האף הארוך של האנטישמים

האנטישמיות המודרנית מגלה שהרצל טעה בניתוח האנטישמיות * יהודים מתבוללים שהתכחשו ליהדות כדת קיבלו את הצורר הגרמני, ויהודים שמתכחשים ליהדות כחזון מדיני מקבלים את ה-BDS * מדוע אנו זקוקים למראה שמציבים לנו האנטישמים החדשים?

בס"ד

ה' במרחשוון, תשע"ט

(פורסם בערב שבת ב"עולם קטן")

אנחנו נוהגים לא אחת להשתעשע באמרה "הניתוח הצליח אבל החולה נפטר", והנה באה האנטישמיות החדשה, האנטישמיות המדינית, זו שמתפשטת היום כאש בשדה קוצים בעולם המערבי, ומלמדת אותנו שישנם גם מקרים הפוכים שבהם הניתוח נכשל אבל החולה מתאושש, הולך ומחלים, הולך ומבריא.

הניתוח שנכשל הוא הסברו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל לאנטישמיות, הסבר שהפך לבסיסה של האידאולוגיה הציונית. החזון של הרצל בדבר הקמת מדינת ישראל הפך להצלחה גדולה אבל האנטישמיות החדשה של העידן שלנו הפריכה את הדיאגנוזה שלו מכול וכול. הרצל טען שהסיבה לאנטישמיות נעוצה בעובדה שהיהודים מפוזרים בין העמים, ולכן הם שנואים. לדבריו, אם יתקבצו היהודים, יהיו עם ככל העמים ויקימו לעצמם מדינה ככל המדינות – תיעלם האנטישמיות. זה היה מבחינתו "פתרון שאלת היהודים". המרשם של הרצל התקבל, הפתרון שהוא הציע לבעיית היהודים הוגשם, מדינת ישראל הוקמה, אבל האנטישמיות לא פסקה. היא רק לבשה לבוש חדש, מדיני.

האנטישמיות של העידן שלנו, האנטישמיות המדינית, שומטת את הטיעון המרכזי שעליו מבוסס הרעיון הציוני, ולא מותירה לנו ברירה אלה לכונן את הציונות על בסיס חדש: לא עוד "מקלט בטוח", לא עוד ציונות של קיום, אלא ציונות של ייעוד, זו שעם ישראל דגל בה מאז ימי אברהם אבינו ומשה רבנו.

מנהיג מפלגת הלייבור האנגלית ג'רמי קורבין וחבריו מתנועות ה-BDS למיניהן עושים לנו טובה גדולה. חלקם עדיין מתחמקים מלומר זאת בפירוש, אבל רבים מהם כבר מעזים לטעון בריש גלי שאין למדינת ישראל זכות קיום. השנאה הפתולוגית הזאת למדינת ישראל מלמדת אותנו מי אנחנו. נרצה או לא נרצה, איננו עם ככל העמים ולא מדינה ככל המדינות. אין עוד מדינה נרדפת כמו מדינת ישראל בדור הזה. אין עוד מדינה שהכול בודקים בציציותיה ללא הפסק ושמוצבת כנגדה הטענה שאין לה זכות קיום.

אבל האנטישמיות בגרסתה העכשווית מלמדת אותנו עוד דבר חשוב: היא מגדירה בעבורנו מרכיב עקרוני בזהותנו היהודית בדור הזה. היא שמה בעבורנו את האצבע על הנושא המרכזי. קשה להיות יהודי. הדבר מחייב, הדבר תובעני. לכן תמיד היו יהודים שהתכחשו. תמיד היו יהודים שברחו מעצמם. לכן גם תמיד מופיעה האנטישמיות ומזכירה לנו מי אנחנו ומה אנחנו. והיא תמיד מדויקת. תמונת ראי. היא מבינה הרבה יותר טוב מאתנו מי אנחנו. יש לה חוש ריח מפותח.

כך היה בימי הצורר הגרמני. יהודים התכחשו ליהדות כדת. התביישו בה והתבוללו. בא הצורר הגרמני יימח שמו והזכיר להם שיהדות איננה רק דת. גם כשהיהודים הליברלים המתקדמים והנאורים של גרמניה טענו בכל תוקף שאין כל קשר ביניהם לבין ה"אוסט יודן", יהודי מזרח אירופה, "הדתיים הפרימיטיביים" ההם, וקיוו בכך להציל את עורם, הזכיר להם הצורר שיהדות היא הרבה יותר מדת.

