היהודים ניצחו את הישראלים

הבוחרים הבינו שהשמאל אינו אחראי, אינו מבין את המציאות ואינו מייצג את האינטרס הלאומי.

בס"ד

כ' בניסן, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כדי לסכם את מערכת הבחירות האחרונה ראוי לחזור לסיכומו התמציתי והבלתי נשכח של שמעון פרס לבחירות 1996, שבהן הפסיד לנתניהו: "היהודים ניצחו את הישראלים". לא במקרה המשפט ההוא עדיין רלוונטי; מאז 96 אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך היסטורי רב משמעות של מאבק איתנים בין שתי זהויות בחברה הישראלית: מחד הזהות הישראלית החילונית שעל בסיסה התחולל תהליך שיבת ציון והוקמה מדינת ישראל, ומאידך הזהות היהודית. הראשונה הולכת ושוקעת והשנייה הולכת וממלאת את החלל שנותר ויורשת את מקום רעותה.

המאבק בין שתי הזהות האלו רחש מתחת לפני השטח כבר מאז מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. כתוצאה מהן ומהתהליכים שהתחוללו בעקבותיהן עלה הליכוד לשלטון בשנת 77 ב"מהפך" הידוע, והקים ממשלה שבה הן הדתיים והן החרדים תפסו מקום מרכזי. לראשונה עלו "היהודים" לשלטון. אלא שאז, מהותו של המאבק ההיסטורי הזה עדיין לא הייתה מודעת. בהסכמי אוסלו היה המאבק הרבה יותר מפורש, למרות שהופיע בהם בלבוש מדיני שנועד להסתירו. עיקר ייעודם של הסכמי אוסלו לא היה להביא שלום; הם נועדו לחסל את הכוחות "היהודיים" העולים בחברה הישראלית, ובמיוחד את המתנחלים ואת האתוס היהודי-אמוני שהם בטאו, בכדי להנציח את ההגמוניה של השמאל הישראלי ושל "הישראליות" שהועמדה בסכנה.

רק שנים אחרי שנחתם הסכם אוסלו חשף רון פונדק, אחד מאדריכליו, מה הייתה מטרתו: "אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה ". יוסי שריד אמר זאת בדרכו שלו למחרת חתימת הסכמי אוסלו: "גז חלום ארץ ישראל השלמה", כלומר, חיסלנו את האתוס האמוני. האיום הוסר.

את מחירם של הסכמי אוסלו משלם השמאל הישראלי עד היום, והם אחת הסיבות לכך שראינו אותו מתכווץ בבחירות אלה לכדי עשרה מנדטים של העבודה ומר"צ גם יחד. הציבור הישראלי הבין שאי אפשר להגיע להסכמים מדיניים עם הפלשתינאים; שהסכמי אוסלו היו איוולת ביטחונית ומדינית מן המדרגה הראשונה; שהם עלו לחברה הישראלית במחיר דמים כבד; שהשמאל הישראלי איננו אחראי, איננו מבין את המציאות שסביבנו ואיננו מייצג בנאמנות את האינטרס הלאומי הישראלי. הציבור הישראלי הגיע למסקנה חד משמעית שאין עוד להפקיד בידי השמאל את השלטון.

הסכמי אוסלו היו טעותו ההיסטורית הגדולה של השמאל הישראלי. הם חוללו דיאלקטיקה היסטורית מרתקת, שיוזמי אוסלו לא שיערוה, ואולי אינם מבינים אותה עד עתה. מה שהיה אמור להבטיח את המשך שליטם של "הישראלים" ושל ההגמוניה שלהם – הפך להיות מקום קבורתם. מאז אנחנו נמצאים בעיצומו של מאבק מפורש ומוצהר בין שתי הזהויות הללו, מאבק שטרם הסתיים למרות שמפרספקטיבה היסטורית כבר ניתן להבין כיצד יוכרע.

