הבג"צ ומתווה הגז

הם לא יתנו לעם ישראל להוציא את הגז מעמקי הים – שמא יגיע לעצמאות כלכלית

בס"ד

כ' באדר ב', תשע"ו

(פורסם כפוסט בפייסבוק השבוע)

הם לא יתנו לעם ישראל להוציא את הגז מעמקי הים – שמא יגיע לעצמאות כלכלית

גם לא להוציא את המסתננים האפריקאים מהארץ – שמא תישמר זהותו הלאומית

ולא ליישב את יהודה והשומרון – שמא יפתור את בעיות הדיור

וגם לא להיאבק בטרור – שמא ינצחו

גם לא להיפטר מוועדי העובדים – שמא יתחיל לפרוח

גם לא להחיל את ריבונותו על יהודה והשומרון – שמא יתייאשו הערבים ויוכרעו

והעמותות "הירוקות" שלהם לא ייתנו לו לייהד את הנגב והגליל ולפתח את הארץ– שמא יירשנה

ועמותות "הזכויות" שלהם ירסקו לו את מוסד המשפחה – שמא יפרה ויפרוץ ויתרבה ויתעצם במאד מאד,

והם יתרוצצו בעולם כולו על מנת לכפות עול הגויים על צווארו.

(רשימה חלקית)

אמנם, בכל נושא לגופו, יש להם אלף ואחד טיעונים, הסברים, ראיות, הוכחות, מומחים וגרפים,

אבל הם נועדו רק לבלבל לנו ולעצמם את השכל.

כשרואים הכול ביחד, את התמונה הגדולה, את היער ולא את העצים – מיד מבינים.

הם קוראים לעצמם נאורים ומתקדמים

אבל הם כוחות הריאקציה, שמנסים לעכב את תחיית ישראל בארצו

שעסוקים בקשירת ידיו ובתקיעת מקלות בין גלגליו.

וככה מתקדמת ומתפתחת לה ההיסטוריה של האומה

ויוצרת את הדינמיקה שלה ואת תנופתה וחותרת בהתמדה אל תכליתה,

באמצעות מאבק בין כוחות יורדים לכוחות עולים,

בין כוחות שוקעים, לכוחות רעננים ומתחדשים.

בין כוחות מיואשים ומפוחדים, לכוחות מלאי אמונה ובטחון

בין מי שעבר מפואר מאחוריו, למי שעתיד גדול לפניו.

ותפקידה של הריאקציה הזו הוא לגרום לכוחות העולים

להתחזק, להתגבר, להתעצם, להתנסות, להשתפשף

עד שיתבגרו ויתגברו,

ויהיו נכונים לתפקידם ההיסטורי.

וכמשל המפורסם של ספר הזוהר על אותה אישה

ששולח המלך בכדי לפתות את בנו,

רק על מנת שיתגבר על הפיתוי ויהיה לאיש.

לא צריך לכעוס עליהם, הם ממלאים את תפקידם ההיסטורי,

אבל צריך להיאבק בהם באמונה, בנחישות, בקור רוח, ביישוב הדעת ובביטחון

ובלי שום שנאה וודאי שלא אלימות.

כי בסופו של דבר – עם אחד אנחנו

אחד כיחידו של עולם,

ושני הכוחות הללו הם כשתי ידיים של גוף אחד

שרק מתוך פעולתם המנוגדת, זו מול זו,

שמאל מול ימין,

הן מצליחות להרים את החפץ,

חפצו של ריבונו של עולם.

מאבק מיותר

עברנו דרך ארוכה. הריפורמים והקונסרבטיבים כבר אינם מהווים איום על היהדות ההיסטורית. בעבר הם היו גשר מן היהדות החוצה, היום הם גשר אל היהדות פנימה. 

בס"ד

ט' באדר ב', תשע"ו (19.3.16)

(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

מלחמת החורמה שהכריזו החרדים וחלק מבני הציונות הדתית על "היהדות המתקדמת" בכלל, ועל הריפורמים בפרט, הזכירה לי את "מבצע מכפיל" שיזמה תנועת "זו ארצנו" בימי הסכם אוסלו.