עכשיו שוב יהודים מתכחשים. הפעם הם מתכחשים למדינת ישראל. הם מתכחשים לעובדה שהיהדות היא גם, לא רק, רעיון מדיני. שהיהדות איננה רק דת, ועם, ולאומיות, וארץ, ולשון, ותרבות, אלא גם מלכות, רעיון מדיני, או ממלכתיות אם תרצו. והנה באה האנטישמיות החדשה ומזכירה להם ולנו שכל יהודי באשר הוא מזוהה אוטומטית עם מדינת ישראל. ירצה או לא. ואם ינסה לברוח מהעובדה הזאת, יבואו האנטישמים, ממש כמו אז, ויזכירו לו.

מדובר על היהודים הליברלים והנאורים, תומכי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, שחושבים, ממש כמו יהודי גרמניה באותם ימים, שאם הם יתכחשו למדינת ישראל יניחו להם. מדובר גם על יהודים חרדים, שמותקפים בחו"ל משום שלמרבה האירוניה אחרים רואים בהם את נציגיה של מדינת ישראל. בחג הסוכות האחרון נרשמו על סוכה של חב"ד שהוצבה בחוצות מנהטן המילים: "צאו מעזה". לפני כשנה הותקף חסיד סאטמר בהולנד בתור נציג של מדינת ישראל, וכל טענותיו על כך שהוא אנטי-ציוני נדחו בבוז בידי התוקפים. האנטישמים לא בודקים בציציות.

אבל לא רק שם. גם אצלנו יש אנשים שהרעיון של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי עושה להם פריחה. ראינו את ההתנגדות לחוק הלאום לאחרונה. חלק גדול ממנה בא על הרקע הזה. אבל לא רק בשמאל, גם בימין ישנם רבים שלא מבינים את ערכה של המדינה כמדינה. מדינת ישראל הזאת, הקונקרטית. המדינה בעצם. יש כאלה שרוצים להפריט את המדינה לדעת ויש אחרים, קצרי רוח, שמבחינתם הכול או לא כלום, ומכיוון שהמדינה עדיין איננה מושלמת ויש בעיות רבות בתפקודה, מבחינתם היא יכולה ללכת לעזאזל.

כל אלה זקוקים לאנשים כמו ג'רמי קורבין. למראה שהוא מציב לנו. לתזכורת שלו. לבשורה שהוא מביא לנו. הוא איננו יהודי אבל יש לו אף ארוך. הוא מריח מצוין. באיזה שהוא מקום לא-מודע, קורבין וחבריו כבר מבינים משהו שאצלנו רבים עדיין מתכחשים לו, ש"מדינתנו, מדינת ישראל, [היא] יסוד כיסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון" (הרב קוק, אורות ישראל). לכן הם כל כך מתנגדים לה. זוהי הסיבה לשנאה הפתולוגית שלהם. זו מהותה של האנטישמיות בכלל ושל זו המדינית בפרט. הם מבינים את ערכה של המדינה. כדאי שנקשיב להם.

(פורסם בערב שבת ב"עולם קטן")

אין שמאל ישראלי

ניצחונו של הימין באמריקה עם מנויו של השופט קאוונו, הוא ניצחון כל האומות, שמאבק השמאל העולמי בהן, בכל אתר ואתר, יוצר ביניהן שיתוף פעולה, הזדהות ואחדות.

בס"ד

ג' בחשוון, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

חגיגה גדולה הייתה השבוע לימין בישראל. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הצליח להביא למינוי השופט ברט קוואנו לבית המשפט העליון בארה"ב. הימין צהל ופניהם של החמוצים בתקשורת שלנו שוב התכרכמו. לא העובדות בפרשה היו לב העניין. היה זה מאבק פוליטי, ורק ככזה הוא תפס כותרות בכל העולם. אבל מדוע בעצם סוגיית השופט ברט קוואנו ושאלת מינויו, שהיא לכאורה סוגיה פנים-אמריקאית מובהקת, מעסיקה אותנו כל כך? מדוע היא מעוררת אצלנו וכך גם בשאר העולם המערבי כל כך הרבה עניין ואמוציות? ומה בדיוק מלמדת אתנו העובדה שהיחס לסוגיית מינויו של קוואנו מתחלק אצלנו בדיוק למחנות השמאל והימין?

