גנץ לא חוצה את הקווים

אם בני גנץ היה מפתיע ומכריז שהוא תומך בחוק הלאום, הייתה זו חדירה לעומק שטחו של האויב, הכאתו בתוך המרחב שלו, מה שהיה גורם לבלבול ומבוכה קשים בקרב הימין ותומכיו.

בס"ד

כ"ב בשבט, תשע"ט

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אך התיר הצוות הפוליטי של בני גנץ לספינקס הישראלי לפתוח את פיו, ומיד נחשף שקבלנו עוד מאותו דבר. לא ראש של אדם על גופו של אריה, אלא ראש של שמאל על גופו של גנרל ישראלי אפרורי.

האמירה שהוא מתחייב לתקן את חוק הלאום, כלומר שהוא מתנגד לו, הסגירה את כל העניין. צריך להבין את עמדה הזאת על רקע עברו הצבאי. במהלך שירותו הצבאי וודאי הזדמן לגנץ לא פעם לחצות את הקווים ולפעול בעומק שטחו של האויב. גם כרמטכ"ל אין ספק שהוא פיקד על פעולות מסוג זה. אבל מה שהוכיחה אמירתו של בני גנץ בנוגע לחוק הלאום הוא שבפוליטיקה שלו הוא לא מסוגל לחצות את הקווים ולפעול בעומק שטחו של האויב. כי אחד הקווים הברורים שעוברים היום בין הימין ובין השמאל בישראל, הוא היחס לחוק הלאום.

אם גנץ היה מפתיע ומכריז שהוא תומך בחוק הלאום, ואפילו היה מעיר עליו הערה או שתיים, הייתה זו חדירה לעומק שטחו של האויב, הכאתו בתוך המרחב שלו, מה שהיה גורם לבלבול ומבוכה קשים בקרב הימין ותומכיו. צפוי היה שגנץ, סמל הבינוניות, איננו עשוי מהחומר המתוחכם הזה, אבל התברר שגם הצוות הפוליטי שמוביל אותו חסר מעוף ולא מסוגל לחשוב מעבר לבועה של העבודה, מר"ץ והסביבה, ששם מקורו כמו נחשף השבוע. בחירת צוות כזה מעידה יותר מכול על הסביבה הפוליטית לה שייך גנץ באמת.

השבוע הופיע גנץ בשני סרטונים, האחד על מלחמה והשני על שלום. לעמקות של "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי אמנם לא ציפינו, אבל בכל זאת היה מותר לצפות למשהו חדש ומקורי בנושא. אבל כלום. הסרטון על השלום היה המרב שהצוות השמאלני שלו היה מוכן ללכת לקראת המציאות: התקווה. הוא לא מוכן לוותר על התקווה. אבל הסרטון על המלחמה, צוק איתן, היה מאלף הרבה יותר. הוא חשף מה בדיוק חושבים אנשי הצוות של גנץ על הציבור הימיני שהם מנסים לפתות: הם בטוחים שכל הימניות שלו מסתכמת בהתפעלות מרמבו שתולה על החגורה שלו מידי ערב את הגולגולות שהוא צד במשך היום; שהימין יתמוך בגנץ לפי מספר ההרוגים הערבים בעזה, ולפי מניין התקיפות. מתברר שהצוות השמאלני של גנץ איננו מבין לא רק את המציאות, אלא גם את נפשו של הציבור הישראלי.

אבל הסרטון הזה, על "הניצחון המפואר" שהוביל גנץ בצוק איתן, מסגיר עוד משהו על גנץ וחבר יועציו: חוסר מודעות עצמית מינימלית. זו לא רק העובדה שדו"ח מבקר המדינה עצמו קבע שכרמטכ"ל נרדם בני גנץ בשמירה ואפשר לחמאס לחפור כ-30 מנהרות טרור מעזה לתוך שטח מדינת ישראל; שהוא היסס, לא יזם, לא גילה יצירתיות, ולא הצליח להכריע את חמאס. זו גם לא רק העובדה שלו נפתלי בנט לא היה מנער אותו בקבינט, הוא היה ממשיך להתחמק מהאתגר עד עצם היום הזה, כמו שקבע מבקר המדינה.

חוסר המודעות העצמית הוא בכך שגנץ באמת חושב שמבצע צוק איתן היה ניצחון מפואר שניתן להתגאות בו ולבנות עליו קמפיין. צוק איתן, סיבה לגאווה?! ניצחון מפואר?! כמה מפואר? כל כך מפואר היה הניצחון ההוא של בני גנץ בצוק איתן, עד שהרמטכ"ל היוצא, גדי איזנקוט, נעמד על רגליו האחריות כמו פרד עקשן, ונשבע בהן צידקו שהוא לא ייתן לעוד סיבוב מיותר וחסר תוחלת כזה להתרחש. שיצחקו עליו כולם ויגידו עליו מה שיגידו, שתיפול הממשלה, הוא על הביזיון של גנץ לא יחזור.

ואז בא הקמפיין של "בלי איחוד – הקול אבוד", שבמסווה מתוחכם של אחדות מנסה לקדם דווקא את גנץ. כל מי שמתבונן היטב בתמונת הקמפיין, ובה שבעת המוסקטרים של השמאל הישראלי, יבחין מיד שהקריאה לאחדות איננה כל כך תמימה. העובדה שהקמפיין מציב במרכז התמונה דווקא את גנץ, ומימינו ומשמאלו את שאר אנשי "רק לא ביבי", וגם קובע את סדר חשיבותם היורד, ממרכז התמונה ולצדדים, מסגירה את המטרה האמתית שלו: לכופף את האחרים, ובעיקר את לפיד וגבאי, ולשדר להם את מקומם: מימינו ומשמאלו של גנץ, לא בראש.   

אבל מטרה אחת בכל זאת משיג הקמפיין הזה של "בלי איחוד - הכול אבוד", לפחות נכון לרגע זה: הוא ממתג את כל החבורה הזו כשמאל. והקמפיין הזה עושה זאת באופן חד ברור ומוצלח כל כך, שלא פלא שהועלו בעקבותיו השערות שהוא בכלל של נתניהו. גנץ איננו רק שמאל, משדר הקמפיין, הוא מנהיגו הטבעי של השמאל ואיננו מתכוון לעבור במילימטר לצד השני. אפשר להירגע מבני גנץ. הוא מסכן רק את אבי גבאי ויאיר לפיד. הוא לא מסוגל לחצות את הקווים.