אנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבות. הניסיונות להשליט בצה"ל ערכים פוסט מודרניים, הם ריאקציה, תגובת נגד, להתפתחות הטבעית שבה בני "הציונות הדתית" ממלאים בצה"ל את החלל הריק שהותירו בו בני "ההתיישבות העובדת". זהו ניסיון נואש לעכב את ההתפתחות הטבעית של החברה הישראלית – חזרה לישראל ההיסטורי, תרבותו וזהותו.
בס"ד
כ"ו באדר, תשע"ז
ראוי
לקרוא לילד בשמו: אנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבות, לא מלחמה פיזית חלילה, אלא
מלחמה רעיונית-אידאית-תרבותית, על זהותן ואופיין של החברה הישראלית ומתוך כך – גם של
מדינת ישראל. המאבק הוא בין הזהות היהודית ההיסטורית של עם ישראל, לבין המגמות
הליברליות, הפוסט מודרניות ופוסט ציוניות, שמיובאות אצלנו מן המערב.
מלחמת
תרבות זאת הייתה צפויה ומתבקשת; בשנת תש"ל (1970) כתב שבתי בן דב מאמר בשם
"למלחמת תרבות" ובו קרא וייחל להופעתה. אלא ששבתי בן דב הקדים מאד את
זמנו; באותה עת למלחמה כזו לא היה מקום. הציונות החילונית הייתה אז, למחרת מלחמת
ששת הימים, בשיאה, והזהות היהודית, ונושאיה, היו אז בהקפאה עמוקה.
מה בדיוק
התחולל שאיפשר את מלחמת התרבות הזו היום? – ככל שהלכה ושקעה הרוח הציונית
החילונית, הלכו המגמות הליברליות הפוסט ציוניות התעצמו והתגברו, והן שפירקו את האידאליזם
הציוני – מפנים, מתוכו – ושמטו את הבסיס האידאי שלו. הן משכו לו את השטיח מתחת
לרגליו. הן הפכו אותו לכלי ריק.
החלל
הריק שנוצר חייב אלטרנטיבה תכנית רעיונית וזהותית להוויה הישראלית, והוא התמלא,
באופן טבעי מתבקש ומובן מאליו – בדבר היחיד שהיה זמין רלוונטי וראוי – בתוכן יהודי
היונק את מקורותיו מישראל ההיסטורי, מתורתו ומן המסורת שלו.
המקום
שבו התחוללו תהליכים הללו בצורה האינטנסיבית ביותר הוא צה"ל – לב ליבה של
החברה הישראלית וההגשמה הציונית. את מקומה הבולט של "ההתיישבות העובדת",
בני הקיבוצים והמושבים, שהיו חוד החנית של הרוח המתנדבת והאידיאליסטית של
צה"ל, מקום שהלך התפנה והתרוקן במסגרת התהליכים הללו – מילאו בני הציונות
הדתית.
התהליך
הזה הלך והתעצם בעקבות ייסודה של המכינה בעלי ושל עשרות מכינות תורניות נוספות ובעקבותיה,
לפני למעלה מעשרים וחמש שנה.
עכשיו
באה הריאקציה לתהליך, וזה הדבר החשוב ביותר להבנה: הניסיונות של השנים האחרונות
להשליט בצה"ל את ערכי הליברליזם הפוסט מודרני הן תגובות נגד של החוגים הללו
לנוכח התהליך שהתרחש בצה"ל שהם קוראים לו "הדתה".
ושוב,
זוהי ריאקציה, תגובת נגד היסטורית, כנגד ההתפתחות הטבעית של התודעה הישראלית,
ששואפת למלא את החלל הריק – שיצרה התודעה הפוסט מודרנית עצמה(!) – בתוכן יהודי
היסטורי.
זהו
ניסיון נואש של החוגים הליברליים להחזיר את הגלגל אחורה, למנוע מן התודעה הישראלית
להתפתח בטבעיות, לחזור לשורשיה, ולחבר את מפעל התחייה הציוני, למקורותיו בתודעה
הישראלית ההיסטורית.
הכוחות
הליברליים והפרוגרסיביים, במקרה זה, אינם כוחות הקידמה והנאורות – למרות היומרה
שלהם – אלא כוחות שמנסים לעכב את ההתפתחות ההיסטורית הטבעית.
ובדיוק משום
כך הם ייכשלו.
נ.ב.
אותו
תהליך בדיוק התרחש בליבה אחרת של הציונות – בהתיישבות. את החלל הריק והתרוקנות
הרוח הציונית החילונית, מילאו בני הציונות הדתית בהופעת מפעל ההתנחלות. כראקציה
לכך(!), כתגובת נגד, קמה "שלום עכשיו" בניסיון נואש לעכב את ההתפתחות
הטבעית הזו. גם "הסכמי אוסלו" היו חלק מהריאקציה הזו – ניסיון להחזיר את
גלגל התפתחות התחייה לאחור.