אם נתבונן נגלה סימטריה מפתיעה בין הפוליטיקה האמריקאית לזו שלנו: רק לאחרונה זעם טראמפ על עצם מפגשיו של ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר, עם גורמים מהמשטר האיראני בטהרן, ועל כך שקרי הציע להם "למשוך זמן" עד שממשל טראמפ יוחלף. לא צריך להזכיר לקוראים את "יוזמת ז'נבה" של יוסי ביילין וגורמים אחרים בשמאל הישראלי, ואת המפגשים השוטפים של אנשי שמאל שלנו עם אבו-מאזן ואחרים ברשות הפלסטינית, מפגשים שתואמים לחלוטין את אופי מעשהו של קרי. כאן ושם השמאל מנהל לו מדיניות חוץ פרטית, שמתעלמת ממדיניות הממשל הנבחר ומתריסה כנגדה.

גם כאן, ממש כמו שם, נחלו האליטות של השמאל הפרוגרסיבי תבוסה שהן לא מצליחות להשלים עמה. אנשי האליטות של השמאל האמריקאי, ממש כמו האליטות שלנו, חיים מתוך תסכול עמוק ש"גנבו להם את המדינה". בשני המקרים אלה שמנופפים בפתיחות, בליברליזם, בפלורליזם, בסובלנות ובחופש דיבור, אינם מסוגלים לסבול את הרעיון שהשלטון נמצא בידי מישהו שאיננו משלהם, וההגמוניה נשמטת מידם. בשני המקומות הם מיואשים, מתוסכלים ומרי נפש. הם אפילו חשים איום. עולמם כאילו נחרב עליהם.

בשני המקרים משתמשות האליטות הללו באותם אמצעים ובאותן שיטות בדיוק על מנת לשבש את השלטון שנבחר בצורה דמוקרטית לחלוטין: הפעלת מוקדי הכוח של האליטות האלה במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה לשם טרלול המערכות והמוחות. אותם מוקדי כוח בדיוק נותרו בידי השמאל גם שם. בשני המקומות מתנהלת מלחמת התשה, שבה מנסים המפסידים להשתמש בכול הכלים העומדים לרשותם בכדי להתיש, פשוטו כמשמעו, את השלטון הנבחר ולתקוע לו מקלות בגלגלים.

אם ניזכר בבחירות 1996, בהן נבחר בנימין נתניהו לראשונה לראשות הממשלה, נראה עד כמה מאפיין את האירועים הניצחון על חודו של קול, ממש כמו ניצחונו של טארמפ. בשני המקרים מתנהל מרדף אישי, תקשורתי ובעיקר משפטי, בניסיון נואש להפיל את מי שהעז לגנוב לשמאל את המדינה. בשני מקרים מדובר על מנהיג שהשמאל ממש שונא, והשכבות העממיות, בעיקר אצלנו, מזדהות אתו לחלוטין.

הסימטריה הזו בכלל והשמחה השבוע בימין על מינויו של קוואנו בפרט, חושפות את העובדה שהשמאל של היום הוא עולמי. באירופה, באמריקה וגם אצלנו, השמאל של היום הוא אותה תופעה בעולם כולו. הוא אותו שמאל בכל מקום. הוא חושב באותה צורה ובאותם מושגים, דוגל באותם ערכים, םועל באותן שיטות, מדבר באותה לשון ואפילו מתלבש באותה צורה. "ניידים", אנשי העולם הגדול, לעומת "נייחים", כמו שהגדיר בעת האחרונה הוגה הדעות גדי טאוב את שני הצדדים על בסיס עיסוקיהם. גם השמאל שלנו, איננו "שלנו"; הוא אוניברסלי. הוא מנוכר לעמו, לתרבותו, למסורתו, לארצו ולמדינתו. אפילו לאינטרסים הבסיסיים שלו. הפרצופים המכורכמים שנראו אצלנו השבוע אצל החמוצים שלנו, הם פרצופו של השמאל העולמי, לא השמאל הישראלי. היום אין כמעט שמאל ישראלי.