הרעיון היה שכל ישוב ביש"ע יקים מאחז בקרבתו ויוכיח לממשלת רבין מי שולט בשטח. אצלנו בבת עין הקמנו אהל זוגי קטן בפאתי הישוב והתכנסנו סביבו. הודעה קצרה לתקשורת על ייסודו של יישוב חדש הביאה במהרה את כוחות הביטחון – מאות חיילים, עשרות ג'יפים, כוחות משטרה, צ'קלקות רועשות ורכבי מנהל אזרחי. הם הקיפו אותנו ואת הגבעות שמסביב, הקימו מחסומי דרכים וכדומה. עשרות עיתונאים ומצלמות טלוויזיה, מהארץ ומחו"ל, סיקרו בשידור ישיר את האירוע הדרמטי.

כל הכותרות בעיתוני הבוקר שלמחרת עסקו באירוע. יצחק רבין איים, שרים התראיינו, היועץ המשפטי הזהיר. הארץ סערה. הונפק צו "שטח צבאי סגור", וסולקנו מהשטח.

למחרת הסצנה חזרה על עצמה. וכך גם ביום שאחרי כן, עד שמישהו שם למעלה "קיבל שכל" והשאיר אותנו יתומים וגלמודים סביב האוהל המצ'וקמק. לא הגיע צבא, לא באה משטרה ולכן גם לא הופיעו מצלמות טלוויזיה או עיתונאים. כעבור יום-יומיים חזרנו איש לביתו אבלים וחפויי ראש. תם מבצע מכפיל בקול ענות חלושה.

המאבק המריר ומלא האמוציות שלנו ב"יהדות המתקדמת" מיותר לחלוטין. לא רק מהסיבה הטקטית הנ"ל, אלא מסיבות מהותיות הרבה יותר. כולו בנוי על עמדות ישנות ומיושנות, בנות כמאה-מאה חמישים שנה, של היהדות ההיסטורית ביחס לזו "המתקדמת". אבל אנחנו כבר לא שם – לא בזמן לא במקום ולא בנפשות הפועלות.

ראשית, הרפורמים והקונסרבטיביים, שהיו בעבר גשר מן היהדות והחוצה, מהווים כיום גשר אל היהדות פנימה. משבר הערכים של העולם המודרני בכלל, ושל החברה הישראלית-ציונית בפרט, יוצר תהליך עמוק שורשי ואותנטי של חזרה לשורשים וליהדות. בשביל חלק ממבקשי הדרך היהדות ההיסטורית מהווה איום ונוח להם להתקרב לזהותם היהודית באמצעות הגשר הנוח והלא מאיים הזה.

שנית, הופעתן והתפשטותן של התנועות הללו התחילה בעבר בגרמניה של תקופת ההשכלה והמשיכה בארה"ב. בזמנים ובמקומות ההם, היכולת ליצור אינטגרציה בין היהדות ובין התודעה המודרנית עדיין לא הייתה קיימת והתנועות הללו ענו על צורך חיוני. היום, בחברה הישראלית, אינטגרציה כזו מופיעה במלוא תפארתה. אם בעבר יכול היה אדם להיות פרופסור, רופא, מהנדס הייטק או איש צבא למרות היותו דתי, היום הוא מהווה את כול אלה לא למרות היותו דתי, אלא דווקא בגלל העובדה הזו. עברנו דרך ארוכה. התנועות הללו כבר מיותרות, ולא עונות על שום צורך אמתי ושורשי. הן כבר לא מהוות סיכון או איום על היהדות ההיסטורית.

הסיבה השלישית היא ארץ ישראל: התנועות הללו הן פרי הגלות ומציאות נפשית-מנטלית ירודה המסתפקת בפשרות. בהווייה שלנו כאן, בזכות ארץ ישראל, הנפשות הישראליות עזות, חד-משמעותיות ונחושות הרבה יותר. תביעתן המוסרית לאמת, לצד מאיסתן בפשרות רדודות, עמוקה הרבה יותר.

