לא למדנו כלום

התגובה שלנו נוכח גלי האנטישמיות חייבת להיות קריאה ליהודי הגלות לבוא לכאן

בס"ד

כ"ח בניסן, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

צירוף המקרים של שני אירועים אנטישמיים קשים בארה"ב דווקא בשבוע שחל בו יום השואה והגבורה אומר דרשני. הראשון הוא פיגוע הירי בבית כנסת של חב"ד בקליפורניה. השני הוא הקריקטורה האנטישמית שפורסמה השבוע בלא אחר מאשר הניו יורק טיימס, ובה נראה הנשיא טראמפ בדמות עיוור המובל על ידי כלב נחייה בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לכלב אף ארוך ומצויר עליו מגן דוד.

שני האירועים שונים באופיים ומשלימים זה את זה. הראשון הוא ביטוי מובהק לאנטישמיות הקלאסית: היורה הוא איש ימין גזען, מלא שנאה לעולם כולו, שכבר נעצר בעבר על רקע דומה. השני, אף שלא הביא בינתיים לתוצאות טרגיות, משמעותי הרבה יותר. הוא ביטוי לאנטישמיות החדשה, המדינית, האינטלקטואלית, זו שבאה מחוגים פרוגרסיביים וליברלים. האנטישמיות הזו מסווה עצמה בטיעונים פוסט קולוניאליים ופוסט מודרניים. היא פושטת את טלפיה כאומרת "טהורה אני" וזוכה ללגיטימציה רחבה בחוגי האקדמיה במערב כולו. היא מורכבת, מסובכת ומסוכנת הרבה יותר, והיא קיימת גם בתוכנו, בחברה הישראלית. עמה עדיין לא למדנו להתמודד.

מה שאומר דרשני בצרוף הנסיבות האמור הוא דווקא התגובה הישראלית לאירועים. "על ישראל להכריז מלחמה נגד האנטישמיות הגואה ברחבי העולם כולל בארה"ב", אמר סגן השר מייקל אורן, נוכח הפיגוע בבית הכנסת בקליפורניה. "כמדינת הלאום של העם היהודי, לישראל האחריות להגן על היהודים מפני אנטישמיות הן משמאל והן מימין. זו לא רק חובתנו הערכית אלא גם חובתנו הביטחונית."

אמת דבר אורן, אבל ישנה אמת גדולה עוד יותר, והיא היא "חובתנו הערכית" הראשונה כלפי יהדות הגולה. נגמרה הגלות, חברים. ליהודים אין כבר מה לחפש באירופה או בארה"ב. האירועים האלה נועדו להסביר לכם דרך הרגליים מה שהייתם חייבים להבין כבר מזמן מהראש. אין כבר ערך בחיים היהודיים בגולה. את המאבק המשמעותי ובעל הערך באנטישמיות העולמית, בשתי גרסאותיה, אנחנו צריכים לעשות מכאן. ביחד. כאומה. בארץ ישראל. כך המאבק הזה גם יקדם אותנו, ולא יתבזבז לריק. רק כך הוא לא יהיה מאבק שווא.

אם לא זה המסר שיוצא מקרבנו כלפי יהדות העולם נוכח גלי האנטישמיות המתגברים, אות הוא שלא למדנו את הלקח המרכזי של השואה. וודאי שלא את הלקח הציוני שלה. כי ראוי אמנם שמדינת ישראל תסייע באבטחת ביטחונם של יהודי העולם, אבל ההסתפקות בכך מזכירה את הבדיחה על אנשי חלם, שנוכח האסונות התכופים שאירעו להם בגלל גשר רעוע שכול העוברים עליו נפלו ממנו, הציעו לבנות לידו בית חולים. זו בדיוק המשמעות של הגברת האבטחה, אמצעי הביטחון והזהירות, הננקטים בבתי הכנסת בארה"ב לנוכח התגברות האנטישמיות משמאל ומימין.

תגובה דומה נשמעה גם מפיו של יעקב חגואל, מ"מ יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, שהציע "לקרוא לממשלות לעסוק בחינוך, לקדם סובלנות ואהבת זרים". כשקריאה כזו באה מפיו של אחד מראשי ההסתדרות הציונית העולמית – ולא קריאה חד משמעותית ליהדות הגולה לחזור הביתה – אות הוא שמשהו השתבש בקרבנו, שהציונות שכחה את עיקרי תורתה.

התגובה שלנו, יהודי ארץ ישראל ומדינת ישראל, לנוכח לגלי האנטישמיות האלה ההולכים ומתגברים בעולם המערבי, חייבת להיות קודם כל ובעיקר קריאה ליהודי הגלות כולם לבוא לכאן, לארץ ישראל. חובתנו המוסרית היא לומר להם שהם חיים על זמן שאול. שהשאלה מתי יאלצו לנטוש את הגלות היא שאלה של זמן בלבד. זו "חובתנו הערכית", סגן השר מייקל אורן. זו גם חובתנו הציונית. כל עוד לא זו הקריאה היוצאת מאתנו, אנו בוגדים בהם, בעצמנו ובאמתות חיינו.

אמת, אי אפשר לבוא בטענות למי שעדיין חי בגלות. אין סוף נסיבות, הכרחי חיים ואילוצים גורמים לאנשים לרדת מן הארץ, או לא לעלות אליה. כמעט לכולנו בני משפחה חברים וקרובים בחו"ל ואנו מכירים את התופעה ואת מורכבותה מקרוב . "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אי לכך לא אותם אנחנו דנים, אלא קודם כל את עצמנו, על כך שאין בנו אומץ למלא את חובתנו המוסרית לצאת בקריאה ובתזכורת ליהדות הגולה: אוהבים אתכם. מחכים לכם. שובו הביתה.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")