התבוסה של השמאל באמריקה השבוע היא תבוסת השמאל העולמי, והניצחון השבוע הוא ניצחונן של כל האומות ככאלה. ניצחונן של הלאומיות, של הדתיות, של השמרנות, שמעצם מהותן הן שונות בכל מקום ומקום, אבל המאבק של השמאל העולמי נגדן, בכל אתר ואתר, יוצר ביניהן שיתוף פעולה, הזדהות ואחדות בינלאומית.

השמאל תמיד היה "עולמי". מאז ימי מרקס, מאז לנין. הוא תמיד ניסה להשטיח את האדם, ליצור לו מכנה משותף מינימלי, פורמלי, חיצוני, חסר תוכן וצורה יחודיים. הוא תמיד שאף למחוק את המיוחד לכל עם ולכל אדם. השמאל של היום הוא אותו שמאל דאז. הוא חושב במושגים מרקסיסטים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי מובהק בפמיניזם הרדיקלי של היום. אותה גברת בשינוי אדרת.

יש מקום ליסוד האוניברסלי בכול עם ובכל אדם, מקום חשוב וחיוני, אבל רק בתנאי שהוא מתכלל, משתלב, משתף פעולה, עם היסוד הדתי והיסוד הלאומי. כשהוא מתכחש להם, כל שכן כשהוא מתנגד להם, נלחם ונאבק בהם, הוא יוצא מאיזון, מאבד את הרלוונטיות שלו ומתרסק.

כשהכוח הצנטריפוגלי מתגבר בשמאל, הוא מתנתק מבסיסו במציאות הארצית, ומרחף לו בחלל החיצון כמו חללית שאבד עמה הקשר.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כבר מותר לירות בתוך הנגמ"ש

אם ניצחון נתניהו אכן מובטח, הימין והוא כבר לא בתוך אותו נגמ"ש.

בס"ד

כ"ח בתשרי, תשע"ט

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

עבר החג, וההתכתשות המילולית בין נפתלי בנט לאביגדור ליברמן באשר למדיניות בעוטף עזה התחדשה. אמנם בנט הצהיר בעבר שהוא שואף לתפקיד שר הביטחון בממשלה הבאה אבל הביקורת שלו על ליברמן ומדיניותו בעוטף עזה לא נובעת רק מסיבות פוליטיות. נושאי הביטחון באמת נוגעים לציפור נפשו, והם גם שהביאו אותו, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, לתחום הפוליטי. מה שנראה ככישלון מול החמאס, לפחות עד לרגע זה, אכן מטריד אותו.

אלא שלא ברור מדוע תוקף בנט דווקא את ליברמן. הרי כולנו יודעים שאת המדיניות בעוטף עזה לא ליברמן יזם ועיצב. אין היא פרי רוחו. זוהי המדיניות של הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון, והיא גם זוכה לגיבוי מלא של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

לא את ליברמן היה אמור בנט להתקיף, וגם לא את ראשי מערכת הביטחון בהנחה שהם הדרג המקצועי והם מחוץ למשחק, אלא את בנימין נתניהו. וכאן קבור הכלב. כאן מתברר מדוע בנט תוקף דווקא את ליברמן. הוא תוקף את ליברמן אבל מתכוון לנתניהו. את נתניהו הוא חושש לתקוף חזיתית.

יש לפחות שתי סיבות להתחמקותו של בנט מלתקוף את נתניהו ישירות. האחת היא הפופולאריות הגואה של ראש הממשלה במיוחד בקרב מצביעי הימין. הסיבה השנייה היא מה שמכונה אצלנו "ירי בתוך הנגמ"ש". מחנה הימין, שבע מאבקים פוליטיים כנגד השמאל, למד בעשורים האחרונים לישר קו ולהימנע מביקורת בתוך המחנה, מתוך חשש וחרדה מוצדקים שביקורת כזו תיפגע בימין ותשרת את השמאל ואפילו עלולה להביאו לשלטון – אסון מדיני ובטחוני למדינת ישראל, כפי שהוכיחו הסכמי אוסלו.

