לדרכו של "הבית היהודי"

עם ישראל זקוק לנו מאד. והוא זקוק לנו כציבור. דווקא כציבור. הוא יצטרף אלינו ויתמוך בתנועה הפוליטית שלנו רק בתנאי אחד – כשנופיע באמת כציבור אידאליסטי מושרש, מגובש, מאוחד, בעל תוכן ובשורה, ציבור אוהב העם המדינה התורה והארץ. זהו כוחנו ואין אחר.

הקדמת הפריימריז לראשות "הבית היהודי" והמשבר הקואליציוני המתחולל לאחרונה, יוצרים אווירה של ערב בחירות, ושוב נשמעים קולות הקוראים לנפתלי בנט, איילת שקד ולשאר חברי הכנסת "לדלל" את המסרים הדתיים, האידאולוגיים והמדיניים "הקיצוניים", ואפילו רומזים לצורך "להיפטר" מסיעת "תקומה", על מנת לאפשר "פריצה לקהלים חדשים".

נכון עשו בנט ושקד שלא שעו לקריאות כאלה בעבר, ונבון מצדם שגם היום הם לא ממהרים ללכת בדרך זו. הם מבינים היטב שגם אם ניחנו בכישורים אישיים מרובים – והישרות, האמינות, הרצינות, והפיקחות הפוליטית הם רק חלק מהם – מה שמושך את הציבור הרחב לתמוך ב"בית היהודי" הוא הרבה מעבר ליתרונותיהם האישיים של העומדים בראשו, יהיו אשר יהיו.

הקריאות הללו לדלל את התוכן הפנימי נובעות מחוסר הבנה אמתית של השדה הפוליטי. תנועות פוליטיות כאלה, שדיללו את התוכן העצמי שלהם – אם בכלל היה להם כזה – על מנת "לכבוש קהלים חדשים" ולהיות אטרקטיביות, אנו מכירים למכביר. "קדימה" הייתה ונעלמה, "שינוי" של טומי לפיד הייתה ונמחקה והיו ונשכחו עוד רבות אחרות. גם "יש עתיד" של יאיר לפיד היא תנועה מסוג זה, ולכן לאורך שנים אין לה שום עתיד.

"הבית היהודי" איננה עשויה מן החומרים הללו. היא איננה תנועה של איש אחד או שניים. היא איננה פלקט פוליטי שאין מאחוריו בסיס אידאי מוצק ובסיס סוציו-פוליטי מושרש. "הבית היהודי" יורשתה של המפד"ל היא תנועה היסטורית, מושרשת בתוך ציבור אידאליסטי מוגדר, מובחן, ומוכר היטב בציבוריות הישראלית – ציבור הכיפות הסרוגות – והיא מבוססת על תורה ואידאולוגיה מגובשת: תורת הרב קוק ותורותיהם של הוגים דתיים אחרים בני דורו. היא איננה תנועה של מתפקדים ובוחרים מזדמנים אלא תנועת חיים, תנועה ממשית, מושרשת בציבוריות, בהיסטוריה של שיבת ציון, שבנתה בארץ הזו יישובים, ישיבות, אקדמיות, מכללות ועוד הרבה הרבה מפעלים ממשיים, בכל תחומי החיים.

מכאן, ורק מכאן – כוחה.

"הבית היהודי" היא לבוש פוליטי, ביטוי פוליטי, לתנועת חיים רב שכבתית, רבת פנים וענפים, זרם חיים היסטורי, שבהוויה הישראלית ניתן להשוות אותו רק ל"התיישבות העובדת", זו שבנתה את הארץ הזו.

הליבה של "הבית היהודי"

בליל חורף מושלג אחד, לפני שנים אחדות, קרס עץ ברוש בחצרי. הוא היה אחד משורת עצים יפיפיים המתנשאים לגבוה של עשרים-שלושים מטרים. עומס השלג הכריע אותו והוא קרס בקול רעש גדול ומאיים. מסתבר שסלע שהיה מוסתר רק מעט מתחת לפני הקרקע לא אפשר לו להעמיק שורשים, ובבוא שעת המבחן הראשונה, הוא קרס בקלות. שום דבר איננו עומד יציב ומחזיק מעמד נוכח אתגרי המציאות בלא שורשים איתנים.

