רצועת בטחון דרוזית בגולן

ישראל צריכה לנקוט מהלך אקטיבי ולסייע לדרוזים מסוריה להקים לעצמם רצועת ביטחון בגולן הסורי.

בס"ד 

ב' בתמוז, תשע"ה

המצב שלפנינו מסובך למדי. הדרוזים בסוריה עומדים בפני טבח. אחיהם בישראל, בעלי הברית הנאמנים והמסורים שלנו, מודאגים ומבקשים – אולי אפילו דורשים – ממדינת ישראל לקלוט אותם, או לפחות לסייע. אנו חשים חובה מוסרית לסייע לאחינו הדרוזים להציל את אחיהם, אבל הצפת ישראל בפליטים דרוזים מסוריה איננה דבר שמדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה.

אז מה עושים? אולי הפתרון נמצא במודל דמוי רצועת הביטחון שהייתה לנו בדרום לבנון. אם יתכנסו הדרוזים אזרחי סוריה לחלק הסורי של רמת הגולן, ישתלטו עליו, יתחמשו, יבצרו אותו ויגנו מתוכו על חייהם – כל זה בסיוע ישראלי – ייתכן שנתפוס כמה ציפורים במכה אחת.

רצועת הביטחון הזו תפתור, קודם כל את בעיית הדרוזים, ותאפשר לנו למצוא להם פתרון שאיננו כרוך בקליטתם בישראל. רצועת הביטחון הזו תהווה גם חיץ ביטחוני ביננו לבין כוחות דאעש וכל שאר ארגוני האסלם הקיצוני, ובהם חיזבאללה, שכבר פירקו את סוריה ומתכוונים להפוך את רמת הגולן לחזית נוספת כנגד ישראל, אפשרות שחייבת להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי.

רצועה כזו תיצור גם מומנטום אסטרטגי: מהלך אקטיבי ישראלי, שכבר זמן רב מידי רק עסוקה בתגובות ובנסיגות, התקפלויות, התנתקויות וכדומה. לא בלתי סביר להניח שמהלך כזה יזכה לתמיכה של ארה"ב ואולי גם מדינות המערב, שכן, לפחות כלפי חוץ, הן אמורות להיות מודאגות מטבח בדרוזים, ולתמוך במניעתו. דינמיקה כזו, של תמיכת המערב באקטיביזם ישראלי, יכולה ליצור תפנית מדינית-אסטרטגית במזה"ת.

אפילו השמאל הישראלי, יוכל לתמוך במהלך, שהשיקול ההומאני הוא עיקרו.

בכלל, התחלת תהליך של שינויים דמוגרפים במזה"ת, נדידת אוכלוסיות וחלוקה חדשה של המרחב, צופן בחובו אפשרויות רבות לפתרון בעיותיה של מדינת ישראל.

נכון אמנם שרצועת הביטחון בדרום לבנון נכשלה וצריך להסיק לקחים מהפרשה ההיא, אבל על פניו ניכר שכישלוננו שם היה כל כולו תוצאת הססנותנו, מדיניותנו הלא ברורה, חוסר ההחלטיות ששידרנו לכל העולם, ולבסוף – פרשת "אהוד ברח" ובגידתו בבני בריתנו שם. זו גובתה במתקפה התקשורתית התבוסתנית של ארגון "ארבע אמהות" וכן על ידי כרמלה מנשה ושלי יחימוביץ, שניהלו אג'נדה פרטית חצופה באמצעות כלי התקשורת הממלכתיים.

הרעיון של רצועת ביטחון דרוזית בגולן עשוי להיות בהחלט יעיל, אם רק נדבוק בו ברצינות, בנחישות, בלי היסוסים, ובלי בגידות נוספות בבעלי בריתנו.

(פורסם בערב שבת בעיתון "מקור ראשון") 

  

תנועת המטוטלת

פעילי שמאל קיצוני, מעולם לא זכו לביקורת מחוגי העבודה ושמאלה. הקיצוניים שם היו תמיד "מתקדמים". תמיד "נאורים". גם אם לא תמיד הזדהו עמם, תמיד התייחסו אליהם בכבוד. השבוע קרה דבר בישראל. השמאל הבין שהעם ברח לו. פתאום יש שמאל קיצוני, הזוי, מתנשא, מנותק. פתאום התגלו עשבים שוטים גם בערוגות השמאל. 

