תנועת המטוטלת

פעילי שמאל קיצוני, מעולם לא זכו לביקורת מחוגי העבודה ושמאלה. הקיצוניים שם היו תמיד "מתקדמים". תמיד "נאורים". גם אם לא תמיד הזדהו עמם, תמיד התייחסו אליהם בכבוד. השבוע קרה דבר בישראל. השמאל הבין שהעם ברח לו. פתאום יש שמאל קיצוני, הזוי, מתנשא, מנותק. פתאום התגלו עשבים שוטים גם בערוגות השמאל. 

שנים ארוכות נהגו פעילי הימין הרדיקלי לטעון כלפי מבקריהם מהימין הממוסד – מועצת יש"ע, המפד"ל וכדומה – על כך שהם אינם מגבים אותם כפי שהשמאל מגבה את קיצוניו הוא. אכן, מאז אורי אבנרי שהחדיר את רעיון שתי המדינות לשיח הישראלי, רווה השמאל הקיצוני נחת מהמיינסטרים שלו. פעילי שמאל קיצוני, פוסט ציוני ואנטי ציוני, מעולם לא זכו לביקורת מחוגי העבודה ושמאלה. הם תמיד סימנו את הדבר הבא, והפכו לנביאים המקדימים את זמנם. למעשה, כידוע, עד היום אין "שמאל קיצוני" בשיח הפוליטי. הקיצוניים שם היו תמיד "מתקדמים". תמיד "נאורים". גם אם לא תמיד הזדהו עמם, תמיד התייחסו אליהם בכבוד. מעולם לא התנערו מהם. כולם הבינו שמה שהקיצונים אומרים היום, יהיה לחם חוקו של המיינסטרים מחר. אני מניח, לא שזכור לי, שנשמעה פה ושם גם ביקורת של השמאל המתקרא ציוני כנגדם, אבל היא מעולם לא הפכה לחזית.

וכך, מזה עשרות שנים, יודע כל פוסט-ציוני שאפתן שהדרך להכרה כגבור תרבות, לזכייה בתואר נביא המקדים את זמנו, או סתם להתקבל לחוגים המתאימים, היא להיות פרובוקטיבי יותר, לחצות עוד קו גבול בלתי נראה של שנאה עצמית, לבטא ביתר עוז עמדה אוטו-אנטישמית, להתחבק עם עוד ארכי-מחבל וכדומה. המתכון הפשוט הזה עבד מצוין. השמאל הישראלי הומרץ וצמצם כל הזמן רווחים.

השבוע קרה דבר בישראל. זה התחיל אמנם עם הזדהותו של ח"כ יציק שמולי מהעבודה עם החלטתו של נפתלי בנט לבטל את תקצוב ההצגה על רוצח החייל, אבל דבריו של עודד קוטלר, בדבר "מצעד הבהמות" כבר זכו לגינוי מקיר לקיר. זה לא רק יאיר ("לאן נושבת הרוח הבוקר") לפיד. הרצוג בכבודו ובעצמו, והבוקר כנראה נחזה בעוד חברים למפלגת העבודה, התנער מדבריו של קוטלר וגינו אותם. חזית ברורה.

כמובן, הלם הקרב של הבחירות האחרונות, ובעיקר הבנת המשמעות של המגה-פיגוע של גרבוז, עשו את שלהם. השמאל הבין שהעם ברח לו. פתאום יש שמאל קיצוני, הזוי, מתנשא, מנותק. פתאום התגלו עשבים שוטים גם בערוגות השמאל. הלא דבר הוא.

אפשר שהבחירות האחרונות סימנו את קו התדרדרות אחרון של השמאל הישראלי. אפשר שהבנתו שהעם ברח לו גורמת לו להפסיק לסגור רווחים ברדיפתו חסרת האחריות אחרי קיצוניו המתנשאים. אולי אפילו לבצע סיבוב פרסה.

האם אנו חוזים בחזרתה של המטוטלת, בסיבוב חד של השמאל הציוני כלפי המרכז ובתחילת סגירת הרווחים העצומים שהוא פתח ביחס לימין (שגם הוא נסחף כמובן בתנועה ההיסטורית שמאלה). האם מחר נשמע ממנו גינוי תקיף וחזית אחידה כנגד החרם? אולי התנערות מארגונים הזויים כמו "זוכרות"? אולי קצת ביקורת על הקרן לישראל החדשה? אולי אפילו פחות התחנפות לערבים? היבדלות ממר"צ? או אולי הרהורי חרטה – רק הרהורים – על אוסלו? על ההתנתקות?

האם תנועת המטוטלת ההיסטורית משנה כיוון בימים אלה משמאל לימין?

ימים יגידו