גם הבחירות 2019 היו חלק מהמאבק ההיסטורי בין שני המחנות הללו. הוא היה סלע המחלוקת האמתי ביניהם, גם אם לא במפורש. אף שהסוותה את שמאלניותה, שמא תזוהה עם אוסלו, כחול לבן הייתה הייצוג הפוליטי של "הישראלים", שניסו להחזיר את השלטון וההגמוניה לידיהם – ושוב ללא הצלחה.

מולם עמד המחנה של "היהודים" שמנה את המחנה הלאומי על ספיחיו, הכיפות הסרוגות והחרדים. לולא היו נזרקים כשבעה-שמונה מנדטים של הגוש הזה לפח האשפה מסיבות טכניות-פוליטית, היה ניצחונו הרבה יותר מוחץ ומובהק, וההכרעה במאבק ההיסטורי הזה הייתה כבר עכשיו הרבה יותר ברורה.

לשני הגושים הללו אנחנו קוראים עדיין "גוש הימין" ו"גוש השמאל" (או "מרכז-שמאל" לשם הסוואה), אבל המינוח הזה כבר לא רלוונטי. מקורו בימים שלפי הקמת המדינה, אז הוא סימן הבדלים באידאולוגיה הכלכלית-חברתית. השמאל היה מרקסיסטי וסוציאליסטי, והימין ליברלי וקפיטליסטי. כבר אחרי מלחמת ששת הימים המינוח הזה איבד את משמעותו המקורית: ההבדל בין השמאל והימין כבר לא היה כלכלי-חברתי בעיקרו אלא מדיני, והתמקד בשאלת "השטחים", ההתנחלויות ורעיון שתי המדינות.  

היום המינוח הנושן הזה, גוש הימין וגוש השמאל, רק מטשטש את טיבו של המאבק. העובדה שבשם "גוש הימין" אנחנו מתכוונים כמעט אוטומטית גם לציונות הדתית וגם לחרדים, מעידה על השיבוש. שמם הראוי והמעודכן של שני הגושים האלה הוא "גוש הישראלים" ו"גוש היהודים", באותו מובן עליו דיבר שמעון פרס. הראשון דוגל בישראליות החילונית ובדגשים אוניברסליים-מערביים כזהות הבסיסית של החברה הישראלית; השני בזהות היהודית ובדגש הלאומי. אם נקרא לגושים בשמם האמתי מהותו של המאבק תהייה הרבה יותר מובנת, והעיקר – הכרעתו תקדים לבוא. מערכת הבחירות הזו לא הייתה אלא עוד שלב במאבק ההיסטורי שבין "גוש הישראלים" ל"גוש היהודים". 

כישלון מבטיח

צריך להבחין בין האידאולוגיה שעמדה בבסיס הניסיון של שקד ובנט "לייצא" לציבור הרחב את הציונות הדתית, לבין יישומו

בס"ד

י"ד בניסן, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

חשבון הנפש במחנה הכיפות הסרוגות לנוכח הכישלון הפוליטי נע בין שני קצוות. ישנם הקוראים להתכנסות, לחזרה למפד"ליות הישנה והטובה ההיא, שמכירה את מקומה, יודעת את מגבלות כוחה ולא חולמת חלומות גדולים מידי. מאידך ישנם הקוראים לביטול הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית בכלל; לדעתם היא צריכה ללמוד את הלקח ולהיטמע בליכוד.

שני הקצוות הללו שותפים למסקנה אחת: הניסיון של בנט ושקד "לייצא" את הציונות הדתית לציבור הרחב נכשל. על הכישלון הפוליטי אמנם אין חולק, אבל בניגוד לדעה הרווחת, הרעיון שעמד מאחורי הניסיון הוכח דווקא כנכון. צריך להבחין בין האידאולוגיה שעמדה בבסיס הניסיון הזה, לבין יישומו הפוליטי.