שנים ארוכות נהגו פעילי הימין הרדיקלי לטעון כלפי מבקריהם מהימין הממוסד – מועצת יש"ע, המפד"ל וכדומה – על כך שהם אינם מגבים אותם כפי שהשמאל מגבה את קיצוניו הוא. אכן, מאז אורי אבנרי שהחדיר את רעיון שתי המדינות לשיח הישראלי, רווה השמאל הקיצוני נחת מהמיינסטרים שלו. פעילי שמאל קיצוני, פוסט ציוני ואנטי ציוני, מעולם לא זכו לביקורת מחוגי העבודה ושמאלה. הם תמיד סימנו את הדבר הבא, והפכו לנביאים המקדימים את זמנם. למעשה, כידוע, עד היום אין "שמאל קיצוני" בשיח הפוליטי. הקיצוניים שם היו תמיד "מתקדמים". תמיד "נאורים". גם אם לא תמיד הזדהו עמם, תמיד התייחסו אליהם בכבוד. מעולם לא התנערו מהם. כולם הבינו שמה שהקיצונים אומרים היום, יהיה לחם חוקו של המיינסטרים מחר. אני מניח, לא שזכור לי, שנשמעה פה ושם גם ביקורת של השמאל המתקרא ציוני כנגדם, אבל היא מעולם לא הפכה לחזית.

וכך, מזה עשרות שנים, יודע כל פוסט-ציוני שאפתן שהדרך להכרה כגבור תרבות, לזכייה בתואר נביא המקדים את זמנו, או סתם להתקבל לחוגים המתאימים, היא להיות פרובוקטיבי יותר, לחצות עוד קו גבול בלתי נראה של שנאה עצמית, לבטא ביתר עוז עמדה אוטו-אנטישמית, להתחבק עם עוד ארכי-מחבל וכדומה. המתכון הפשוט הזה עבד מצוין. השמאל הישראלי הומרץ וצמצם כל הזמן רווחים.

השבוע קרה דבר בישראל. זה התחיל אמנם עם הזדהותו של ח"כ יציק שמולי מהעבודה עם החלטתו של נפתלי בנט לבטל את תקצוב ההצגה על רוצח החייל, אבל דבריו של עודד קוטלר, בדבר "מצעד הבהמות" כבר זכו לגינוי מקיר לקיר. זה לא רק יאיר ("לאן נושבת הרוח הבוקר") לפיד. הרצוג בכבודו ובעצמו, והבוקר כנראה נחזה בעוד חברים למפלגת העבודה, התנער מדבריו של קוטלר וגינו אותם. חזית ברורה.

כמובן, הלם הקרב של הבחירות האחרונות, ובעיקר הבנת המשמעות של המגה-פיגוע של גרבוז, עשו את שלהם. השמאל הבין שהעם ברח לו. פתאום יש שמאל קיצוני, הזוי, מתנשא, מנותק. פתאום התגלו עשבים שוטים גם בערוגות השמאל. הלא דבר הוא.

אפשר שהבחירות האחרונות סימנו את קו התדרדרות אחרון של השמאל הישראלי. אפשר שהבנתו שהעם ברח לו גורמת לו להפסיק לסגור רווחים ברדיפתו חסרת האחריות אחרי קיצוניו המתנשאים. אולי אפילו לבצע סיבוב פרסה.

האם אנו חוזים בחזרתה של המטוטלת, בסיבוב חד של השמאל הציוני כלפי המרכז ובתחילת סגירת הרווחים העצומים שהוא פתח ביחס לימין (שגם הוא נסחף כמובן בתנועה ההיסטורית שמאלה). האם מחר נשמע ממנו גינוי תקיף וחזית אחידה כנגד החרם? אולי התנערות מארגונים הזויים כמו "זוכרות"? אולי קצת ביקורת על הקרן לישראל החדשה? אולי אפילו פחות התחנפות לערבים? היבדלות ממר"צ? או אולי הרהורי חרטה – רק הרהורים – על אוסלו? על ההתנתקות?

