אלו השמרים, לא היין

מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים – והיא היא המאפיינת תרבות זמננו. זהו כבר לא רעיון החירות והליברליזם המקורי; אפילו לא צל צלו. (לעניין הדיון שמתנהל לאחרונה בין יואב שורק ותומר פריסקו על גבי דפי עיתון "מקור ראשון").

בס"ד

י"א באלול, תשע"ה

אין יין ללא שמרים. בקרקעיתה של כל חבית של יין טוב נמצאים שמרים. תפקידם הוא להתסיס, ליצור דינמיקה ריאקציה ושאר תהליכים שחיוניים ליצירת היין. אבל כשיצירת היין הושלמה והתהליך תם, השמרים נותרים מיותרים בקרקעית החבית.  

האדם הולך ומוציא את היין הטוב מהחבית, ובסופו של דבר נותרים השמרים. מי שלא טעם את היין המקורי, אלא רק את השמרים, עלול לחשוב שזהו בדיוק היין. אלא שכמובן טעות בידו. זהו אפילו לא צל צלו.

נזכרתי במשל זה בעקבות הדיון שמתנהל בין יואב שורק ותומר פריסקו על גבי דפי עיתון "מקור ראשון". יואב כתב על הצורך להתייצב למלחמת תרבות מול המגמות הפוסט מודרניות והליברליות שפשו לאחרונה בחברה הישראלית.

בתגובה טען לעומתו תומר פריסקו ש"הליברליזם אינו איזו תקלה זמנית או אופנה שתלך כפי שהיא באה. תהליך  החילון, המהפכה המדעית, עלייתה של הדמוקרטיה ושיח זכויות האדם, אינם משהו שניתן לבטל כ"עגלי פולחן" ש"יובאו" מהמערב". פריסקו מדבר על "תמורה חברתית עמוקה ויסודית...עלייתו של האינדיבידואל המודרני, דהיינו העצמת הפרט כיחידת הבניין הבסיסית של החברה, וראיית האוטונומיה שלו כערכים עליונים...אותו אינדיבידואליזם שממנו יונק הליברליזם".

רעיון החירות

נתחיל אולי מסוף הציטוט: האינדיבידואליזם הוא התוצאה, תומר, לא הסיבה. הוא שיונק מן הליברליזם ולא להיפך. והליברליזם, רעיון החרות, שהופיע בצורתו זו עם עליית הנאורות באירופה, הוא אמנם יין טוב. מי שטעם את הטעם המקורי של החירות, טעמה של תורה ישראל – אל תקרא חרות על הלוחות (ח' קמוצה) אלא חרות (ח' צרויה) על הלוחות" אומרים חז"ל – יכול להעריך ולהוקיר גם את הליברליזם המודרני שהוא השתברותו וחילונו של רעיון החירות המקורי. זהו אמנם יין טוב, אבל כיום, נותרו ממנו רק משקעי השמרים התוססים, חרות שהיא עבדות ליצרים, לתאוות, לצריכה ולשאר מרעין בישין רבים אחרים.

מי שמקדש את הליברליזם והאינדיבידואליזם במצבו הנוכחי, איננו יודע טעמם של חרות ואינדיבידואליזם אמתי.

הופעתה של הנאורות

אבל אי אפשר להבין את מצבה הנוכחי של התרבות המערבית בכלל ושל זו "הישראלית" – בניגוד לישראלית במובן המקורי של המושג – ואת ערכו של הליברליזם כחלק ממנה, בלי להבין את הרקע שלה בתהליכים התודעתיים האוניברסליים, ולצורך כך יש לחזור למאה ה-17 באירופה ולתנועת "הנאורות".

"הנאורות" היתה תנועה תודעתית כוללת שדגלה בשחרור האנושות מכבלי הדת והאמונה בכלל ומשליטת הממסד הדתי בחיים בפרט. היא העמידה את הרציונאליות במקום האמונה כבסיס לתודעה האנושית, ואת האדם במקום האל כמרכז הווייתה. כאן נמצאת תחילת הופעתו של העידן המודרני – שורשיו אולי קדומים יותר – על כל תופעותיו האופייניות: מדע, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, ערכים, תרבות וכדומה. גם התרבות במובן הצר יותר של המושג, האומנויות – ספרות, שירה, ציור, מוזיקה, תיאטרון וכדומה – הביאה לידי ביטוי את הרוח החדשה של הנאורות ועוצבה, בעיקר מבחינת תכניה, על פי רוח זו.

