפי פרץ עדיין לא הפך שם את כולם לטייסים, אבל התואר רחפנים בהחלט מגיע להם. הם עדיין מסתכלים על עצמם כאילו הם בימי הזוהר של בנט ושקד, ושווים 12 או לפחות שמונה מנדטים, ומסרבים להתרגל לעובדה שהם היום מפלגה קיקיונית ששווה בקושי מנדט וחצי-שניים. דווקא בצלאל סמוטריץ, הצעיר בחבורה, מתגלה כמבוגר האחראי, ואתו הרב אלי בן דהן ואחרים, שמבינים שאין שום היתכנות להליכה של הציונות הדתית בשני ראשים.

הלקח העיקרי של מערכות הבחירות בעשור האחרון בכלל, ושל האחרונה בפרט, הוא שחוק הגרביטציה לא חל רק על גופים שמימיים אלה גם בשדה הפוליטי. כוח מביא עוד כוח, תנופה יוצרת תאוצה, ומסה מושכת מסה נוספת. מפלגות קטנות לא מהוות כוח משיכה חזק דיו, וברגע האמת המתלבטים והמהססים למיניהם נמשכים למרכזי הכובד, למפלגות הגדולות, ונבלעים בתוכן. זו התופעה שחוזרת על עצמה והיא שצריכה לעמוד לנגד עיניהם של אלה שמתכוננים לבחירות הבאות, לא לאלה שהיו.

חוק הגרביטציה הפוליטית אומר גם שכדי לעבור את אחוז החסימה יש צורך במסה קריטית. ארבע-חמישה מנדטים בסקרים, ואפילו ששה, הם מתכון כמעט בטוח לכישלון, ובמיוחד בבחירות הקרובות. ברגע שישנו חשש לאי יכולת לעבור את אחוז החסימה, החשש מתממש אוטומטית בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. החשש הזה בלבד מבריח את החוששים, ומפיל את המפלגה אל מתחת לאחוז החסימה. המסה הקריטית ההכרחית היא כשבעה-שמונה מנדטים לאורך כל תקופת הסקרים. מי שלא עומד ביעד הזה ובכל זאת ממשיך לרוץ הוא חסר אחריות.

ישנם לא מעט מומחים שמסבירים לנו מדוע גוש אחד גדול של כל הציונות הדתית יביא לבזבוז מנדטים. יהיו בקצוות כאלה שהגוש לא יתאים להם מבחינה אידיאולוגית, הם טוענים. הם צודקים כמובן, תמיד יהיו קצוות כאלה, אבל זו חכמה רק על הנייר. בפועל התוצאה היא חלוקה לרסיסים שכול אחד מהם מדויק יותר מבחינה אידיאולוגית, אבל לאף אחד מהם אין מסה קריטית וכוח משיכה מספיק, כפי שראינו כולנו בבחירות האחרונות. אין שום ברירה; עדיף ליצור גוש גדול של שמונה עד עשרה מנדטים ולאבד שניים פוטנציאליים נוספים – אחד מכול צד – מלנסות להרוויח גם את השניים האלה ולהסתכן באובדן הקופה כולה. בסופו של דבר רובם של שני המנדטים הטהרניים האלה לא יאבדו לגוש הימין אלא ילכו למפלגות החרדיות או לליכוד, בהתאמה. יתירה מזו, בלוק טכני של הציונות הדתית כולה, שיהיה בעל מסה רצינית, ימשוך אליו רק בזכות המסה קולות צפים ומתלבטים רבים מהפריפריה הפוליטית שלו, ויצא הפסדו בשכרו. עניין של גרביטציה.

ראשי רסיסי תנועות הציונות הדתית עדיין לא הבינו כנראה איזו טראומה גדולה עבר הציבור בבחירות האחרונות. אובדן המנדטים בבחירות של שנת 1992, שהביא עלינו את הסכמי אוסלו, התברר ככסף קטן לעומת מה שקרה לנו בבחירות 2019. פוליטיקאי שלא מבין את הטראומה הזאת ואת השלכותיה חי בבועה ולוקח את הציבור יותר מידי כמובן מאליו. לא רק שכאמור רוב הציבור לא יצביע למפלגות שלא בטוח שיעברו את אחוז החסימה – וזה יהיה מצבם של שני הראשים בהליכה דו-ראשית – אלא שהוא ירצה גם להעניש פוליטיקאים שלא מסוגלים לקבל אחריות, להסיק את המסקנות ולהצטרף לגוש אחד.  

גם אם לרוב הציבור חשובים ההבדלים האידיאולוגיים, יש לו דבר חשוב יותר ואותו, קודם כל אותו, הוא מצפה לראות אצל מי שמבקשים ממנו רשות לייצגו. לדבר הזה קוראים אחריות.