האם תנועת המטוטלת ההיסטורית משנה כיוון בימים אלה משמאל לימין?

ימים יגידו   

    

סוף סוף חרם

כשאירופה מממשת את איומי החרם היא מאבדת במו ידיה את הכוח היחיד שעוד היה בידיה לשבש את תחיית עם ישראל בארצו

בס"ד

פורסם בגיליון ערב שבת של "עולם קטן"

החדשות האחרונות לפיהן אירופה מתחילה לעבור מאיום בחרם למימושו, מילאו אותי דווקא תחושת הקלה במקום דאגה. ניסיתי להבין מהי הסיבה ואז נזכרתי בסיפור ישן.

בתחילת ימיה של "מנהיגות יהודית" בליכוד, אחרי שהצלחנו להכניס כ-130 חברי מרכז, נפגשנו, משה פייגלין, אנוכי, ועוד חבר או שניים, עם השר ישראל כץ בבית קפה תל אביבי. בין לבין עלה בשיחה נושא האיומים הפוליטיים האפשריים כשכוח כזה נמצא פתאום בידינו.

"אני גדלתי במושב", ספר לנו ישראל כץ, "והיה לנו פר גדול במשק. אבי לימד אותי כלל חשוב: כשאתה מניף על הפר מקל גדול בכדי לאיים עליו, תקפיד תמיד שלא להוריד אותו. אם פעם אחת תכה בו במקל, הוא יבין מהר שלא היה בו ממש."

עשר–עשרים שנה מאיים השמאל הישראלי על העם בישראל באמצעות החרם האירופי; עשר-עשרים שנה יושבות ממשלות ישראל משותקות  מול החוצפה ה"פלשתינאית" מפחד האיום הזה. עכשיו, סוף סוף, כשהוא מגיע, נלמד מהר מאד שאין בו ממש ונשתחרר ממנו.

נשק החרם, כמו כל התנגדות אחרת, מהווה חרב פיפיות. אם הגוף המותקף באמת חלש – הוא אכן ייכנע. אבל אם לגוף המותקף ישנן תעצומות נפש, רוח בריאה ובסיס אידאי איתן, אזי ההתנגדות תפעל פעולה הפוכה – היא תוציא ממנו דרך הרגליים את מה שהוא מתקשה להוציא לפועל דרך הראש.

עם ישראל חזק, בריא ובעיקר צודק. אם לא נתבהל ונתפחד – נצא מהחרם מחוזקים. "עת צרה היא ליעקב, וממנה – מתוך ובאמצעות הצרה – יוושע".

כשאירופה מממשת את איומי החרם היא מאבדת במו ידיה את הכוח היחיד שעוד היה בידיה לשבש את תחיית עם ישראל בארצו.

משבר ערכי המשפחה ופשרו

משבר מוסד הנישואין בישראל הוא ירידה לצורך עליה; משבר שהוא לידה; השתחררות האומה מהווית נישואין חיצוניים, כובלים, מעמידי-פנים ומבוססי אינטרסים זרים, על מנת לחדש את ברית הנישואין ממקורה, בתוכן ובמשמעות שעיצבו לה אבותינו, בקדושה

בס"ד

 ט"ו בסיוון, תשע"ה

לאחרונה חגגו כמה "נאורים" חגיגת ניצחון: "הניצחון המובהק של תומכי אישור נישואים חד-מיניים במשאל העם באירלנד.... אינו אלא גושפנקא נוספת לאחת המהפכות התרבותיות והערכיות האדירות והמהירות ביותר שעבר העולם המערבי אי פעם" כתב אחד מהם, "נראה שכבר אין דרך לעצור את השינוי המהותי בתפיסת המערב את מוסד הנישואין".

אכן, אין להכחיש, מוסד הנישואין המסורתי לא רק שוקע, אלא ממש קורס ומתנפץ, ולא רק בתרבות המערבית אלא גם בישראל. המשפחה המסורתית, כפי שהכרנו אותה, הולכת ומאבדת את מקומה לכל מיני תופעות סוציולוגיות וערכיות, שונות ובעיקר משונות, שרק מכבסת מילים היא לקרוא להם "משפחה".  