אכן, כ-250 אלף קולות, שהם כשמונה מנדטים של הציבור הדתי לאומי במובנו הרחב, כולל מסורתיים ודתל"שים, ירדו לטמיון – מקצתם בימין החדש ומקצתם בזהות. אבל היא הנותנת: שמונה מנדטים – כמעט כפול מאלה שתמכו במפלגה "המגזרית" – תומכים למרות הכול ביוזמה פוליטית אמונית שפונה בבשורה לציבור הרחב. הם העדיפו אותה גם על פני הליכוד.

מוקד הכישלון הפוליטי המדובר נמצא בדינמיקה שנוצרה בין שתי התנועות הללו, הימין החדש וזהות, שלמעשה התחרו ביניהן. התוכנית הפוליטית של נפתלי בנט ואיילת שקד הייתה הגיונית לחלוטין. היא נשענה על שמונה המנדטים האלה, וראתה בהם בסיס לפריצה גם אל מעבר להם. אבל בנט ושקד לא הביאו בחשבון את זהות ומשה פייגלין. אף אחד לא הביא אותו בחשבון. שום כתובת לא הייתה רשומה על הקיר. אבל הוא היה שם, כל הזמן, ואז פרץ ושיבש את תכניתם הפוליטית של בנט ושקד. בעסקים קוראים לכך "פורס מג'ור", כוח עליון, לא צפוי, שמופיע משום מקום והורס את התוכניות.

הפרישה של בנט ושקד מהבית היהודי הייתה אמנם בעייתית מאוד, אבל לא בה נעוץ שורש הכישלון. היא רק התחילה את הדינמיקה שלו כשגרמה לזעזוע בקרב אותו ציבור שהיה אמור להיות הבסיס הפוליטי שלה ושהפך בהמשך לבסיס של זהות: צעירים, מסורתיים ודתל"שים. אבל לא רק הבסיס הסוציו-פוליטי אלא גם הבסיס האידאולוגי היה משותף. שתי התנועות היו ניסיון של הציבור האמוני "לצאת אל העם", על בסיס הזהות היהודית – בניגוד לזו הדתית – ומתוך ההתנגדות לכפיה. שתיהן חפצו להביא בשורה חדשה, בשורה שמאחדת חילוניים ודתיים.

זהות סחפה אליה כשלושה מנדטים שכבר הופיעו בסקרים כתומכי הימין החדש, אבל נזקה היה הרבה יותר מכך: היא הוציאה את הרוח ממפרשי היוזמה של בנט ושקד. היא גרמה להם לאבד את המומנטום הפוליטי החיובי הראשוני שלהם. מסקרים של 8-10 מנדטים, הם מצאו את עצמם במאבק הישרדות מתיש באזור של חמישה-שבעה מנדטים. הם נתקעו. התנופה אבדה ואיתה גם הקסם. אחוז החסימה איים ויצר לחץ. בנט ושקד מצאו את עצמם בהתגוננות, נאבקים על עצם קיומם, במה שנקרא בלשון הצבאית "שטח הריגה", מותקפים משלושה צדדים: מזהות, מאיחוד מפלגות הימין ומהליכוד.

מצב מצוקה הזה השכיח את המסר המרכזי שלהם שבסיסמת הבחירות המקורית עדיין הופיע: "יהודישראלימיני". קודם כל "יהודי". בנט התחפר במנהרות של עזה, שקד במסדרונות משרד המשפטים והרוח הגדולה נמוגה. כך גם הבשורה. נוכח המומנטום השלילי לא רק שציבור היעד לא הצטרף אלא גם מי שתמך בהתחלה עזב ונטש ובעיקר בישורת האחרונה. כתוצאה מהדינמיקה הזו נשרפו לא רק הקולות של זהות אלא גם אלה של הימין החדש.

