לתפארת מדינת ישראל

הולך ומתגלה שהמשטר במדינה סותר את השאיפות האידאלים והיעדים המקוריים של האומה הישראלית ההיסטורית. הביטוי העיקרי לכך הוא המשפט.

בס"ד

ד' באייר, תשע"ז

אחד הקשיים הגדולים בהבנת ערכם של מדינת ישראל ויום העצמאות הוא תוצאה של אי בהירות בהגדרת משמעותם של שלושה מושגים יסודיים בתחום תורת המדינה: מדינה, משטר, ממשלה.

מדינה – מדינה היא המסגרת. המסגרת כשלעצמה בלי קשר לתוכן. הכלי. כלי הביטוי של האומה. הפה שלה. ההגדרה העצמית שלה. המלכות.  

משטר – זהו התוכן. המשטר הוא ביטוי של תודעת האומה, תפיסות היסוד, השקפת העולם והתכנים שמעצבים את חיי האומה. התודעה הזו באה לידי ביטוי בעיקר במשפט המדינה, במבנה המוסדות שלה בחוקים וכל שאר הפרטים המאפיינים את המדינה.

ממשלה – היא שמוציאה את תוכן המשטר אל הפועל.

משטרים יכולים להשתנות ולהתחלף במסגרת מדינה אחת. צרפת לדוגמה, עברה משטרים שונים במאות השנים האחרונות (הרפובליקה החמישית וכדומה) ועדיין נותרה בזהותה.

אפשר להתנגד לממשלה ולמדיניותה, ועדיין להישאר נאמן למדינה ולמשטר. אפשר להתנגד אפילו למשטר, או לפחות לא לדגול בו, ואם זאת ולהישאר נאמן למדינה, בין היתר מתוך הבנה שהוא עתיד להשתנות, ובעיקר מתוך תחושת מחויבות לפעול לשם כך ("עלינו להיות נאמנים למדינה על תנאי שנחולל בה מהפכה", כתב שבתי בן דב).

הציונות בכלל ומדינת ישראל כפי שהוקמה בפרט, מושתתות על תפיסות עולם מערביות – זרות לרוח האומה המקורית – שייבאנו לכאן עם שובנו לארצנו. לכן המשטר במדינה ישראל שלנו עדיין איננו ביטוי אותנטי של התודעה הישראלית ההיסטורית המקורית.

המשבר ששיבת ציון עוברת בדור הזה הוא פרי הפער ביניהן. הולך ומתגלה שהמשטר במדינה סותר את השאיפות האידאלים והיעדים המקוריים של האומה הישראלית ההיסטורית. הביטוי העיקרי לכך הוא המשפט.

מי חושף את הפער הזה? מי מפרק את הבסיס עליו הוקמה המדינה? מי מראה שעל פי התפיסה המערבית המקובלת בעולם אין למדינת ישראל צידוק מוסרי? מי מראה שעל פי התפיסה המערבית לא נוכל להמשיך להתקיים כאן כאומה, שאם חפצי חיים אנו נאלץ לבנות את הווייתנו כאן על בסיס חדש? – ארגוני השמאל הקיצוני.

הם שמפרקים את הבסיס עליו הוקמה המדינה, יוצרים חלל ריק, ומאלצים אותנו לחזור לתודעה הישראלית המקורית. הם מאלצים אותנו לחדש את המסורת הישראלית, ולהפוך אותה מתורת הפרט לתורת המדינה, ודווקא תורה רלוונטית.

אם כן, האם עלינו להצטרף אליהם במלאכת ההרס, שהרי הם מקדמים את הגאולה? חלילה. תפקידם לעורר אותנו להיאבק בהם ובתהליך הפירוק שהם מובילים; הם נועדו לאלץ אותנו ליצור את השלב הבא בתודעת האומה ובתולדות המדינה; למלא את החלל הריק שהם יוצרים. רק משום שהיהדות ההיסטורית מתרשלת במילויי תפקידה – גילוי האמת הפנימית של מדינת ישראל ויצירת הקומה הבאה שלה – יש לארגוני השמאל הקיצוני תפקיד.