מי שמוסד המשפחה, לפחות בישראל, חשוב לו – ולא נכנס במאמר זה להסברת חשיבותו וחיוניותו  – איננו יכול שלא להזדעזע מעצם החורבן. האיום האסטרטגי שמציב תהליך זה על קיומו של עם ישראל גדול עשרת מונים מאלה שמציבים לו אירן, דעאש, החמאס והרשות הפלשתינאית, גם יחד.

משבר אידאי יסודי

אם נלמד היטב את דרך התמודדותו של הרב קוק עם תופעת הכפירה המודרנית, עם משבר האמונה, נוכל גם להבין את משבר ערכי המשפחה, לפענח את משמעותו ולגלות את פתרונו.

כוחות פוליטיים וציבוריים רבים ורבי עוצמה פועלים היום על מנת להביא לחורבן התא המשפחתי המסורתי בישראל; "הקרן לישראל החדשה" היא רק הידועה שבהם. בכדי להתמודד מולם יש להבין שממש כמו בנושא הכפירה המודרנית, כך גם בנושא דידן – מדובר בהתפתחות תרבותית-תודעתית-מוסרית עמוקה ומושרשת, שיסודה אידאי ולא פוליטי. "המחלה הנוראה של הדור אין מקומה העיקרי לא בלב, לא ברגש, לא בתאווה והפקרות...אע"פ שכל אלה חולים ונכאבים הנם. אבל יסודה של המחלה הוא במח – כח המחשבה", כותב הרב קוק בניתוחו את הכפירה של דור החלוצים. "ההמון הרב אמנם נמשך אל הזרם ע"י התגעשות של מהומה, ע"י הסמיכה על איזה אבטוריטים [בעלי סמכות, מעצבי דעת קהל וכדומה] שלו וע"י קלות הדעת. אבל הסבה הפנימית שמסבבת כל אלה היא התנועה המחשבית הכוללת, שמצאה מקום במוחם של הכוחות הפועלים"...."אם לא היה לה בסיס מחשבי אי אפשר שתתקיים ותקנה כל-כך לבבות, להרס ולבלע באופן סיסתמתי" (עקבי הצאן, מאמר הדור, עמ' ק"י)".

המאבק מול הכוחות הפועלים להרס התא המשפחתי בישראל, ממש כמו המאבק מול הכפירה המודרנית, חייב להתחיל בניתוח המניע האידאי העמוק של התופעה. רק מתוך הבנתו נוכל גם לצאת למאבק הציבורי-פוליטי.

תפקידה של הכפירה

באשר למשמעותה של כפירה המודרנית כותב הרב קוק: "יש לכפירה זכות-קיום ארעי, מפני שהיא צריכה לעכל את כל הזוהמא שנתדבקה באמונה מאפס דעת ועבודה". "זאת היא הכפירה שבעקבא דמשיחא כשאזלו מים מני ים הדעת האלוהית בכנסת ישראל – ובעולם כולו" (אורות, קכ"ו).

בניגוד לכל שאר חכמי ישראל בדורו, שראו רק את הצד השלילי שבכפירה, הבין הרב קוק שלתופעה נרחבת שכזו חייבת להיות נקודת אמת. כל עוד לא נברר ונלמד אותה – תמשיך הכפירה להתפשט. רק אם נבין את הרקע לכפירה ונודה באמת של ביקורתה על עולם האמונה – במקום שאמת כזו קיימת – נוכל להתמודד עמה בהצלחה.

עולם האמונה, העמוק הגדול והרחב, מתקשה לשמור על טהרתו וחיוניותו של האידיאל האמוני לאורך דורות ארוכים ורבים. תהליכים של התנוונות, שקיעה, אובדן חיוניות ונפילה לדעות קדומות, אינם בלתי צפויים. כשמתנוונת האמונה – מופיעה הכפירה. היא נאחזת ניזונה ומצדיקה את קיומה מתוך ביקורתה את אותן נקודות של התנוונות. היא עסוקה אמנם בעקירת האמונה כולה, "אבל לאיזו עקירה מכוונת ההשגחה העליונה? לעקירת הסיגים שהם רק חוצצים בין האדם ובין אור אלהי אמת, ועל משואות החרבות שהכפירה מחרבת, תבנה דעת-אלהים הנשגבה את היכלה (שם)".