אבל ישנה סיבה עמוקה יותר לכישלונם של בנט ושקד, והיא נעוצה ברעיון של הזהות היהודית. פייגלין הופיע אותו בצורה משובשת, "שבורה", בתוהו. הימין החדש אמנם לא הופיע את הרעיון בצורה שבורה אבל כן בצורה בוסרית לחלוטין. בנט ושקד חסרו את העומק התורני והאידאולוגי שהתחייב בכדי להוציא את יוזמתם לפועל. ה"יציאה אל העם" של הציבור הדתי לאומי מחייבת עמקות תורנית גדולה אף יותר מאשר עצם ההתכנסות במפלגה "מגזרית". לפייגלין לא היה אותה והוא הופיע את התביעה הזו בצורה בעייתית. בנט ושקד לעומתו הופיעו אותה בצורה מדולדלת ושטחית וזה מה שעמד בבסיס כישלונם. זה גם מה שלא אפשר להם להתמודד עם התקפותיו של פייגלין, שבא עם אידאולוגיה סדורה, גם אם בעייתית מאוד.  

  

אם כן, שמונה מנדטים בציבור שלנו כמהים למשהו חדש באמת. הם צמאים ליציאה וחיבור לציבור הרחב ומחכים לבשורה שתבוא מהציבור האמוני אל זה הכללי ותדבר על חברה יהודית ולאו דווקא דתית. מי שמסיק מן הכישלון הפוליטי הזה שליוזמה מסוג כזה אין מקום בעתיד, ושעלינו להסתגר בתוך עצמנו, או לחילופין להיטמע בתוך הליכוד, לא מבין את משמעות אובדן שמונת המנדטים האלה. יש לנו אמנם צורך במפלגה דתית שתהווה את הבסיס התורני-אמוני של "היציאה אל העם", אבל שמונה מנדטים שלמים מעידים על כך שישנה אצלנו גם תביעה, והרבה יותר מקיפה, ליוזמה פוליטית מהסוג של הימין החדש וזהות. הפעם היוזמה הזו עלתה בתוהו, אבל כבר לימדונו חז"ל שכך הוא סדר הדברים: "תוהו קודם לתיקון".   

     

בסרט הזה כבר היינו

במקום הרב רפי פרץ וסמוטריץ' לא הייתי ממהר לסגור אם נתניהו ולהמליץ עליו לנשיא. המינימום הנדרש הוא חשיפת "תוכנית המאה" של טראמפ, כדי שלא נקנה חתול בשק.

בס"ד

י"ב בניסן, תשע"ט

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון)

בזמן שדברים אלה נכתבים עדיין לא נגמרה ספירת קולות החיילים כך שהמצב עדיין פתוח, אבל מה שמסתמן הוא ממש בבחינת דה-ז'וו, חזרה כמעט מדויקת על הסיטואציה שנוצרה בעקבות בחירות 2009. לנתניהו הייתה אז ביד קואליציית ימין מובהקת כתוצאה מהבחירות ההן, ובכל זאת לא נחה דעתו.

להזכירכם, קדימה זכתה אז ב-28 קולות לעומת 27 של הליכוד, אבל גוש הימין היה גדול יותר. נתניהו מהר לאסוף את המלצות הגוש בכדי להוכיח את נצחונו. אחד מראשוני הממליצים הנלהבים היה יעקב כץ (כ'צלה), מנהיג האיחוד הלאומי, שנתניהו הבטיח לו הרים וגבעות, והוא הצהיר בפני הנשיא בלב שלם ובנפש חפצה על נתניהו כמועמד האיחוד הלאומי לראשות הממשלה. במקביל, ניסה נתניהו להכניס לקואליציה שלו את "קדימה", ואחרי שהדבר לא עלה בידו, ניסה אצל אהוד ברק ומפלגת העבודה.

