מחבלים אינם אסירים פליליים

המחשבה המערבית לא הצליחה ליצור קטגוריית מחשבה לטרוריסטים שאינם נלחמים מלחמה קונבנציונלית, והם מנצלים את זה. מכאן, ורק מכאן, כוחם. 

בס"ד

ב' באייר, תשע"ז

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

שביתת המחבלים-האסירים בכלא הישראלי, סחטנות החמאס בעניין החזרת גופות חללי צה"ל לקבורה, ומשפט אלאור אזריה כולם סוגיה אחת הם, ושורש משותף להם: חוסר יכולתה של המחשבה המערבית ליצור קטגוריה מחשבתית מיוחדת לטרור הערבי-אסלאמי.

המחשבה המערבית, ובעקבותיה גם המשפט במערב, מכירים רק שתי קטגוריות: פשיעה פלילית או לחימה קונבנציונלית. הטרור הערבי-אסלאמי, שהוא קטגוריה נפרדת, מנצל לאקונה מחשבתית זו ומכאן - ורק מכאן – כוחו.

ננסה לעשות סדר: מחבל ערבי איננו פושע פלילי, אלא לוחם. הטרור הערבי איננו "פשיעה" כי אם מלחמה, שכן יש לו מטרות אידאולוגיות. המחבל הערבי פועל כנגדנו כולנו כאומה, ולא כיחידים. ועוד: הוא לא עושה זאת כאינדיבידואל אלא בשם מאבק ציבורי ערבי משותף ובשם "ההתנגדות", (בין אם בשם האסלאם, או הערביות, או האומה הערבית הגדולה, או אפילו בשם "הלאומיות הפלסטינית" למי שעדיין חי בסרט ההוא, או כולם יחד). אין זה משנה אם הוא חבר רשמי בארגון טרור או פועל על פי השראה מהרשת, אם הוא פועל על פי פקודה או מתוך ספונטניות אישית – הוא לוחם ולא פושע פלילי. דינו בדיני מלחמה, והוא בכלל "עושים אתנו מלחמה" כפי שאמר בעבר הרב אורי שרקי.  

כשם שלא יעלה על הדעת להביא חייל שבוי לבית הדין ולשפוט אותו על פי בית דין הפלילי, בין אזרחי בין צבאי, כך גם לא יעלה על הדעת לשפוט מחבל ערבי על פי דין אזרחי או צבאי הוא גם לא צריך להיות בכלא אם נשאר במקרה בחיים, אלא במחנה שבויים.

אלא שבקטגוריה זו עצמה, של דיני מלחמה, שבה אמור להיות כלול הטרוריסט ישנה חלוקה פנימית: הקטגוריה הראשונה היא לחימה קונבנציונלית של צבאות סדירים, שמקבלים עליהם את כללי הלחימה, את חוקי המוסר ואת האמנות הבינלאומיות בנידון – כולל אמנת ז'נבה – ולכן גם עליהם חלים חוקים אלה. 

הקטגוריה השנייה היא מלחמת טרור, שפועלת מלכתחילה, בעקרון, בצורה מכוונת ומושכלת, באופן המנוגד לחוקים הנ"ל ומנצלת אותם לטובתה. כך למשל היא הפגיעה לכתחילה באזרחים, או ההסתתרות מאחורי אוכלוסייה אזרחית, וכדומה. מלחמת טרור כזו הפקיעה עצמה מכלל האמנות הבינלאומיות וחוקי המוסר עליהם הן מושתתות.

הטרור הערבי מנצל "לאקונה": מבחינה אינטלקטואלית, מוסרית ומשפטית, החברה הישראלית וגם המערבית אינן ערוכה להתמודד עם הטרור הזה. בשדה הקרב הקונבנציונלי נחלו הערבים תבוסה, ולכן בחרו לפעול כנגדנו בדרך הטרור. וכאן הם בהחלט מצאו אותנו בלתי מוכנים. ואפילו מבולבלים – וזהו כשל מוסרי.

הכשל הזה בא לידי ביטוי לפחות בשלושה נושאים אקטואליים: שביתת האסירים הערביים מבוססת על תביעתם לזכות לאותו יחס שלו זוכה כל אסיר פלילי אחר בבתי הכלא הישראליים. מערכת המשפט איננה יכולה לדחות את התביעה הזו על הסף, שהרי היא רואה בהם פושעים פליליים. ככאלה הם גם זוכים, ככל פושע פלילי, לזכות עמידה בבג"ץ.

סוגיית החזרת גופות חללי צה"ל המוחזקות בידי החמאס גם היא קשורה ללאקונה האמורה. אנחנו מוגבלים ביכולתנו למרר את חייהם של מחבלי החמאס הכלואים אצלנו כאמצעי להבאת החמאס לשחרור גופות חיילינו המוחזקות אצלו. הרעה משמעותית בתנאי מאסרם הייתה גורמת למשפחותיהם ללחוץ על החמאס בסוגיה.

מה שמגביל אותנו הן אמנות בינלאומיות שמתייחסות במקורן למלחמה קונבנציונלית, שבה נלחמים שני הצבאות המחויבים לאמנת ז'נבה. חמאס יודע זאת, ולכן יכול לסחוט אותנו. כך גם היה במקרה של גלעד שליט. אבל הטרוריסטים אינם "חיילי אויב" המוגנים על ידי ערכי מוסר ואמנות בינלאומיות. הם הפקיעו עצמם מכללי האמנות הללו.  

גם פרשת החייל אלאור אזריה נובעת מאותו שורש: מוסר הלחימה של צה"ל, ולפיו אין להרוג שבויים, נוצר על רקע מלחמות קונבנציונליות. אבל מחבל מנוטרל איננו חייל אויב שנפל בשבי. הוא שייך לקטגוריה אחרת. עניינו ודינו שונים.

מה בדיוק אמור להיות דינו עדיין לא בררנו לעצמנו, ועל רקע זה פרצה המחלוקת הציבורית הלוהטת בעניין אזריה. עם זה צריך להיות ברור לנו שדינו איננו בהכרח כדינו של "חייל שבוי". אין טעם והגיון בהשוואה של נושא המאבק בטרור לאלף ואחד סיפורי הוצאת שבויים להורג מן העבר. אלו כאמור סעיפים שונים לחלוטין, שנידונים תחת הקטגוריה של דיני לחימה.

עלינו להבין שהטרור מחייב גישה שונה: אינטלקטואלית, מוסרית, משפטית, וגם ביטחונית ומדינית. חוסר הנכונות ליצור את ההבחנה הזו ולדון בעניינם של הטרוריסטים לגופו הוא כשל מוסרי. עלינו לעצב מחדש מדיניות רלוונטית – ומוסרית באמת – של התמודדות עם לוחמת הטרור בכל התחומים הללו -  הן בשאלות האסירים המחבלים, תנאיהם בכלא והיחס אליהם, והן בשאלת הריגת מחבל מנוטרל.

לכל דעה יש מקום. אבל התנאי הוא שאנחנו משוחררים לחשוב מחדש, ולא חוזרים לקטגוריות, למגרות, לפלקטים ולססמאות הישנות. זה בדיוק מה שמצפה מאתנו הטרור.

מחבל ערבי אסלאמי כלוא איננו פושע פלילי; הוא גם לא חייל אויב שבוי.