אחד מאנשי הבית היהודי סיפר לי שבמוצאי בחירות 2015, כשנודע על ניצחונו של בנימין נתניהו על פני המחנה הציוני בראשות הרצוג את לבני, התקשר אליו אביו שמח וצוהל ואמר לו "ניצחנו". כששאל הבן לשמחה מה זו עושה, והרי הבית היהודי ירד מ-12 מנדטים ל-8, ענה לו אביו שהעיקר שהימין נצח והשמאל לא עלה לשלטון.

זה היה נכון מאוד לאותם ימים, אלא שאנחנו כבר לא שם. החשש מפני ירי בתוך הנגמ"ש כבר לא רלוונטי. נתניהו זוכה היום בסקרים ליותר מאשר 30 מנדטים, ומדבר אף על 40. בנט ושקד עצמם מכריזים, ובצדק, שניצחונו של נתניהו מובטח, והשאלה היא מי יהיה בצדו. כשזה המצב, אנחנו כבר לא בתוך אותו נגמ"ש ובנט כבר לא צריך לחשוש מלבקר את נתניהו. ההפך, זה בדיוק המצב בו הוא יכול צריך ואמור להיכנס בו בכל הכוח.

כמובן, על הישגיו חסרי התקדים של נתניהו בתחומים רבים ושונים צריך להודות, ואף לשבח אותו עליהם. אבל על החולשות שלו, על הכישלונות, ויש לא מעט כאלה, צריך בהחלט להצביע ולדבר עליהם בראש חוצות.

אם בנט ימשיך לחשוש מלבקר את נתניהו ישירות, הוא לא רק ימעל בתפקידו אלא גם יעשה טעות פוליטית. לא כולם בימין מרוצים מנתניהו. לא כולם נמנים עם עדת מעריציו העיוורים. ישנם כאלה שמבינים שגם הוא שוגה לפעמים, ובהחלט מצפים לאופוזיציה רצינית מימין.

אם בנט מתכוון בבחירות הבאות לפחות לחזור ל-12 המנדטים שהיו לבית היהודי בעבר, הוא לא יוכל לעשות זאת בלי לחדד את ההבדל בינו לבין הליכוד. הוא יהיה חייב לבצע מה שנקרא בעבר "ירי בתוך הנגמ"ש" והרבה. לא כול מעריצי נתניהו בימין יאהבו את הביקורת הזו, אבל אין צורך בכולם. אפילו לא בחציים. מספיק שחמש עד עשר מנדטים שרואים כרגע בנתניהו את ברירת המחדל שלהם יהיו מודעים לחולשותיו ולכישלונותיו, ויתחילו לשקול בחירה בימין אמין יותר, מתוך הנחה מוצדקת שנתניהו ממילא יהיה ראש הממשלה הבא.

ישנם הרבה נושאים עליהם בנט חייב להיכנס בנתניהו בכל הכוח. כישלון המדיניות הביטחונית מול החמאס; כישלון התוכנית לסילוק המסתננים מדרום תל אביב; המאבק בשלטון הבג"ץ והעברת פיסקת ההתגברות – כל אלה כישלונות מובהקים של נתניהו ועליהם צריך לתקוף אותו. הוא הכתובת. ולא פחות חשוב: צריך לתקוף את נתניהו על נכונותו להקים מדינה פלסטינית. כרגע ההבדל בין מדינה מינוס כדעת נתניהו לאוטונומיה פלוס כדעת בנט ושקד הוא ממש מיקרוסקופי ועם זה אי אפשר ללכת לא למכולת ולא לקלפי.

אם שואף בנט להיות אי פעם שר הביטחון, יש לו מה ללמוד דווקא מליברמן בעניין זה. ליברמן לא חשש לבקר את נתניהו גם כשהביקורת שלו הייתה בוטה, לא עניינית ולא לשם שמיים, כפי שמוכח היום. תם העידן של "לא יורים בתוך הנגמ"ש". ביקורת עניינית, סדורה ושיטתית – אבל גם ברורה חריפה נחושה ומחודדת – של מדיניות נתניהו, לפחות בתחומים האמורים, היא צו השעה ועניין של אחריות לאומית. היא גם המעשה הפוליטי הנכון לעת הזו.      