אינני בקיא בגננות ולכן אינני יודע בדיוק מה אמור להיות היחס בין עומק השורשים לבין נופו של העץ, זה המתנשא מעל פני הקרקע, אבל לפי המחשבה הישראלית הפנימית היחס הזה אמור להיות שלם וחצי. עומק השורשים צריך להיות כפול מהתפשטות העץ מעל פני הקרקע. הכוונה כמובן, לאיכות ולא בהכרח לכמות.

במושגים של פנימיות התורה מבדילים היטב בין העצם, לבין התפשטותו; בין התוכן הפנימי העצמי, לבין ההארה המוקרנת ממנו; בין אור המאיר לעצמו, לבין אור המאיר לזולתו. האור לזולת איננו נוצר מעצמו; הוא הקרנה של התוכן הפנימי של האדם, התוכן שבינו לבין עצמו. יכולת ההתפשטות של אדם, תנועה, מפעל, חברה וכדומה, הוא פונקציה של התוכן הפנימי שלהם. ההתפשטות, היכולת להתרחב להשפיע ולהגיע "לקהלים חדשים", תלויה בעומק השורשים, בגיבוש הרעיוני, בבסיס הסוציו-פוליטי, וכדומה. בליבה.

"הבית היהודי" לא יוכל להגיע לקהלים חדשים על ידי דילול התוכן העצמי. גם לא על ידי וויתור על הליבה הסוציו-פוליטית האידאליסטית שלו – הישיבות, ההתיישבות, המפעלים החינוכיים, המכינות, האולפנות, הגרעינים התורניים וכדומה. זוהי הליבה שלו. וגוף בלי נשמה לא יכול להגיע רחוק.

אין ל"בית היהודי" אופציה כזו. זוהי התאבדות פוליטית.

כוחו של ציבור

אבל חשוב להבין עוד נקודה מהותית, גם היא עדיין במישור האידאולוגי: העובדה שאנחנו חיים היום בעידן של תודעה אינדבידואליסטית איננה משנה את האמת האובייקטיבית: הכוח הממשי, האמתי, החי, שפועל ומשפיע במציאות ההיסטורית הוא הכוח הציבורי. עוצמתו של עם ישראל כפי שהיא מתגלית בימינו, בכל ממדי החיים, במיוחד כשאנו משווים אותה לחולשתם של הערבים, היא ה"ביחד" שלנו, בהיותנו – למרות הכול – עם אחד, ציבור מגובש, בעל היסטוריה ארוכה תורת חיים וזהות מובחנת. אפילו במושג "סולדאריות לאומית", שרבים משתמשים בו בהקשרים כאלה, אין בכדי לאפיין את עומק האחדות הישראלית. זהו מקור כוחנו.

ובציבוריות הישראלית הנוכחית, שהולכת נבנית מתגבשת ומתעצמת בדורות התחייה הללו, הולך ותופס מקום משפיע ומכריע ציבור אחד במיוחד – מעבר לכל שאר המגזרים – ציבור הכיפות הסרוגות. הציבור הזה הולך ותופס את מקומו ההיסטורי של הציבור שהוביל את תחיית האומה בשלביה הראשונים, "ההתיישבות העובדת" (ואינני חפץ להמעיט כאן מערכם של החוגים הלאומיים ואנשי המחתרות, אבל זה עניין לדיון אחר). 

ועם ישראל צריך אותנו. מאד. והוא צריך אותנו כציבור. דווקא כציבור. והוא יצטרף אלינו, וילך אחרינו בחפץ לב, ויתמוך בתנועה הפוליטית שלנו רק בגלל העובדה הזו – שאנחנו ציבור. ציבור אידאליסטי, מושרש, מגובש, בעל תוכן ובשורה; ציבור אוהב העם המדינה התורה והארץ.  