וכל התהליך הזה, תהליך קידום הגאולה, מתאפשר ומתקיים בזכות העובדה שיש לנו מדינה, שחזרנו לחיות כציבור, שזהו עיקר איכותם של חיים ישראליים. מדינת ישראל, כשלעצמה, היא גילוי עיקר הנשמה הישראלית שלנו - הציבוריות. ה"יחד" הישראלי.

לתפארת מדינת ישראל – ראשית צמיחת גאולתנו.

   

מחבלים אינם אסירים פליליים

המחשבה המערבית לא הצליחה ליצור קטגוריית מחשבה לטרוריסטים שאינם נלחמים מלחמה קונבנציונלית, והם מנצלים את זה. מכאן, ורק מכאן, כוחם. 

בס"ד

ב' באייר, תשע"ז

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

שביתת המחבלים-האסירים בכלא הישראלי, סחטנות החמאס בעניין החזרת גופות חללי צה"ל לקבורה, ומשפט אלאור אזריה כולם סוגיה אחת הם, ושורש משותף להם: חוסר יכולתה של המחשבה המערבית ליצור קטגוריה מחשבתית מיוחדת לטרור הערבי-אסלאמי.

המחשבה המערבית, ובעקבותיה גם המשפט במערב, מכירים רק שתי קטגוריות: פשיעה פלילית או לחימה קונבנציונלית. הטרור הערבי-אסלאמי, שהוא קטגוריה נפרדת, מנצל לאקונה מחשבתית זו ומכאן - ורק מכאן – כוחו.

ננסה לעשות סדר: מחבל ערבי איננו פושע פלילי, אלא לוחם. הטרור הערבי איננו "פשיעה" כי אם מלחמה, שכן יש לו מטרות אידאולוגיות. המחבל הערבי פועל כנגדנו כולנו כאומה, ולא כיחידים. ועוד: הוא לא עושה זאת כאינדיבידואל אלא בשם מאבק ציבורי ערבי משותף ובשם "ההתנגדות", (בין אם בשם האסלאם, או הערביות, או האומה הערבית הגדולה, או אפילו בשם "הלאומיות הפלסטינית" למי שעדיין חי בסרט ההוא, או כולם יחד). אין זה משנה אם הוא חבר רשמי בארגון טרור או פועל על פי השראה מהרשת, אם הוא פועל על פי פקודה או מתוך ספונטניות אישית – הוא לוחם ולא פושע פלילי. דינו בדיני מלחמה, והוא בכלל "עושים אתנו מלחמה" כפי שאמר בעבר הרב אורי שרקי.  

כשם שלא יעלה על הדעת להביא חייל שבוי לבית הדין ולשפוט אותו על פי בית דין הפלילי, בין אזרחי בין צבאי, כך גם לא יעלה על הדעת לשפוט מחבל ערבי על פי דין אזרחי או צבאי הוא גם לא צריך להיות בכלא אם נשאר במקרה בחיים, אלא במחנה שבויים.

אלא שבקטגוריה זו עצמה, של דיני מלחמה, שבה אמור להיות כלול הטרוריסט ישנה חלוקה פנימית: הקטגוריה הראשונה היא לחימה קונבנציונלית של צבאות סדירים, שמקבלים עליהם את כללי הלחימה, את חוקי המוסר ואת האמנות הבינלאומיות בנידון – כולל אמנת ז'נבה – ולכן גם עליהם חלים חוקים אלה. 

הקטגוריה השנייה היא מלחמת טרור, שפועלת מלכתחילה, בעקרון, בצורה מכוונת ומושכלת, באופן המנוגד לחוקים הנ"ל ומנצלת אותם לטובתה. כך למשל היא הפגיעה לכתחילה באזרחים, או ההסתתרות מאחורי אוכלוסייה אזרחית, וכדומה. מלחמת טרור כזו הפקיעה עצמה מכלל האמנות הבינלאומיות וחוקי המוסר עליהם הן מושתתות.

הטרור הערבי מנצל "לאקונה": מבחינה אינטלקטואלית, מוסרית ומשפטית, החברה הישראלית וגם המערבית אינן ערוכה להתמודד עם הטרור הזה. בשדה הקרב הקונבנציונלי נחלו הערבים תבוסה, ולכן בחרו לפעול כנגדנו בדרך הטרור. וכאן הם בהחלט מצאו אותנו בלתי מוכנים. ואפילו מבולבלים – וזהו כשל מוסרי.