לית מאן דפליג – אם נניח כרגע לחוגים שוליים – שתנועה זו, שממנה התפתח העידן המודרני, הביאה ברכה עצומה לאנושות. הכפירה שאפיינה את הנאורות היתה תנאי לשחרור האדם מאמונה מנוונת ומנוולת ופיתוח תודעתו והכרתו העצמית. התודעה המודרנית שנוצרה במהלך זה באה לידי ביטוי גם בעם ישראל, והיא שאפשרה, בין היתר, את הציונות, חזרת ישראל לארצו והקמת המדינה.

כפירה לשמה

אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם, הפכה זה מכבר לנכסי צאן ברזל של האנושות והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו. הסימן המובהק לסיומה של התקופה הוא בכך שהביקורת על המודרניזם והפרכתו, אינן באות מחוגי נפגעיו – הדת ומיצגיה, האמונה וכדומה – אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת במשך כ-250 שנה של המודרניזם בתודעה האנושית, שבאה לידי ביטוי בביטחון מוחלט באדם כשלעצמו, באמת, במדע, בהומניזם ובראציונליות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.

הפוסט-מודרניזם של היום, בעולם בכלל, בישראל בפרט, הוא תופעה של ריאקציה – הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו.

סגירת המעגל – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. כאמור, כל תופעה אנושית ממצה את עצמה. הכפירה שבזמנה שימשה לצורך העלתם של ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות משאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים – והיא היא המאפיינת את הפוסט-מודרניזם בכלל ואת הופעותיו "הישראליות" בפרט: הפוסט-ציונות ולעניינו האומנות "הישראלית".

"הכפירה אין לה אידיאל אמיתי, 'אל אחר איסתריס ולא עבד פירין', הייאוש והתוהו אינם נותנים מאומה" (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ח). לכפירה כשלעצמה אין תוכן עצמי ולכן היא לא מולידה ואין לה פירות. כל כולה כשלעצמה, בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית, הפורנוגרפיה, החולניות ושאר כל מאפייניה של הכפירה – שהם סימן ההיכר לאומנות בתרבות האנושית בת זמננו בכלל ובזו "הישראלית" העכשווית בפרט. היא עדיין מתהדרת בתג של "הנאורות", אבל היא מייצגת מובהקת של החושך.

אסור שמכבסת המילים הפוסט-מודרנית תבלבל אותנו. אין אנו טועים בתחושתנו הכללית האמורה באשר לאומנות העכשווית. זה לא שאנחנו לא מעודכנים, פרימיטיביים או לא מבינים משהו. הטומאה מעידה על עצמה. "נשמות מרגישות מכירות בחכמת הפרצוף של המבטאים והסגנון את טומאת הרעיון שבסופרים רבים, שלא תכסה אותה כל מליצה מוסרית, כל הלבשה שירית...רוח טומאה זה ככל רוח טומאה בכלל עבור יעבור, יבטל מן העולם וכליל יחלוף והספרות תתקדש" (הרב קוק, שם, עמ' פב). (שתי הפסקאות האחרונות הן ציטוט (עם התאמות מזעריות מתבקשות) מהמאמר "אפלטון, המוזיקה והמהפכה" שפרסמתי בבלוג זה באפריל 2013).

הדקדנס

אמת, תומר, "הליברליזם אינו איזו תקלה זמנית או אופנה שתלך כפי שהיא באה. תהליך  החילון, המהפכה המדעית, עלייתה של הדמוקרטיה ושיח זכויות האדם, אינם משהו שניתן לבטל כ"עגלי פולחן" ש"יובאו" מהמערב". הם אכן הפכו זה מכבר לנכסי צאן ברזל של התרבות האנושית. וגם אנו, מאמיני תורת ישראל, למדנו להוציא מתוק מעז. יואב שורק לא מתכוון לוותר על הליברליזם שלו. נהפוך הוא. הוא מתכוון להעצים אותו על ידי נטיעתו החוזרת במקורו האמתי, בתורת ישראל, שאין חולק שיש לה חלק נכבד בהנחלתו לתרבות האנושית.

יואב שורק, אם אני מבין אותו נכון, מתכוון לשמרים, לא ליין הטוב. זוהי כבר לא הנאורות והליברליזם במיטבם אלא בהחלט הדקדנס של "עגלי הפולחן הנוצצים שיובאו לכאן מסן-פרנסיסקו ומאמסטרדם".