לא נפתלי בנט ולא איילת שקד באופן אישי – בלי קשר להערכה הרבה שלנו אותם – לא כל שכן, להבדיל, כל מיני "ידוענים", גנרלים מזדמנים, שחקנים מפורסמים וכדומה, יביאו לנו את "הקהלים החדשים".

רק התאחדות התגבשות והתעצמות ציבורית פנימית אמתית תביא אותם.

המישור הפוליטי

מתוך כך עולה שלא דילול אידאולוגי, לא תורני ולא מדיני, ולא התנתקות מ"תקומה", יביאו מנדטים נוספים. אדרבה, הם יהפכו את "הבית היהודי" לגוף ללא נשמה.

להפך, המבט חייב להיות פנימה, אל הציבור שלנו עצמו, זה המפולג מסוכסך ומחולק. שלושת המנדטים שיש כאלו שמחפשים אותם בחוץ נמצאים כאן, בבית, ואפשר בקלות לאסוף אותם.

תנועת "יחד" לא עברה את אחוז החסימה, אבל הוכיחה שהיא "שווה" לפחות שלושה-ארבעה מנדטים. מצד שני, אין לה אופציה אמתית ללכת לבד. כאן בדיוק נמצאים המנדטים שאנחנו מחפשים "שם". צרוף של "יחד" – אלי ישי, נציג של "עוצמה יהודית" ואולי גם נציג מטעם הרב טאו – יכול להיות, ועדיף שיהיה, על בסיס השותפות עם "תקומה". "הבית היהודי" יהווה מטריית-על, מסגרת-על לאוסף של תנועות. כל אחת מהן תשמור על ייחודה הארגוני. הניואנסים הפוליטיים והאידאולוגיים לא צריכים להפריע. להיפך. "הבית היהודי" יוכל ללכת עם מרזל למשל, בלי להתחייב לכול אמירה פוליטית או אידאולוגית שלו. כמסגרת-על הוא בהחלט יכול להכיל מגוון, בלי להתחייב אידאולוגית. יתר על כן: העובדה שכול גוף כזה איננו יכול לחיות פוליטית כשלעצמו, תחייב אותו לשתף פעולה עם כל השאר ולהתחשב בכל שאר המרכיבים תחת אותה מטרייה משותפת. חרב פוליטית תונף עליו. במסגרת זו ראוי לקרוא גם למשה פייגלין להצטרף, למרות שהסיכוי שהוא ייענה שואף לאפס. עוד פלח אידאולוגי חשוב, שראוי להכניסו תחת המטרייה הזו הוא הציבור הדתי הליברלי. ואחרון אחרון והכי חביב – אנשי הכיפות השקופות, אנשים מאמינים מסוגם של איילת שקד ינון מגל וכדומה. סביר שתמיד יהיו כאלה בקצוות – הקצה האנטי ממלכתי מחד והאולטרה ליברלי מאידך – שלא יסכימו להצטרף, וגם זה בסדר.

במקום לבודד עצמו משאר המרכיבים "הקיצוניים" של הציבור המדובר - משני הקצוות – יבדיל עצמו נפתלי בנט מהם על ידי עלייה לקומת-על, כמנהיג של כל תת-התנועות הללו יחד, מה שיאפשר לו להכיל את כולם יחד, בלי להתחייב לכל ניואנס פרטי כשלעצמו.

החשש מתדמית "קיצונית" לא אמור לאיים. "הבית היהודי" יואשם תמיד בקיצוניות וכלום לא יעזור. האש שסופג סמוטריץ' תופנה למרזל או לבן ארי. זה הכול.