מלכודת פוליטית

ייתכן מאד שהיוזמה של נתניהו להורדת אחוז החסימה לא נובעת מחששו מאובדן קולות בימין, אלא דווקא על מנת לרסק אותו. 

בס"ד

כ"ה בתשרי, תשע"ט

(פורסם הבוקר באתר ערוץ 7)

שוב עולה עניין הורדת אחוז החסימה לכותרות. נתניהו לוחץ, בכירי הליכוד מקדמים, והמתנגדים מוחים. הסברה המקובלת היא שנתניהו מקדם את הנושא מתוך חשש לאיבוד קולות בימין. הימין מפוצל כידוע, והפעם עוד יותר מאשר בבחירות האחרונות בהן הוא זרק לפח כארבעה מנדטים. לפי סברה זו נתניהו חושש שגם אם ינצח הליכוד ניצחון ברור בבחירות הבאות ויקבל למעלה משלושים מנדטים, כפי שמראים כל הסקרים נכון להיום, עדיין שלטון מחנה הימין איננו מובטח. לא רק רסיסי המפלגות בימין עלולים לסכן אותו אלא גם מחלוקות שמתפתחות בפוליטיקה החרדית והתפצלויות פוליטיות הצפויות שם בהתאם להן.

אבל ניתן להסתכל על היוזמה להורדת אחוז החסימה גם במבט אחר. ייתכן מאד שלא רק שנתניהו איננו חושש מאובדן קולות בימין אלא שהוא מעוניין בו. הוא רוצה לרסק את הימין. את הבעיה הגדולה שלו הוא רואה דווקא בימין חזק מידי, שינשוף בעורפו, וייאלץ אותו לצמצם רווחים לימין, כפי שקרה לא אחת בקדנציה הנוכחית.

ממה נפשך. אם אכן ינצח הליכוד בגדול, כפי שנראה כרגע, לשמאל לא תהייה ברירה אלא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו. אי אפשר לשבת באופוזיציה לנצח נצחים, מה עוד שתוכנית השלום של טראמפ תעמוד על הפרק ותספק לשמאל את כל התירוצים הנחוצים. אין לנתניהו בעיה עם קואליציה כזו. הראשונה שהוא צירף לקואליציה שלו אחרי בחירות 2013 הייתה דווקא אשת השמאל ציפי לבני בראשות "התנועה". נתניהו נתן לה לא רק את תיק המשפטים אלא גם את האחריות למשא ומתן עם אבו מאזן. לא פחות. מבחינתו זה היה סידור עבודה מצוין. הוא נתן לה לפטפט את עצמה לדעת במשאים ומתנים עם אבו מאזן ובנסיעות ברחבי העולם, זכה לכיסוי עלה תאנה מול לחצי אובמה והאיחוד האירופי, ודאג היטב ששום דבר לא יתקדם, ועל כל פנים לא יצא משליטתו. נתניהו מתורגל בהתנהלות כזו ואם יהיה צורך, הוא יוכל לשלוט בעניינים גם כשיעמוד בממשלת אחדות לאומית עם לפיד וגבאי גם יחד או עם כל אחד מהם לחוד. כל שכן, שכפי שמצטייר עתה, שהוא יצטרך אותם לקראת פרסום "עסקת המאה" של טראמפ. עם השמאל הוא יוכל לומר כן לתוכנית טראמפ, לא בטוח שכך עם הימין.

כך שיש לנתניהו אינטרס די מובהק לרסק את הימין וזו לא משימה קשה מידי. תן לרסיסי הימין מעט תקוה שיש להם סיכוי לעבור את אחוז החסימה והם כבר ידאגו ללכת כל אחד בנפרד, לבזבז את קולות הימין, ולהותיר מימינו של נתניהו שדה חרוך. בתוך עמי אני יושב ורואה עד כמה יש קונים לסחורה הזו. אנשים מעדיפים אידאולוגיה במקום שבו שם המשחק הוא פוליטיקה. תמיד ימצאו כאלה בימין שיעדיפו את הטוב מאד על הטוב, ויזרקו את קולותיהם לפח. ותמיד ימצאו אצלנו כאלה שישכנעו את תומכיהם שהם עושים נכון, ושראוי שילכו עם האמת שלהם עד הסוף. אפילו שהוא עלול להיות רע ומר. מבחינתם נתניהו איננו ימין, גם לא בנט והבית היהודי. אפילו לא סמוטריץ'. מבחינתם רק הפח הוא "ימין אמתי".

