תנועות אחיות

כולנו עתידים להבין שהבית היהודי והאיחוד הלאומי הן הנשמה, והימין החדש הוא הגוף. שהן תנועות אחיות, שיחד הן יבנו את בית ישראל.

כ"ב באדר א', תשע"ט

(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

התפיסה הישראלית היסודית היא תפיסת האחדות, ומכיוון שמה שמאפיין את העולם ואת המציאות הוא דווקא הריבוי, ההתבוננות שלנו במציאות היא של אחדות שמורכבת מריבוי ונבנית מניגודים. אנחנו לא מוכנים לקבל שהאידיאל הוא רק שהחלקים המרובים במציאות לא יפריעו זה לזה, "חיה ותן לחיות", אנחנו מבינים שהם אמורים להשלים זה את זה, לשתף פעולה, ליצור ביחד מערכת אחת שלמה שבה לכל חלק ישנו תפקיד משמעותי, לא רק כשלעצמו, אלא גם ביחס לחלקים האחרים. זוהי תפיסה אורגנית של המציאות, או הוליסטית, אם תרצו. הדגם היסודי למערכת היסודית הזו הוא תבנית גוף אדם. בספרים קוראים לכך "פרצופים", מערכות. שני החלקים היסודיים בגוף האדם, הראש והגוף, הם החלוקה הראשונית והעיקרית של כל מערכת. מוחין ומידות, או ראש ולב.

כשאנחנו באים לנתח את המציאות הפוליטית העכשווית שלנו, ומנסים להבין את היחס הנכון בין שתי התנועות הפוליטיות – הבית היהודי והאיחוד הלאומי מצד אחד, והימין החדש מצד שני – אנחנו חייבים לנתח את המצב מתוך המבט האמור: כיצד הן עובדות ביחד ומשלימות זו את זו. האם וכיצד ניתן לראות אותן כראש וגוף, או מוח ולב.

הראש, "המוחין", הוא מועט בכמות, אבל רב באיכות. הגוף הוא גדול יותר, אבל מבחינת האיכות הוא רך פשרני ופרגמטי יותר, ופחות מדויק. הראש נקרא בספרים "אור המאיר לעצמו". הגוף, או הלב נקראים "אור המאיר לזולתו". את המחשבות המתבשלות בראש לא רואים בחוץ. את הלב, הרגש הפונה לזולת חשים באופן ברור. לראש אין זרועות המאפשרות לו לחבק להכיל או לבצע.

הראש הוא מייצר המחשבות, ההכרות, הרעיונות, האידאלים. הוא עוסק בהם כשלעצמם, בלי להתייחס מיד לשאלת היישום, ההסברה ואופן ההגשמה במציאות. הוא אור המאיר לעצמו. רק אחרי שהאידאות מתפתחות, מתגבשות ומתנסחות בראש, הן עוברות לגוף, ללב, שהם קרובים יותר למציאות ובאים עמה במגע, ולכן עסוקים ביחס אליה. איך מיישמים את האידאות, איך "מורידים" את החזון לעולם, כיצד מסבירים אותו לציבור הרחב, כיצד מגייסים את תמיכתו בו וכיצד הופכים את החזון למציאות בפועל – זה כבר תפקידו של הגוף. הפתיחות, ההכלה, הפנים המאירות לזולת, הם עניינו של הלב, לא של הראש. תפילין של ראש ותפילין של יד.

דוגמה מובהקת ליחס כזה בין תנועות פוליטיות ניתן למצוא בעבר הקרוב שלנו. מפא"י הייתה במשך עשרות שנים מפלגת השלטון בישראל, אבל את החזון שהיא הגשימה במציאות, ייצגו באופן מובהק יותר, אידאולוגי יותר, מדויק ושלם יותר, מפלגות השמאל העמוק: אחדות העבודה ומפ"ם. מפא"י הייתה חזקה מבחינה אלקטוראלית, אבל מבחינה אידאולוגית רכה, פשרנית ופרגמטית מאשר אחיותיה. היא הייתה סוציאליסטית, הן היו קומוניסטיות יותר. היחס ביניהן היה בדיוק זה: ראש וגוף, מוחין ומידות, מוח ולב. אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו.

הבית היהודי-האיחוד הלאומי הן תנועה אמונית, תורנית, דתית. תפקידן בציבוריות הישראלית אמור להיות "הראש", המקום הפוליטי בו מדברים בערכים שלמים גם אם הם קשים לעיכול לחלקים רבים מהציבור הישראלי. היא אמורה לדבר עם האומה, בלי הנחות, על ערכי המשפחה בישראל, על תורתה, על חזון התחיה, על ארץ ישראל השלמה ועל החלת הריבונות על כל חלקיה. היא המקום שבו מציבים חזון, שבו דוגלים בשלמות. הקטר המושך אחריו את  המערכת. מפלגת הימין החדש לא אמורה להיות תנועה דתית. היא אמורה להיות תנועה יהודית. תנועה מכילה ומחבקת. היא הגוף, אור המאיר לזולתו. היא הפניה החוצה של הציונות הדתית לציבור הרחב. היא הפתיחות, ההכלה, הימין מקרבת, הפרגמטיות (אבל לא הליברליות-הפרוגרסיבית שהיא עניין אחר).

כרגע בגלל משקעי העבר הקרוב, עדיין שוררת מתיחות מסוימת בין התנועות. באופן טבעי קיימת גם תחרות על הבוחרים בתוך המחנה, שעתידים להכריע במי לתמוך על פי נטיית לבם ושייכותם הנשמתית לאחת משתי האיכויות האמורות. בסופו של דבר נראה כולנו ששתי התנועות האלה הן שני חלקים של מערכת אחת, שהן משלימות זו את זו וזקוקות זו לזו. הימין החדש לא יוכל להמשיך להתקיים ולהתפתח בלי התזונה התורנית-אידאולוגית של האגף האמוני. האגף האמוני-תורני של הציונות הדתית יבין שהוא זקוק ל"מפא"יניקים" שלנו, הן בכדי לגייס תמיכה ציבורית רחבה לחזון והן בכדי להפוך אותו למציאות.

כולנו נבין שהבית היהודי והאיחוד הלאומי הם הנשמה, והימין החדש הוא הגוף. שהן תנועות אחיות. שייחד הן יבנו את בית ישראל.   

.