הכשל הזה בא לידי ביטוי לפחות בשלושה נושאים אקטואליים: שביתת האסירים הערביים מבוססת על תביעתם לזכות לאותו יחס שלו זוכה כל אסיר פלילי אחר בבתי הכלא הישראליים. מערכת המשפט איננה יכולה לדחות את התביעה הזו על הסף, שהרי היא רואה בהם פושעים פליליים. ככאלה הם גם זוכים, ככל פושע פלילי, לזכות עמידה בבג"ץ.

סוגיית החזרת גופות חללי צה"ל המוחזקות בידי החמאס גם היא קשורה ללאקונה האמורה. אנחנו מוגבלים ביכולתנו למרר את חייהם של מחבלי החמאס הכלואים אצלנו כאמצעי להבאת החמאס לשחרור גופות חיילינו המוחזקות אצלו. הרעה משמעותית בתנאי מאסרם הייתה גורמת למשפחותיהם ללחוץ על החמאס בסוגיה.

מה שמגביל אותנו הן אמנות בינלאומיות שמתייחסות במקורן למלחמה קונבנציונלית, שבה נלחמים שני הצבאות המחויבים לאמנת ז'נבה. חמאס יודע זאת, ולכן יכול לסחוט אותנו. כך גם היה במקרה של גלעד שליט. אבל הטרוריסטים אינם "חיילי אויב" המוגנים על ידי ערכי מוסר ואמנות בינלאומיות. הם הפקיעו עצמם מכללי האמנות הללו.  

גם פרשת החייל אלאור אזריה נובעת מאותו שורש: מוסר הלחימה של צה"ל, ולפיו אין להרוג שבויים, נוצר על רקע מלחמות קונבנציונליות. אבל מחבל מנוטרל איננו חייל אויב שנפל בשבי. הוא שייך לקטגוריה אחרת. עניינו ודינו שונים.

מה בדיוק אמור להיות דינו עדיין לא בררנו לעצמנו, ועל רקע זה פרצה המחלוקת הציבורית הלוהטת בעניין אזריה. עם זה צריך להיות ברור לנו שדינו איננו בהכרח כדינו של "חייל שבוי". אין טעם והגיון בהשוואה של נושא המאבק בטרור לאלף ואחד סיפורי הוצאת שבויים להורג מן העבר. אלו כאמור סעיפים שונים לחלוטין, שנידונים תחת הקטגוריה של דיני לחימה.

עלינו להבין שהטרור מחייב גישה שונה: אינטלקטואלית, מוסרית, משפטית, וגם ביטחונית ומדינית. חוסר הנכונות ליצור את ההבחנה הזו ולדון בעניינם של הטרוריסטים לגופו הוא כשל מוסרי. עלינו לעצב מחדש מדיניות רלוונטית – ומוסרית באמת – של התמודדות עם לוחמת הטרור בכל התחומים הללו -  הן בשאלות האסירים המחבלים, תנאיהם בכלא והיחס אליהם, והן בשאלת הריגת מחבל מנוטרל.

לכל דעה יש מקום. אבל התנאי הוא שאנחנו משוחררים לחשוב מחדש, ולא חוזרים לקטגוריות, למגרות, לפלקטים ולססמאות הישנות. זה בדיוק מה שמצפה מאתנו הטרור.

מחבל ערבי אסלאמי כלוא איננו פושע פלילי; הוא גם לא חייל אויב שבוי.

מאמר מכונן

כשעיתון "הארץ" מסמן את הציבור הדתי-לאומי כציבור מובחן, מיוחד, מוגדר, ובמיוחד כשהוא מכריז עליו כסכנה, הוא בעצם מכתיר אותו.