בטור שכתבתי אז באתר "בשבע" (ונמצא עדיין באתר), הזהרתי את כצ'לה מהמלצה הנמהרת הזו: "נכונותו של נתניהו לקבל את האיחוד הלאומי לקואליציה היא רק ברירת מחדל למקרה שברק לא יביא לו את הסחורה", כתבתי. "הסיכוי שהאיחוד הלאומי ימצא עצמו מחוץ לקואליציה, הוא אם כן הרבה יותר מסביר." הסברתי אז שעדיף לאיחוד הלאומי למשוך את המלצתו לנשיא על נתניהו ולא "להמשיך בהתנהלות הסמרטוטית כגרורה חסרת משקל של הליכוד, לכסוס ציפורניים מתוך ציפייה שברק לא יצליח לצרף את "העבודה" לקואליציה...".

נתניהו אמנם לא הצליח לצרף את כל מפלגת העבודה דאז, אבל הביא לפרישת אהוד ברק עם חלק מנבחריה במסגרת סיעת "עצמאות", צרף אותם לקואליציה שלו, וזרק לאנחות את כצ'לה אחרי שהוא ספק את הסחורה. השתמש וזרק.

הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' חייבים להיות ערים לסכנה. נתניהו תמיד יעדיף קואליציה שבה מרכיב משמעותי מהמרכז או מן השמאל. לא רק שמרכיב של ימין אידיאולוגי הוא מבחינתו כאב ראש נוראי, אלא שהוא צמא ללגיטימציה, לתמיכה ציבורית רחבה ולגיבוי תקשורתי. זה היה נכון תמיד, אבל הפעם זה נכון שבעתיים.

שני הדברים העיקריים שעומדים לנגד עיניו של נתניהו בבואו להרכיב את הקואליציה החדשה שלו הם כתבי האישום שלו ותוכנית המאה של טראמפ. בשביל להעביר את תוכנית טראמפ הוא זקוק לתמיכה ציבורית רחבה, קואליציה יציבה שלא תלויה במפלגה קטנה כזו או אחרת, ולא פחות מכך – לגיבוי תקשורתי.

אותן סיבות שגרמו לו ב-2009 לחזר אחרי "קדימה" ו"העבודה", ולהכניס בסופו של דבר את אהוד ברק, קיימות גם עכשיו וביתר שאת. נתניהו זקוק אמנם להמלצות כל סיעות גוש הימין המסורתי שלו, אבל רק בכדי להוכיח לאנשי כחול-לבן שיש לו קואליציה בלעדיהם. ברגע שהדבר יוכח, הוא יעשה כול שביכולתו על מנת לצרף אותם. הליכוד וכחול-לבן יחד מהווים כשבעים מנדטים. קואליציה חלומית מבחינתו, ומה שחשוב יותר – בסיס פוליטי וציבורי רחב להעברת תוכנית טראמפ בכנסת ויישומה בשטח.

לא בטוח שכול מרכיביה של כחול לבן יצטרפו אליו, כפי שלא כל מרכיבי "העבודה" הצטרפו אליו בשנת 2009, אבל לא תהיה לו שום בעיה לפרק את כחול-לבן אם יהיה צורך. אדרבא. הוא ישמח מאוד אם יאיר לפיד יפרוש מהתנועה ויעדיף להיות ראש האופוזיציה, מה שיאפשר לנתניהו להכניס את החרדים במקומו, וכנראה לפחות גם את כחלון ולקבל את "קואליציית המאה" שלו על מגש של כסף. ייתכן גם שהוא יקים מידית את קואליציית הימין שלו, ייתן לבני גנץ לטעום כמה חודשים את שעמום האופוזיציה עד שזה יאות להצטרף לממשלתו.

זו התוכנית הפוליטית הסבירה ביותר של נתניהו. המלצה נמהרת של הרב פרץ וסמוטריץ' (או גם של בנט במקרה ש"הימין החדש" יעבור את אחוז החסימה) תאפשר לו אותה. מבחינת נתניהו זה יהיה בבחינת "השתמש וזרוק". בדיוק מהסיבה שנתניהו לא רצה את בנט לידו, הוא גם לא רוצה את סמוטריץ'.