לגישה השטחית של "לא-תה-ולא-קפה" שמציעות התנועות הללו אין כאן הרבה קונים. ישראלי בן הארץ הזו מעדיף להיות חילוני ולא להשתייך ל"יהדות המתקדמת". כשהוא רואה את 'נשות הכותל' הצעקניות עטורות התפילין, הוא יודע היטב שזו לא היהדות אלה הקריקטורה שלה. אם הוא יחשוב שליהדות יש מה להציע לו, הוא ילך למקור – לא לחיקוי.

הסיבה הרביעית היא "המאור שבה יחזירנו למוטב". במפגש של נשמתו של יהודי עם התורה, ועוד כאן באווירה המחכים של ארץ ישראל, גדולים הסיכויים מהסיכונים. יפגוש נא היהודי את התורה – אמנם דרך "היהדות המתקדמת" על לא מעט סילופיה, וגם זה מצוין. מי שלא מאמין שהוא יבין מהר מאד שהוא נקלע לזיוף ולא למקור, לא מאמין בתורה ובמאור שבה, לא בנשמה היהודית ולא בארץ ישראל. אני חי בחברה של בעלי תשובה, חלקם חרדים. עשרות אחוזים מהם התחילו את דרכם ליהדות בכל מיני גשרי ביניים שונים ומשונים מסוג זה. הם לא נעצרו שם.

מי שמאמין בכל אלה – לא מפחד כלל. חבל על המאבק המיותר והפרוד שהוא זורע ביננו. תנו לעם ישראל להתקרב למקורותיו בדרך חופשית פתוחה ומכילה. לכולנו יצא מזה רק טוב. את הוויכוחים בין היהדות ההיסטורית לבין התנועות הללו – יש וויכוחים כאלה, והם חשובים – נברר יחד בתוך המשפחה.

ובכלל, אם יש לנו טענה נגד "היהדות המתקדמת" הרי היא בעיקר על כך שהיא מתקדמת לאט מידי. בעבר היא מחקה את ציון וירושלים מהסידור, והיום היא נאבקת על הכותל. כך גם בעניין טבילה ומקווה. היא מתקדמת. בתוך דור או שניים היא תיספג ביהדות ההיסטורית, תשאיר חותם חיובי מסוים ותיעלם.

היהדות ההיסטורית חזקה היום יותר מתמיד, היא יכולה להרשות לעצמה "לארג'יות" כזו, ובעיקר כאן בארץ ישראל ובדור התחייה. שום דבר רע לא יקרה לה מן הביקורת של התנועות הללו. ואם יש בביקורת ממש, פה ושם – זה רק יועיל לה.  

     

עת ההכרעה הגיעה

האפשרות לניצחון ישראלי אל מול "הבעיה הפלסטינית" תלויה במנהיגות שעשויה מחומרים אחרים.

בס"ד

א' אדר ב', תשע"ו
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

כשהיסטוריונים ישקיפו בעתיד על התהליכים המדיניים המתרחשים בימינו, הם יציינו לטובה את התפקיד המכריע שמילא בהם בנימין נתניהו. מזה כמעט עשרים שנה עוסק נתניהו בשליחות חשובה מאין כמוה – בלימת תהליך אוסלו. לולא נתניהו היה השמאל הישראלי מצליח בדרכו, ומביא את ההוויה הישראלית להתרסקות מדינית, ביטחונית וגיאופוליטית שהייתה מעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של המדינה.

אבל היכולת לעמוד בפרץ ולמנוע התרסקות נוספת איננה אינסופית. מעצם טבעה היא מוגבלת וכבר היום מתחיל להסתמן שהיא מיצתה את עצמה. לנתניהו ישנה יכולת בלימה, אבל לא יכולת הכרעה. האפשרות להכרעה ישראלית של "הבעיה הפלשתינאית" תלויה במנהיגות שעשויה מחומרים אחרים. לא מדובר רק על מבנה נפשי-פסיכולוגי, אלא בעיקר על שורשים רעיוניים ואידיאולוגיים אלטרנטיביים.