"יחד", "זהות" ו"עוצמה לישראל", אם לא המציאו בינתיים עוד התארגנות פוליטית בימין, כל אחד ישמח מאד לרוץ לבד ומחכה בכיליון עיניים שנתניהו ייספק לו את ההצדקה לכך. כל אחד מהם בטוח שאך ורק הוא יציל את המדינה ויביא את המשיח. נתניהו רק צריך לדאוג שאחוז החסימה לא יהיה נמוך מידי, שלא יחזור לרמת ה-2% כפי שהיה עד הבחירות האחרונות בהן הוא הועלה ל3.25%.

ופה בדיוק קבור הכלב. אילו היה נתניהו מוריד את אחוז החסימה לאותה רמה של 2%, מה שהיה מאפשר לפחות לחלק מרסיסי הימין לעבור, אפשר היה להניח שהוא מתכוון שלא יבוזבזו קולות בימין. אבל כפי שנראה כרגע, כשמוצע להוריד את אחוז החסימה רק בחצי אחוז, תיקון קוסמטי לחלוטין, זה נראה יותר כמלכודת שאמורה לרסק את הימין מאשר להציל אותו.

ובאשר לחרדים, שגם הם עלולים להינזק מהורדת אחוז החסימה, ולסכן לכאורה את שלטון נתניהו, כבר נכתב בשבועות האחרונים: מבחינת נתניהו הם כבר עשו את שלהם. אם הוא מתכנן "ממשלת אחדות" בראשותו, הוא מעדיף להסתדר בלעדיהם. הם רק יפריעו לו עם שותפיו משמאל.

 

הדובר החדש של נתניהו

"עסקת המאה", תוכנית השלום המדוברת של נשיא ארה"ב דונלנד טראמפ, איננה כלל שלו עצמו. היא תוכניתו של בנימין נתניהו.

בס"ד

כ"ג בתשרי, תשע"ט

                           (פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אם חשבנו עד היום שנתניהו גדול, באה עצרת האו"ם השבוע והוכיחה לנו שטעינו. נתניהו ענק. ממש קוסם. להפוך את נשיא ארצות הברית לדובר האישי שלך – להגיע למצב שבו אתה מדבר מתוך פיו של טראמפ – זה בהחלט הישג חסר תקדים, לא רק במושגי ההיסטוריה המדינית של ישראל בפרט, אלא גם במסגרת ההיסטוריה של היחסים הבינלאומיים בכלל.

עצרת האו"ם השבוע והפגישות שנערכו סביבה היו למעשה יריית הפתיחה של הבחירות הקרובות בישראל. טראמפ אמנם הצהיר ש"אני סבור שפתרון שתי המדינות הוא הטוב ביותר כרגע. אינני יודע מה חושב עליו נתניהו אבל אני מאמין שהוא חושב כמוני", אבל הוא יודע בדיוק, לא רק "מאמין", מה נתניהו חושב על כך. הם לא רק מתואמים ביניהם, ברישא של המשפט, בתמיכה ברעיון שתי המדינות, אלא גם בסיפא שלו, בטשטוש העובדה ש"עסקת המאה" של טראמפ איננה כלל שלו; כולה פרי רוחו של נתניהו והיא עוצבה תוך תיאום ושיתוף פעולה מלא שלו עם צוותו של טראמפ. גם על כך הצהיר טראמפ באומרו השבוע במסיבת עיתונאים על חתנו ג'ארד קושנר, הממונה מטעמו על המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים: "ג'ארד כל כך מעורב, הוא אוהב את ישראל. אבל הוא יהיה הוגן עם הפלסטינים".