במקום הרב רפי פרץ וסמוטריץ' לא הייתי ממהר לסגור אם נתניהו ולהמליץ עליו לנשיא. המינימום הנדרש הוא חשיפת "תוכנית המאה" של טראמפ, כדי שלא נקנה חתול בשק. ניתן להניח שנתניהו מכיר אותה ויכול לחשוף בפני פרץ וסמוטריץ' את פרטיה. לחילופין הם יכולים לומר לנתניהו שהם ממתינים עם ההמלצה לנשיא עד שטראמפ יפרסם את פרטי התוכנית, וזה יהיה מהר מאוד. עד אז עדיף שלא תהיה לנתניהו קואליציה ויהיה המחיר אשר יהיה. ההתמודדות עם תוכנית המאה – במידה והיא אכן בעייתית – תהיה עכשיו ובדרך זו הרבה יותר קלה מאשר אחרי שנתניהו יקים עבורה את "קואליציית המאה" שלו. 

 

לבלום את קואליציית המאה

במקום לנסות לבנות את קואליציית הימין המסורתית שלו, עם כעשר מפלגות קטנות, יוכל נתיהו להרכיב קואליציה המבוססת על שתי מפלגות בלבד.

בס"ד

כ"ט באדר ב', תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את הסיפור האמתי של מערכת הבחירות הסגירה ההדלפה של החפרפרת במטהו של בני גנץ, שחשפה השבוע בפני התקשורת את מה שהעז גנץ לומר רק בחדרי חדרים: "נגיד שהוא (נתניהו) ינצח את הבחירות, שבוע אחרי זה טראמפ שם תוכנית, ועם ישראל מסתכל על בני גנץ ואומר, בוא נאתרג את הנתניהו הזה... אז כשאני אגיע לרגע הזה, אני צריך לראות. ... לא יודע בדיוק מה, נוציא איזשהו סידור".

גנץ לא רק חושף בדברים האלה שכחול-לבן תהיה מוכנה ללכת עם נתניהו אם ינצח בבחירות, אלא גם מפרט את התירוץ הציבורי לכך: תוכנית המאה של טראמפ. הוא גם מבין, ובצדק, שהתוכנית תפורסם מידי אחרי הבחירות, במטרה שתהיה הגורם שייעצב את הקואליציה הבאה של נתניהו, אם ינצח בבחירות.

גנץ צודק בהחלט. אם נתניהו ינצח בבחירות את כחול-לבן, ואפילו בשניים-שלושה מנדטים, את הטלפון הראשון – וכנראה גם האחרון כיוון שהוא לא יזדקק להרבה יותר מזה – הוא ייעשה לאנשי כחול-לבן. הם יצטרפו אליו ברצון. שאלת כתבי האישום לא תטריד אותם כהוא זה. "נוציא איזשהו הסדר", כפי שאמר גנץ. מצד אנשי כחול-לבן העניין מובן לגמרי. לפיד לא יכול להרשות לעצמו להתייבש עוד קדנציה שלימה באופוזיציה. הרמטכ"לים לשעבר לא בנויים להתייבש בספסלי האופוזיציה אפילו חודשיים. לפחות רשמית הם "אנשי עשייה".

מבחינת נתניהו, אדם בעל תודעה היסטורית ובנו של היסטוריון, הדבר החשוב הוא להעביר את תוכנית המאה ולהוציא אותה לפועל, כדי להשאיר חותם היסטורי. שותפות עם כחול-לבן תהיה מבחינתו קואליציה חלומית, מבוססת, מרכזית ויציבה. היא גם תזכה לתמיכה ציבורית ותקשורתית רחבה שהוא צמא לה כל כך. במקום לנסות לבנות את קואליציה הימין המסורתית שלו, עם כעשר מפלגות קטנות, שונות ומשונות, שכול אחת מהן מושכת לכיוון אחר, מתוך ניסיון מתמיד לספק את כל הדרישות הסותרות שלהן, לעמוד בתנאיהן, תביעותיהן, שיגעונותיהן והאולטימטומים שלהן, יוכל נתניהו להרכיב קואליציה המבוססת על שתי מפלגות בלבד, שיחד עוברות את 60 המנדטים הנדרשים. עוד כמה מפלגות יצטרפו ברצון, ייתכן אפילו "העבודה", ויקבלו נתח קטן, בלי יכולת לאיים בפרוק הקואליציה השכם והערב. הנה לכם קואליציית החלומות של נתניהו. בטון.