השבוע ביקר בארץ ישראל הרבי מסאטמר והדגיש שוב: "אנחנו נגד התגרות באומות", אלא שבעצם הוא התכוון ל"אנחנו בעד כניעה לאומות". אמירה זו היא קריאת תיגר היסטורית על הציונות, שהחלה כמרד כנגד הפסיביות של הגלות ובאמונה בכוחם וחרותם של האדם והעם לעצב את ההיסטוריה – ובעיקר נגד כוחות מתנגדים לכך.

אם נבחן היטב את המציאות, נראה שציונות ימינו נעה בין שתי האמירות הללו של סאטמר. השמאל ישראלי מאמץ את הסיפא ונתניהו לעומתו מאמץ את הרישא. הוא אמנם איננו מוכן להיכנע לאומות, אבל גם לא מתכוון להתגרות בהן.

בן גוריון, לעומת כל אלה, כבד את כוחות ההיסטוריה אבל לא ראה בהם מושא לכניעה, אלא חומר גלם לעיצוב. הוא לא קרא סקרים ולא עסק ב"דעת הקהל", אלא עיצב אותה. העיקרון שהנחה את  מדיניותו היה ש"בתנאים המתאימים, ואם יש צורך אמתי – אפשר גם להתגרות באומות". איומיה של ארה"ב על בן גוריון ואזהרותיה ולחציה נגד ההכרזה על הקמת המדינה לא הרתיעו אותו; הוא הכריז על כינונה ו"כעבור 11 דקות(!) הודיע הנשיא טרומן על הכרה דה-פקטו במדינה החדשה ובתוך כך הכה בהלם את רוב אנשי מחלקת המדינה....(בני מוריס, 1948, עמ' 202)".

גם מנחם בגין, אגב, לא נרתע מ"להתגרות באומות" כשהחליט להפציץ את הכור האטומי בעיראק, ונשאר בחיים. זו מנהיגות; ככה מעצבים היסטוריה; מקבלים הכרעות ונותנים לאחרים לצמצם רווחים.

ירידתה של התמיכה הציבורית בנתניהו נובעת מחוסר יכולתו, יחד עם שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, להתמודד עם גל הטרור האחרון. נתניהו עדיין לא הבין שמדיניות הבלימה טשטוש הכוונות וההכלה שלו מיצתה את עצמה והיא איננה מסוגלת להשיב מענה ראוי להתפתחות הגיאופוליטית העכשווית.

מערך הכוחות הקיים – מקבילית הכוחות של אוסלו – מיצה את עצמו. רוחות הג'יהאד מבחוץ, ומאבק הירושה מבפנים, הולכים וממוטטים את הרשות הפלסטינית ואת המבנה הגיאו-פוליטי שבנו עליה המערב וישראל.

עת ההכרעה הגיעה. המצב של "לא לבלוע ולא להקיא", אותו הכרנו מאז מלחמת ששת הימים, ובמיוחד מאז אוסלו – לא עתיד להמשך זמן רב.

התנאים הולכים ומבשילים להכרעת "הבעיה הפלסטינית" בדרך היחידה האפשרית: החלת הריבונות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, ולו גם בשלבים, ושימת קץ לאשליות, התקוות והיומרות הערביות והג'יאהדיסטיות – שהן הן הדלק המניע את הטרור – אחת ולתמיד.

גם אם איננו מודע לכך לחלוטין, הציבור הישראלי מצפה למנהיגות מעצבת היסטוריה, לא לכזו שנכנעת לה. אל תחפשו הוכחה לכך בסקרים. האישור בסקרים יבוא אחר כך למי שיעז להנהיג את הציבור, ולא להיגרר אחריו.  

עת לבלום ועת להכריע.