בס"ד

כ"ד בניסן, תשע"ז

מאמר השטנה של יוסי קליין בעיתון "הארץ" כנגד הציבור הדתי-לאומי הוא מאמר חשוב. מאמר מכונן. לגנות אותו כאנטישמי, כפי שעשה יאיר לפיד, או סתם לקרוא לו "בזוי ומביש", כפי שעשה נתניהו, פרושו לפספס את כל המשמעות שלו, את כל העומקים שבו, את כל הבשורה שהוא נושא:

הראשון שקרא לעם ישראל "עם" והגדיר אותו ככזה היה פרעה, כידוע. ולא במקרה. יחיד שחיי את חייו, ציבור שחי את שגרת יומו וממלא את ייעודו, איננו מודע לייחודו. הוא איננו ער למשמעות הווייתו במסגרת החברה. את זה יכולים לעשות רק הכוחות שמתנגדים לו, מבחוץ לו, אלה שמרגישים שהוא מבטא דבר חדש, אחר, שחשים שהוא מהווה איום על ההגמוניה שלהם. כשעיתון "הארץ" מסמן את הציבור הדתי-לאומי כציבור מובחן, מיוחד, מוגדר, ובמיוחד כשהוא מכריז עליו כסכנה, הוא בעצם מכתיר אותו. הוא עוזר לו – ובאמת קורא לו – להבין את ייחודו ואת תפקידו וייעודו.

יותר מכך: עד היום מתקפות השמאל היו כנגד "המתנחלים" באופן ספציפי, לא כנגד הציבור הדתי לאומי כציבור. כשעיתון "הארץ" יוצא כנגד הציבור הזה כולו, הוא אומר לו בדיוק מה שהיטלר – להבדיל אלף הבדלות מאנשי "הארץ" – אמר בזמנו ליהודים: "אתם לא תתחפשו לי לליברלים. אני מזהה אתכם גם כשאתם מנסים להיות כמוני. אני מריח אתכם מצוין. כולכם יהודים, ותמיד תישארו כאלה".

חוגים רבים מתוך הציבור הדתי-לאומי מנסים להתנער מהתדמית המתנחלית, הימנית; לשחק אותה ליברלים, נאורים, פרוגרסיביים. עיתון "הארץ" מריח אותם מצוין, ומעמיד אותם על מקומם: כולכם מתנחלים. והוא צודק.

דווקא משום שלא גדלתי בתוך הציבור הזה, לא הלכתי לבני עקיבא ולא התחנכתי בישיבה תיכונית או  בישיבת הסדר, אלא הצטרפתי לציבור הזה בבגרותי, מתוך בחירה והכרה, מתוך זיהוי האיכות המיוחדת שלו – ממש כמו עיתון "הארץ" – אני יכול להעיד על משמעותו בלי להיות חשוד בהתנשאות.

המאמר הזה של "הארץ" איננו בבחינת "הכרזת מלחמה" סוציו-פוליטית. זו כבר מתנהלת בחברה הישראלית מזה עשרות שנים. אבל הוא בהחלט בבחינת הודאה במאבק הזה:

את השלב הראשון של שיבת ציון המודרנית הוביל מוקד אידיאליסטי סוציו-פוליטי מוגדר: "ההתיישבות העובדת", אנשי המושבים והקיבוצים. הם הגשימו אידאה ברורה: הציונות בצורתה החילונית.

המשבר של החברה הישראלית הוא משבר של חילופי משמרות: את מקומה של "ההתיישבות העובדת" הולך ויורש ציבור אידאליסטי חדש – הציבור הדתי לאומי, כשבראש החץ שלו נמצאים המתנחלים.

אלו אינם רק תהליכים סוציו-פוליטיים, "חילופי משמרות" של הנהגה הגמוניה ואליטות, אלא גם ובעיקר מהפכה אידאית: שיבת ציון חוזרת להיות מושרשת בתורת ישראל, במסורת התרבות הישראלית. הציונות חוזרת לשורשיה למקורותיה בתודעה הישראלית המקורית.

זוהי המהפכה האמונית, על שני רבדיה. מאמרו של עיתון "הארץ" מכריז שאנו בעיצומה. חשוב שהציבור הדתי-לאומי יבין זאת, חשוב גם שהציבור הכללי בחברה הישראלית, הרוב היהודי, יבין זאת.

עיתון "הארץ" ממש כמו בלעם, רצה לקלל ונמצא מברך.