בסופו של התהליך תפיל ותקלף הכפירה רק את קליפות הניוון של האמונה – אבל בנקודת האמת האמונית, בחיוניותה, היא לא תוכל לפגוע. אם האמונה היא תנאי הכרחי לקיום האדם ולמילוי ייעודו, אם היא אכן נשמת חייו ואמתו הנצחית, היא לא תנוצח ע"י הכפירה אלא רק תטוהר על ידה.  

מוסד המשפחה

במסגרת ביקורתו של העולם המודרני את העולם הדתי-מסורתי שקדם לו, הוא הותיר את מוסד המשפחה על כנו. האידיאל האנושי שעיצב עולם הנאורות היה אידיאל של אדם רציונלי, אחראי, משכיל, מוסרי, מתפרנס בכבוד, בוגר, יוזם וגם – איש משפחה. ביקורת האמונה לא שללה את מוסד הנישואין; היא רק הפקיעה ממנו את הבסיס האמוני, את קדושתו, והפכה אותו לחולין.  

בעולם המסורתי שקדם לעידן המודרני היה אמנם מוסד הנישואין מעוגן בקודש מאז ומתמיד, אבל נתן מענה גם לשלל צרכים נוספים שביססו את קיומו, תחזקו ותמכו בו. היה בו כמובן צורך גופני ביולוגי בסיסי, הן כמסגרת חיונית לגידול הדור הבא והן באשר לסיפוק הצרכים המיניים של בני הזוג. הוא מילא צורך כלכלי, הסדר נוח לקיומם הכלכלי של בני הזוג וחלוקת העבודה והאחריות ביניהם; היה לו גם תפקיד חברתי מובהק, הן בהשתלבותם של בני הזוג בחברה שמסביבם והן לקיומה של החברה עצמה, ועוד כהנה וכהנה פונקציות. בישראל היה התא המשפחתי מאז ומתמיד אבן יסוד בבניין האומה. רגש האהבה, שנחשב בימינו כבסיס הראשוני והטבעי של מוסד הנישואין, לא היה בעולם המסורתי הסיבה לנישואין אלא התוצאה שלהם.

יסוד הקדושה והאמונה, ברית הקדש, קבלת עול מלכות שמיים, היה אם כן נשמתו של מוסד הנישואין. כל שאר הפונקציות הבסיסיות שהוא מילא היו גופו.

בעולם המודרני, שבו הופקעה הקדושה מחיי הנישואין, נותרו כל הפונקציות הללו על כנן. משמעות הדבר היא שמעצם הגדרתו הפך מוסד הנישואין להסדר חברתי, כלכלי, פרקטי ותועלתני. גוף ללא נשמה. אנשים חיו במסגרתו תוך בחינה מתמדת של רווח והפסד, עלות ותועלת. הוא התבסס על נורמות חברתיות, תקינות פוליטית, לחץ חברתי, "מה יגידו" וכדומה. בסיסו הרגשי, גולת הכותרת של קיומו בעולם המודרני, התגלה כזמני, ארעי, ונתון לעליות ובעיקר למורדות – לא בסיס מוצלח מידי לחיי משפחה יציבים. יותר ויותר אנשים ונשים חשו בשקר שהם עושים בנפשם בהתחייבותם לבני או בנות זוגם, וראו במוסד הנישואין מחסום המונע אותם מלמלא את צרכיהם, משאת נפשם, חלומותיהם, ייעודיהם – כל שכן תאוותיהם, דמיונותיהם וגחמותיהם.

מוסד הנישואין, שכבר בתקופת המסורת והדת לא היה בדיוק אידיאלי – שכן האמונה עצמה הלכה והתנוונה – התגלה בעידן המודרני כבית כלא בו אזוקה האנושות מאלף ואחת סיבות טובות מלבד הסיבה האמתית, אותה היא כלל לא ידעה.

