קריסת הדמוקרטיות

הדמוקרטיות המערביות האירופאיות הולכות ומתנוונות מבפנים כבר עשרות שנים. גל המהגרים האחרון רק חושף את ערוותן. הבעיה של אירופה איננה בחוסר אמצעים להתגונן מולו; יש לה מהם די והותר. הבעיה שלה היא מחסור עמוק באידאות, ערכים ומוסר בריא. אירופה איננה מסוגלת להתגונן מול גל המהגרים הזה משום שהאידאות הדמוקרטיות שלה הגיעו אד-אבסורדום. הפונדמנטליזם הדמוקרטי שלה כובל את ידיה ואיננו נותן לה שום סיכוי להישרד.

בס"ד

כ"א באלול, תשע"ה

מאז קריסת האימפריה הסובייטית לא ראינו מחזה מרהיב שכזה. שלב אחרי שלב קורסות מדינות הדמוקרטיה המערבית לתוך עצמן. אז זה לקח שנה-שנתיים, עכשיו קורסות המדינות הדמוקרטיות המערביות בתהליך ארוך יותר, עשור או שניים, אבל הכתובת כבר כתובה על הקיר.

המשטר הסובייטי לא קרס מסיבות חיצוניות, הייתה זו חשיפה של חולשותיה ומגרעותיה של שיטת המשטר. הריקבון הפנימי שלט שם עשרות שנים, אבל הקריסה באה במפתיע. גם הדמוקרטיות המערביות הולכות ומתנוונות מבפנים כבר עשרות שנים. גל המהגרים האחרון החושף את ערוותן איננו הסיבה – הוא הסימפטום. כמו תמיד – וזה הדבר שהתכוונו לו אבותינו במאמרם לנבוכדנצר "מקדש שרוף שרפת" – הנפילה באה מריקבון פנימי, והסיבה החיצונית איננה אלא "מכה בפטיש", דחיפה קלה, המתת חסד.

לברית המעוצות הסובייטית הייתה עוצמה אדירה; בעיקר צבאית ומדינית. אף אחד לא העלה אז בדעתו שימיה הספורים. במחצית הראשונה של המאה העשרים כמעט כל אינטלקטואל אירופי מערבי שהחזיק מעצמו היה קומוניסט. הקומוניזם היה "הפוליטיקלי קורקט" של העידן ההוא וכל חובשי הברט בבתי הקפה של פריז, לונדון וברלין, נישבו בקיסמו האינטלקטואלי.

כך גם היום באשר לדמוקרטיה המערבית, דמוקרטיה במובן הרחב, שכולל בין היתר את הלך הרוח ההומניסטי, האינדיבידואליסטי, הליברלי, את שיח זכויות האדם, את הפמיניזם, ושאר כל אביזריה. גם היום כל פסבדו-אינטלקטואל שמחזיק מעצמו, המתהדר בברט, בכיפה מתאימה, או סתם במשקפיים עגולות, מקפיד למחוא כפיים לעגל הזהב הזה. לכן קשה להאמין שהתרבות המערבית הזו, לפחות באירופה, קורסת לנגד עינינו. אבל זה בדיוק משמעותו של גל המהגרים הכובש את אירופה.

הבעיה של מדינות אירופה איננה בחוסר אמצעים להתגונן מולו; יש לה מהם די והותר. הבעיה שלהן היא מחסור עמוק באידאות, ערכים ומוסר בריא. אירופה איננה מסוגלת להתגונן מול גל המהגרים הזה משום שהאידאות הדמוקרטיות שלה הגיעו אד-אבסורדום. הן כובלות את ידיה ואינן נותנות לה שום סיכוי להתמודדות. הקריסה, כאמור, היא תמיד פרי התמוטטות פנימית.

הדמוקרטיה, במובנה הרחב כאמור, איננה שחורה משחור. היא דווקא מכילים הרבה מאד אלמנטים אידאיים חשובים ערכיים וחיוניים. שום חברה אנושית לא תוכל להתקיים בעתיד אם לא תדע לעכל אותם ולשלב אותם בתרבותה. הבעיה של הדמוקרטיה המערבית היא הטוטאליות שלה. הבעיה היא הפונדמנטליזם הדמוקרטי, הפרשנות הדקדקנית, המקפידה להסיק את מסקנות השיטה עד אבסורדום, מבלי להתחשב בשיקולים אחרים. החד צדדיות הזו, שלא מותירה מקום לאידאות נוספות חשובות וחיוניות – כמו הלאומיות והדתיות למשל – היא הריקבון שהשתלט על הדמוקרטיה המערבית שגזר את דינה לחלוף מן העולם, לפחות כשיטה העומדת כשלעצמה.

דוגמא מובהקת לנגע זה היא מדיניותו של הבג"ץ הישראלי. הוא דמוקרטי לעילא; יותר מידי. במסגרת הדמוקרטיות הפונדמנטליסטית שלו הוא הקפיד לקשור את ידיו של צה"ל ולא לאפשר לו להיאבק בטרור הערבי. ושוב, בסוגיית המסתננים מאפריקה הוא מנסה לכפות את ערכיו – הדמוקרטיים אמנם – בלי להביא בחשבון גם שיקולים אחרים של זהות לאומית, צרכים ביטחוניים וכדומה. הבעיה איננה בערכים הדמוקרטיים כשלעצם; הבעיה היא בחוסר היכולת לתחום אותם ולשלבם בערכים אחרים.