גם שם, בליבת
התיישבות – והיום גם הם מבינים זאת – הם נכשלו.
אי אפשר להתנגד להיסטוריה ובוודאי
שלא למי שמחולל אותה – ריבונו של עולם.
יפה.
השבמחקמלחמת תרבות או מלחמת תרבויות?
השבמחקכאשר משה רבנו עליו השלום ירד בפעם הראשונה מהר סיני ולוחות הברית בידיו והוא נאלץ להלחם בכל אלו אשר הכריחו את אחיו אהרן לעשות את העגל, היית מכנה מלחמה זו מלחמת תרבות או מלחמת תרבויות?
אין זה סוד כי את מדינת ישראל הקימו יהודים שהתפארו כי הם מתכננים להקים מדינה לעם יהודי חדש, "צברי", שיתקשר ישירות לגיבורי בר-כוכבא, וידלג על המסורת היהודית שהתפתחה והתעצמה בשנות הגלות הארוכות. צאצאיהם של יהודים אלה, שקיוו כי תקום פה מדינה "חופשית" בעיקר מהמסורת התורנית, נלחמים עתה בשיניים בכל נטייה שמסיטה אותם מ "דרך הישר".
באופן טבעי זה "מתפוצץ" בצה"ל משום שזהו המקום הפעיל והתוסס ביותר במדינה, אך בעיקרון, מלחמת התרבויות הזאת, מתנהלת בהרבה מישורים. האמת היא שעם ישראל משופע כיום בהרבה "תרבויות". קח למשל את החרדים למיניהם. קח את חסידי חב"ד. קח את חובשי הכיפות הסרוגות למיניהם. קח את האורתודוכסים, הקונסרבטיבים, הרפורמים והחילונים הגמורים השורצים בכל העולם. כל קבוצה והתרבות שלה. כל קבוצה נלחמת על המקום שלה בעם היהודי.
משה רבנו עליו השלום, לא הסכים לוותר על אף אחד מה "ערב רב" שהוציא ממצרים למרות ההצעה המחמיאה שקיבל מבורא העולם, והפלא ופלא - בורא העולם הסכים עמו. המסקנה מאירוע העגל הייתה שיש להקים משכן. שיש להקים מוסד בו יתקיימו פעילויות "דתיות" תמידיות שיסמלו את הרצף, גם כאשר זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים - לא ידענו מה היה לו.
תנועת "חב"ד" הקימה "משכן" סמלי בבניין כנסת ישראל, כלומר יש היום בית כנסת פעיל במשכן, המלא גם בעשרות ספרי חב"ד חסידיים. שרת המשפטים התחילה לדרוש חוות דעת משפטית המתייחסת למשפט העברי עבור כל חוק חדש המוצע על ידי חברי הכנסת. את הפעילות הזאת, סביב החלת המשפט העברי, יש להגביר בעזרת הכלים האלקטרוניים הזמינים, עד שאש ההלכה העברית, תהפוך לאש תמיד.
מוטי שלום,
השבמחקהמאמר שלך מאד מרומם את ההסתכלות על המציאות, ומוציא את המרירות מהחיים...
וברשותך אשאל, מדוע כאשר שלום עכשיו פועלים הם פועלים נגד ההיסטוריה, מדוע להבנתך הם לא חלק ממנה? וכן, האם לא ניתן לומר כי כל ההתקוממות העכשווית של השמאל הרדיקאלי בצבא היא תגובה ישירה לפעילות הרב רונצקי בצבא ('ההדתה' כלשונם) שאולי הקדימה את זמנה בבחינת "כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו"?
שלום בן יהודה. הכוח ההיסטורי העיקרי שמניע את עם ישראל בדורות האחרונים הוא חזרה לארצו, לעצמו, לזהותו ההיסטורית, למהותו ולייעודו. מי שפועל לקידום המגמה הזו - "פועל עם אל". מי שמנסה לעכב אותה, ולהתנגד לה - פועל נגד ההיסטוריה. אמנם, בסופו של דבר, גם הוא, באמצעות התנגדותו, גורם להתעוררות הכוחות החיוביים, ולכן בסופו של דבר תורם, בדרכו הוא, להתגברות והתעצמות התחייה. הריאקציה של ארגוני הקרן לישראל החדשה, איננה דווקא בגלל הרב רונצקי, אלא כנגד השלב הנוכחי בתחייה, שבו כוחות שמחוברים לזהות היהודית שלנו, ולתוכנה, מובילים את תחיית האומה.
מחק