"קיבלתי מטראמפ כל מה שרציתי", אמר השבוע נתניהו בוושינגטון, והוא בלי ספק התכוון גם ל"עסקת המאה". תכנית השלום הזו איננה של טראמפ, היא תכניתו של נתניהו. טראמפ פירש, ולא במקרה אלא כחלק מההצגה, ונתניהו כדרכו טשטש – "השאלה היא מה זה מדינה? איזו מדינה תהיה? האם זו תהיה קוסטה ריקה או איראן? " – וגם זה היה חלק מן ההצגה. אבל בניגוד לעבר הפעם הטשטוש של נתניהו לא נועד רק לאוזניים של נשיא ארה"ב ושאר העולם, כפי שהיה בתקופת אובמה, אלא גם ובעיקר לאוזניים ישראליות. נתניהו מעדיף עדיין לא לחשוף את נכונותו להקים מדינה פלסטינית.

לא בטוח שהטשטוש של נתניהו יימשך עוד זמן רב. אין לשלול את האפשרות ש"עסקת המאה" תוצג על ידי טראמפ עוד לפני הבחירות הבאות. אפשר שהעיכובים בהצגתה נובעים מכך שמועד הבחירות בישראל עדיין לא ברור. תכנית כזו תהיה מכת מוות פוליטית לכל יריביו של נתניהו משמאל. מה עוד יהיה ליאיר לפיד ולאבי גבאי למכור לציבור הרחב. איך בדיוק הם מתכוונים לשכנע אותו להתנגד לנתניהו המביא "תכנית שלום". מצד שני, נתניהו ירצה לא רק לרסק את יריביו הפוליטיים משמאל, אלא גם לקבל מנדט ברור מהציבור לביצוע התוכנית ולהקמת מדינה פלסטינית. גם על התנאי היחיד להקמתה הוא הצהיר השבוע כשאמר "מבחינתי כל עוד אני ראש הממשלה השליטה הביטחונית של ישראל תהיה מלאה ממערב לירדן".

זהו. זה יהיה נושא הבחירות הקרובות. ונתניהו ידאג שכך יהיה בתיאום עם טראמפ ועוזריו. הבחירות הקרובות לא יעסקו – למגינת ליבם של לפיד ואבי גבאי – לא בלהט"בים ובנטיות הפוכות, בפמניזם והדרת נשים, בחוק הגיוס וביחסי חילונים-דתיים או בשאר ירקות. הן תעסקנה בנושא היותר חשוב ועקרוני העומד היום על הפרק: עתידה של ארץ ישראל.

לכן טוב שנפתלי בנט ואיילת שקד יצאו מיד בהצהרות ברורות שדוחות על הסף את רעיון הקמתה של מדינה פלסטינית. "מדינה פלסטינית תהייה אסון לישראל" אמר בנט ואיילת שקד הוסיפה ש"כל עוד הבית היהודי בממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית, לא מדינה מינוס ולא מדינה פלוס". בזה נפתחה מערכת הבחירות הבאה, סומן הנושא המרכזי שלה, והוגדרו המחנות היריבים העיקריים.

בין אם "עסקת המאה" של נתניהו תוצג במפורש על ידי טראמפ לפני הבחירות ובין אם היא רק תעמוד ברקע שלהן, היא שתהיה נושא הבחירות הבאות. הקרב הפוליטי הגדול יהיה בין נתניהו בראשות הליכוד לבין "הבית היהודי" והנושא יהיה עתידה של ארץ ישראל. משימתו של הבית היהודי תהיה להסביר לציבור עד כמה חשוב שנתניהו לא יוכל להקים ממשלה ללא הבית היהודי. הן בנט והן שקד הדגישו ש"כל עוד הבית היהודי בממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית", ועלינו לדאוג שהבית היהודי יהיה גם בממשלה הבאה ובנוכחות מלאה מתמיד, ושהוא יוכל לשים לא רק יד על ההגה, אלא גם ובעיקר רגל על הברקסים.

על כל מערכת בחירות אצלנו נהוג לומר שהיא בעלת חשיבות היסטורית, אבל אי אפשר להגזים בחשיבותה של מערכת הבחירות שנפתחה השבוע בוושינגטון. מדינה פלסטינית, אפילו מינוס, היא לא רק אסון מדיני וביטחוני למדינת ישראל. היא קודם כל התכחשות אומללה לכל ההיסטוריה הישראלית ולכל מה שהעם הזה האמין בו קיווה לו וחלם עליו במשך אלפי שנים.