מלחמת תרבות

אנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבות. הניסיונות להשליט בצה"ל ערכים פוסט מודרניים, הם ריאקציה, תגובת נגד, להתפתחות הטבעית שבה בני "הציונות הדתית" ממלאים בצה"ל את החלל הריק שהותירו בו בני "ההתיישבות העובדת". זהו ניסיון נואש לעכב את ההתפתחות הטבעית של החברה הישראלית – חזרה לישראל ההיסטורי, תרבותו וזהותו.   

 בס"ד

כ"ו באדר, תשע"ז 

ראוי לקרוא לילד בשמו: אנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבות, לא מלחמה פיזית חלילה, אלא מלחמה רעיונית-אידאית-תרבותית, על זהותן ואופיין של החברה הישראלית ומתוך כך – גם של מדינת ישראל. המאבק הוא בין הזהות היהודית ההיסטורית של עם ישראל, לבין המגמות הליברליות, הפוסט מודרניות ופוסט ציוניות, שמיובאות אצלנו מן המערב.

מלחמת תרבות זאת הייתה צפויה ומתבקשת; בשנת תש"ל (1970) כתב שבתי בן דב מאמר בשם "למלחמת תרבות" ובו קרא וייחל להופעתה. אלא ששבתי בן דב הקדים מאד את זמנו; באותה עת למלחמה כזו לא היה מקום. הציונות החילונית הייתה אז, למחרת מלחמת ששת הימים, בשיאה, והזהות היהודית, ונושאיה, היו אז בהקפאה עמוקה.

מה בדיוק התחולל שאיפשר את מלחמת התרבות הזו היום? – ככל שהלכה ושקעה הרוח הציונית החילונית, הלכו המגמות הליברליות הפוסט ציוניות התעצמו והתגברו, והן שפירקו את האידאליזם הציוני – מפנים, מתוכו – ושמטו את הבסיס האידאי שלו. הן משכו לו את השטיח מתחת לרגליו. הן הפכו אותו לכלי ריק.

החלל הריק שנוצר חייב אלטרנטיבה תכנית רעיונית וזהותית להוויה הישראלית, והוא התמלא, באופן טבעי מתבקש ומובן מאליו – בדבר היחיד שהיה זמין רלוונטי וראוי – בתוכן יהודי היונק את מקורותיו מישראל ההיסטורי, מתורתו ומן המסורת שלו.

המקום שבו התחוללו תהליכים הללו בצורה האינטנסיבית ביותר הוא צה"ל – לב ליבה של החברה הישראלית וההגשמה הציונית. את מקומה הבולט של "ההתיישבות העובדת", בני הקיבוצים והמושבים, שהיו חוד החנית של הרוח המתנדבת והאידיאליסטית של צה"ל, מקום שהלך התפנה והתרוקן במסגרת התהליכים הללו – מילאו בני הציונות הדתית.

התהליך הזה הלך והתעצם בעקבות ייסודה של המכינה בעלי ושל עשרות מכינות תורניות נוספות ובעקבותיה, לפני למעלה מעשרים וחמש שנה.

עכשיו באה הריאקציה לתהליך, וזה הדבר החשוב ביותר להבנה: הניסיונות של השנים האחרונות להשליט בצה"ל את ערכי הליברליזם הפוסט מודרני הן תגובות נגד של החוגים הללו לנוכח התהליך שהתרחש בצה"ל שהם קוראים לו "הדתה".

ושוב, זוהי ריאקציה, תגובת נגד היסטורית, כנגד ההתפתחות הטבעית של התודעה הישראלית, ששואפת למלא את החלל הריק – שיצרה התודעה הפוסט מודרנית עצמה(!) – בתוכן יהודי היסטורי.

זהו ניסיון נואש של החוגים הליברליים להחזיר את הגלגל אחורה, למנוע מן התודעה הישראלית להתפתח בטבעיות, לחזור לשורשיה, ולחבר את מפעל התחייה הציוני, למקורותיו בתודעה הישראלית ההיסטורית.

הכוחות הליברליים והפרוגרסיביים, במקרה זה, אינם כוחות הקידמה והנאורות – למרות היומרה שלהם – אלא כוחות שמנסים לעכב את ההתפתחות ההיסטורית הטבעית.

ובדיוק משום כך הם ייכשלו.

נ.ב.

אותו תהליך בדיוק התרחש בליבה אחרת של הציונות – בהתיישבות. את החלל הריק והתרוקנות הרוח הציונית החילונית, מילאו בני הציונות הדתית בהופעת מפעל ההתנחלות. כראקציה לכך(!), כתגובת נגד, קמה "שלום עכשיו" בניסיון נואש לעכב את ההתפתחות הטבעית הזו. גם "הסכמי אוסלו" היו חלק מהריאקציה הזו – ניסיון להחזיר את גלגל התפתחות התחייה לאחור.

גם שם, בליבת התיישבות – והיום גם הם מבינים זאת – הם נכשלו. 

אי אפשר להתנגד להיסטוריה ובוודאי שלא למי שמחולל אותה – ריבונו של עולם.