דוגמה אחרת היא מדיניותו הפוסט-מודרניסטית של אובמה. הוא אפשר את נפילתם של משטרים יציבים, בשם הצורך בבחירות דמוקרטיות, לפחות פורמלית, בידיעה ברורה או לפחות בנכונות לקחת סיכון גדול, שהבחירות הללו לא תעלנה משטרים דמוקרטיים אלא משטרים אסלמיים קיצוניים שיסכנו את העולם הדמוקרטי עצמו. זו בדיוק הכוונה לפונדמנטליזם דמוקרטי. דמוקרטיה – ויהי מה.

הדמוקרטיה כשלעצמה איננה מוסרית

אבל אצלנו, בניגוד לאירופה, עדיין קיים יסוד יהודי לאומי חזק איתן ותוסס. הרוב היהודי במדינה, שזהותו היהודית חשובה לו, לא פחות מאשר הדמוקרטיה, איננו עומד להיכנע לה. הוא מחפש את האיזון בין שלושת המרכיבים העיקריים של כל חברה אנושית: "הקודש, האומה, האנושיות – אלה הם שלשת התביעות העיקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזה צורה שהיא, מורכבים מהם (הרב קוק, אורות, עמ' ע')". גם אצלנו, כמו במערב, מנסים הכוחות "הנאורים" להשליט פונדמנטליזם דמוקרטי, אבל בזכות מסורת ישראל, שבקרב רוב הציבור היהודי היא עדיין מוקד הזהות האישי והלאומי העיקרי, מסורת שמזינה גם את הזהות הלאומית שלנו, דינם של כוחות התבוללות הללו נחרץ.   

באירופה, לעומת זאת, הדת שקעה, כמו גם הלאומיות (שאת שניהן, אגב, היא "גנבה" מהיהדות, ולכן שתיהן לבשו בה צורה של קריקטורה, שהזיקה לה לא פחות מאשר הועילה). המרכיב האנושי, האדם, הוא בלבד נותר ער ותוסס. וכשמרכיב זה איבד את איזונו ויצא מהפרופורציות, בגלל אובדן השניים האחרים – מצאה עצמה אירופה נטולה יכולת מוסרית להתמודד על חייה.

הדמוקרטיה כשלעצמה, כמרכיב יחידי, אם כן – איננה מוסרית. היא איננה מאפשרת חיים לאורך זמן. תרבות שהופכת אותה לחזות הכול, דמוקרטיה ללא גבולות וגדרים תוחמים, דמוקרטיה טוטלית – גוזרת על עצמה מיתה. ערכים שאינם ערכי חיים, שאינם מאפשרים את פריחת החיים לדבקים בהם – אינם ערכים מוסריים.

יצוא גדרות

השבוע התבשרנו שמדינות אירופאיות אחדות יצרו קשר עם חברות ביטחוניות ישראליות על מנת שתספקנה להן גדרות-גבול מאותו סוג שישראל נאלצה להתמחות בהן בעשורים האחרונים. אכן, הדמוקרטיה המערבית זקוקה לגדרות ולגבולות והיא תוכל למצוא אותן בישראל. לא מקרה הוא שמדינת ישראל התמחתה בפרישת גדרות. התביעה הפנימית הישראלית להגדרה עצמית, לזהות ישראלית, לאומית ומסורתית, היא שיצרה את הצורך להיאבק בניסיונות למסמס זהות לאומית זו, באמצעות פלישות מסוגים שונים לתחומה. הגדרות הישראליות איננן רק פיתוח טכני. הן צורת חיים, תביעה פנימית לשמירת איזונים וזהות, שאפילו עוצמתם של הכוחות הפוסט-ציוניים בישראל לא יכלה לה.

הסיכוי האחרון של אירופה הוא להדבק בהשראה הישראלית (כמובן, במובן המקורי של המושג). אחת הסיבות למתקפה הבינלאומית של השמאל העולמי על ישראל היא בדיוק מהסיבה הזו. בישראל הלאומיות והמסורתיות עדיין חיות קיימות בועטות ותוססות – למגינת ליבם של כל שוחרי הפוסט מודרנה בעולם. החיוניות הישראלית הזו, המסוגלת לשמר את האיזון בין שלשת המרכיבים הללו "הקודש, האומה והאדם (הרב קוק, שם)", היא היא ההשראה האידאית-ערכית-מוסרית שאירופה זקוקה לה כל כך בימים אלה. סביר להניח שיהיו כוחות פוליטיים באירופה שיזהו את היתרון הערכי האיכותי הזה וינסו לקבל ממנו השראה.

האם תודה אירופה בטעויותיה ותבחר בחיים, מה שיחייב אותה לשנות באופן יסודי את השקפתה על ישראל? ימים יגידו. הרי גם אנו עצמנו עדיין לא בדיוק מגדלור מוסרי של חיים ישראליים מלאים, כפי שאנחנו חייבים להיות, ולכן – עתידיים להיות. גם אנו נמצאים בעיצומו של מאבק איתנים פנימי על זהותנו, מאבק שעדיין לא הושלם למרות שסופו ברור. מי יודע, אפשר שהצורך הדחוף של אירופה במערכת אידאית-ערכית-מוסרית איתנה יותר, יקרין גם עלינו, לפחות בהשלמת הבירור החיוני הזה.

ברוך שנתן תורה לישראל, שאם לא כן – היינו גם אנו בנופלים.