חורבנו של מוסד הנישואין בעולם המערבי ובישראל הוא במובן מסוים זעקתו האותנטית של האדם המודרני הכבול בהסדרים חברתיים שהוא איננו מבין את משמעותם; היא ביטוי לכמיהתו לשחרור. גם אם אין בידו להעמיד להם תחליף הגיוני, הוא כבר איננו יכול לשאת את מחירם.

תודעת זמננו, הפוסט-מודרניות, היא מסקנתה האחרונה של המודרניות – חשיפת העדר הבסיס הרציונלי של האחרונה. במסגרת הביקורת הפוסט מודרנית נחשפה העובדה שלמבנים הרעיוניים והחברתיים של העולם המודרני אין בסיס בר קיימא. כך באשר לאמת המדעית, לאמת המוסרית, לאמת ההיסטורית, לרציונליות עצמה, ללאומיות ועוד ועוד, וכן – גם למוסד המשפחה. אמת. 

בדיוק כפי שקרסה האמונה בגלל התנוונותה, קרס בהמשך גם מוסד הנישואין. מה שעשתה הכפירה המודרנית לאמונה המנוונת של עולם המסורת – עשתה הביקורת הפוסט-מודרנית למוסד הנישואין המנוון של העולם המודרני.

***

"האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קווית מאותה האמונה הגדולה... (אורות, ישראל ותחייתו, פרק כ"ו)".

ללא קבלת עול מלכות שמיים – הכרת האדם את מקומו המוגבל והזמני בבריאה ואת תפקידו שליחותו ותכליתו בחיים – לא יכון דבר. האחריות, הבגרות, האיפוק, ההתמסרות, הבשלות, קבלת העול, כיבוש היצר, כובד הראש ועוד כהנה וכהנה מידות טובות, הן תנאי הכרחי לכל עשייה ולכל מערכת יחסים אנושית – כמו גם לבניין התא המשפחתי. זוהי אבן השתייה. כשהיא קיימת היא מהווה שער לשמיים – מפתח וכלי להכלת כל אורות האהבה, האידיאלים הגדולים וברכת אין קץ. 

***

מוסד הנישואין אמנם נעקר בזמננו, "אבל לאיזו עקירה מכוונת ההשגחה העליונה? לעקירת הסיגים שהם רק חוצצים בין האדם ובין אור אלהי אמת, ועל משואות החרבות" – של מוסד הנישואין בעולם המודרני – "תבנה דעת-אלהים הנשגבה" – וברית הנישואים בקדושתה – "את היכלה".

בדיוק כפי שחורבן האמונה על ידי הכפירה איננו אלא טיהורה – ותהליך התשובה והחזרה לזהות היהודית בדורנו יוכיחו – כך גם התהליך המבהיל של חורבן התא המשפחתי בישראל איננו אלא טיהורו.

ככה לא בונים אומה

שני התהליכים הללו של חורבן האמונה והנישואין – שני צדיו של אותו מטבע – הם תהליכים חיוניים, אפילו הכרחיים במובן מסוים, ויש להם מקום ייחודי וערך מוסף במסגרת תהליכי התחייה של עם ישראל בארצו: "הסיגים שבהבנת האלוהות, היראה, האמונה, וכל התלוי בהם....כיון שהגיע הזמן שהתחיה הלאומית מוכרחת לבא....מיד הסיגים מעכבים ואי אפשר לאומה שתתאגד ותשיג בעומק חייה את סוד גבורתה וציורי סידוריה כי אם ע"פ דעות מזוככות ומעשים היוצאים מטהרתה של דעת ה' אמת, בבהירות היותר עליונה. זאת היא הסיבה, שכח שלילי גדול מתעורר בעקבא דמשיחא, בחוצפה סגיאה, ושלילה זו תבער את כל מה שהוא כהה בהמושגים האלהיים והתלוי בהם בכללות האומה. אע"פ שנורא הדבר לראות שכמה עניני אמת, מידות טובות, ומצוות וחוקים, הולכים ונשטפים ונעקרים לכאורה, ע"י זרם השלילה, מ"מ סוף סוף יצמח הכל בטהרה וגבורה, בקדושה עליונה, מגרעין האיתן, הטהור והמרום, שכל שלילה לא תגיע אליו, ואורו יזרח בתור אור חדש על ציון בגדולה מופלאה למעלה מכל ציור, שכוחות דלים של נפשות עייפות, עייפות חמרית ורוחנית, של גלות ארוכה ודלדול, יכולים לצייר (אורות, אורות התחייה, נ"א, עמ' פ"ז)".