לקואליציה שיקים נתניהו אם ינצח את כחול-לבן, ולו רק בשניים-שלושה מנדטים, ניתן כבר היום לקרוא בשם: "קואליציית המאה". "תוכנית המאה" של טראמפ תהווה הן את הזרז והרקע ליצירתה, הן את ההצדקה הציבורית להקמתה, והן את מטרתה וייעודה: הגשמת תוכנית המאה של טראמפ, שהיא גם תוכניתו של נתניהו או לפחות בהסכמתו המלאה.

לאור כל זאת, ודווקא עכשיו, בישורת האחרונה לקראת הבחירות, מתגלה החשיבות הפוליטית של הקמת "הימין החדש" של בנט ושקד. כי כל התסריט האמור לא יצא לפועל אם רק כשלושה-ארבעה מנדטים של בוחרי ליכוד יעדיפו אמנם את נתניהו לראשות הממשלה, אבל ירצו לראות אותו גם "מסונדל" מימין. זה מה שיכריע האם תצא תוכנית המאה של טראמפ לפועל או לא. כי אם נתניהו יפסיד בנקודות לאנשי כחול-לבן, הוא לא יוכל – בגין כתבי האישום שלו – להצטרף כשר לקואליציה בראשותם, גם אם יהיה מוכן למחול על כבודו. עניין משפטי.

לשלושת המנדטים האלה של הליכוד קשה יהיה להזדהות עם מפלגה דתית-תורנית שבראשה אנשים יקרים מהסוג של הרב רפי פרץ וחה"כ בצלאל סמוטריץ. הדתיות מפריעה להם, לא הימניות. לא במקרה קיים שיתוף פעולה פורה בין הליכוד לבין איחוד מפלגות הימין; שתי המפלגות לא מתחרות על אותו ציבור ולא מאיימות זו על זו. דווקא "הימין החדש" של בנט ושקד, ודווקא משום שאיננו מפלגה דתית, יכול להוות אפשרות רלוונטית עבור אותם שלושה-ארבעה מנדטים.

יש הסבורים שאין מקום לדאגה. לדעתם ניתן לסמוך על הערבים שידחו את התוכנית, אבל הסכמי אוסלו הוכיחו שאין מקום לאשליות האלה. אחרים סומכים על נבחרי הליכוד, אבל מאז ההתנתקות גם עליהם אסור לסמוך. אני הייתי שם אז, חבר מרכז הליכוד בזמן ההתנתקות, ועיניי ראו שרים נאמני ארץ ישראל קורסים תחת הלחץ משתפים פעולה. 

השאלה האם תקום לנו כאן יום אחרי הבחירות "קואליציית המאה" תלויה אם כן באפשרות לשכנע כשלושה-ארבעה מנדטים של בוחרי ליכוד לשקול בחירה אסטרטגית ומושכלת; להעדיף נתניהו מסונדל מימין, ולבחור ב"ימין החדש", במקום לתת לנתניהו צ'ק חופשי חתום "בלנקו".

זו משימה לא פשוטה, אבל בהחלט לא בלתי אפשרית. המשימה לעצור את "תוכנית המאה" של נתניהו וטראמפ אחרי שתוקם "קואליציית המאה" ותקדם אותה, תהיה הרבה יותר מסובכת. אילולא היה לנו היום את "הימין החדש", אופציה פוליטית כזו לא הייתה קיימת, וכולנו היינו יכולים כבר לעבור ללבוש כתום.