האתגר הפוליטי הזה של איחוד כל המחנה איננו פשוט, אבל בהחלט אפשרי. תנועה כוללת זו תכיל את כל הציבור לגווניו על כל המנעד האידאולוגי שלו, שלא במקרה משקף את המנעד של החברה הישראלית כולה: החל מהחרד"לים, דרך הדתל"שים, עד הליברלים ועד הכיפות השקופות ועד בכלל.

התארגנות כזו, קודם כל, תביא להפסקת התחרות היריבות והמחלוקות הפנימיות ותימנע את בזבוז האנרגיות העצום עליהן. יחד עם זאת, יתפנו האנרגיות העודפות הללו למטרה האמתית – יציאה על העם.

וזהו – היציאה אל העם כציבור מאוחד, מגובש, מוביל ונכון להנהגה – הוא העיקר. לזה רבים בישראל – לא כולם כמובן – מייחלים. הופעת כל ציבור חובשי הכיפות הסרוגות (כולל הנספחים הקרובים אליו ברוחם) כציבור אחד אידאליסטי מגובש ומלוכד, תסחוף אחריה רבים בישראל. היא היא שתביא "קהלים חדשים". היא שתהווה בשורה חדשה ובסיס להנהגה חדשה. היא שתיצור רוח חדשה בחלקים רבים של הציבוריות הישראלית.

סביב המוקד המדובר, יצטרפו מעגלים נוספים רבים, מעגלים של אנשים רבים וטובים מקרב הציבור הישראלי, שאולי אינם מגדירים עצמם כ"דתיים", אינם שומרים קלה כחמורה, אינם חובשי כיפות, אבל הזהות היהודית חשובה להם. מעגלים של מאמינים. מאמינים בני מאמינים.

מי שמבין שרבים בישראל מצפים מאתנו להופיע כציבור מאוחד, מגובש ומוביל – ובהחלט לגיטימי לחלוק על ההנחה הזו – מבין שעצם ההופעה המשותפת הזו תביא עוד כמה וכמה מנדטים. אמתיים, לא מזדמנים. כוח מושך כוח. עוצמה פוליטית מושכת עוצמה נוספת. אידאליזם מביא אידאליזם. "רוח אייתי (מעוררת, מביאה) רוח" (ספר הזוהר). זהו מסוג הדברים שלא ניתן לבחון בסקרים. התרוממות רוח איננה ניתנת לכימות טכני. היא ניכרת רק כשהיא מופיע הלכה למעשה.

ניתן להניח שעוד מנדט יוכל לבוא מחרדיים-לייט ומחלק מאנשי חב"ד.

להתארגנות הזו ניתן להציע גם שם מתאים – "ישראל יהודית". שם שאומר הכול. (הקרדיט על השם מגיע למשה פייגלין, שהעלה אותו בתחילת דרכנו המשותפת בליכוד).

"ההזדמנות ההיסטורית" שנוצרה, שעליה מדבר נפתלי בנט, היא כנראה הרקע למשבר הקואליציוני הנוכחי. היא כבר נמצאת באוויר, ברקע, משפיעה וקובעת את סדר היום; היא שתהיה, וראוי שתהיה, הנושא המרכזי בבחירות הבאות: האם הגיע הזמן להכרעה מדינית של הסוגיה "הפלשתינאית" באמצעות תהליכי החלת ריבונות, או, כשיטת נתניהו והרצוג, להמשיך לגרור רגליים, במקרה הטוב, או להקים עוד מדינה לערבים המקרה הפחות טוב. היערכות פוליטית מהסוג האמור היא גם ההיערכות הנכונה לבחירות הקרובות. "ישראל יהודית" תהייה האלטרנטיבה המדינית לכל השאר.  

לסיכום, זהו המהלך המתבקש מן "הבית היהודי". זהו המהלך – פנימה ולא החוצה – שיביא "קהלים חדשים".

אין לי ספק שאינני מחדש בכך הרבה לנפתלי בנט ואיילת שקד, שהם עצמם מודעים לאופציה הזו, ושוקלים אותה בין יתר האופציות העומדות בפניהם.