המשברים, הייסורים, הסבל והצרות, שמביאים אנו על עצמנו בעולמנו העכשווי, עולם של משבר אמונה ומשבר ערכי המשפחה הנובע ממנו, הן אמנם תשלום נורא תמורת טיהור מושגי האמונה והנישואין, אך אין מנוס מהם.

האמונה, וכמוה גם מוסד הנישואין, חייבים להיטהר ולחזור ולהשתרש בתוכנם המקורי על מנת לבוא למדרגת החיים הראויה להם בעידן התחייה בארץ ישראל. הישרדות בגלות תיתכן גם באמונה של קטנות וגם בחיי נישואין שאינם אידיאליים – אבל לא הגאולה. ככה לא בונים אומה. גאולה מחייבת גדלות, טהרה, אידיאליות, שורשיות ומקוריות.  

   

משבר מוסד הנישואין בישראל הוא ירידה לצורך עליה; משבר שהוא לידה; השתחררות האומה מהווית נישואין חיצוניים, כובלים, מעמידי-פנים ומבוססי אינטרסים זרים, על מנת לחדש את ברית הנישואין ממקורה, בתוכן ובמשמעות שעיצבו לה אבותינו.

בסופו של התהליך תפיל ותקלף המתירנות את כל קליפות הניוון של מוסד הנישואין – אבל בנקודת האמת האמונית, בחיוניותו, היא לא תוכל לפגוע. אם ברית הנישואין היא תנאי הכרחי לקיום האדם ולמילוי ייעודו, אם היא אכן נשמת חייו ואמתו הנצחית, היא לא תנוצח ע"י ההפקרות אלא רק תטוהר על ידה. עתידו של מוסד המשפחה בישראל עוד לפניו, והוא עוד יופיע במלוא תפארתו וטהרתו בברית קודש אידיאלית.

"אירופה נתיאשה בצדק מאלהים, אשר לא ידעתו מעולם (אורות, אורות התחייה, ג, עמ' נ"ב)", כותב הרב קוק. היא גם התייאשה בצדק מהרעיון הלאומי וממוסד הנישואין שגם אותם לא ידעה באמת מעולם. אבל אנו, ישראל, מה לנו ולמשבר התרבות הערלית הזו. בני ברית אנו. עומדים אנו בפני עידן של תחייה וגאולה, בו נגשים את ייעודנו – אמנם בהמשך של דורות אחדים – ונחזיר את עטרת האדם ליושנה. עוד יעלו לאומים לירושלים על מנת לצפות בתפארת האדם, בתפארת האומה והרעיון הלאומי וגם – בתפארת המשפחה.

תיקון עולם

הבנת עומקו של משבר הנישואין בדורנו איננה אמורה לבטל כהוא זה את הצורך להיאבק בנחישות בכל אותם גורמים המנסים לחבל בנצח ישראל באמצעות חיסול ברית הנישואין הישראלית. להיפך, היא אמורה להוסיף כוח, נחישות, משמעות ועוצמת-אמונה למאבק, אבל היא גם אמורה לאפשר לו להיערך בביטחון, בשקט נפשי, ביישוב הדעת, באורך רוח ובאמונת-ניצחון-מובטח.

התיקון למשבר ברית הנישואין יבוא אמנם גם בכל דרכי המאבק האינטלקטואלי, הציבורי והפוליטי המוכרות, אבל עיקרו הוא, כמובן, בדוגמה האישית. כשנלמד נבין נפנים ונחייה אנו את אידיאל ברית הנישואין הישראלית, כל אחד ואחת מאתנו לפי מידותיהם ויכולותיהם, בנחת – נקרין מדריגת חיים מתוקנת ואידיאלית זו לעם ישראל כולו, וממנו – גם לאנושות כולה. נתקן עולם במלכות ש-די.