יום שלישי, 10 בפברואר 2015

חילופי משמרות

אנחנו בעיצומו של תהליך היסטורי מהפכני – חילופי משמרות בתולדות שיבת ציון. ציבור חובשי הכפות הסרוגות מקבל את מקל מרוץ השליחים מההתיישבות העובדת. תהליך כזה כרוך מעצם טבעו במאבקים, משברים, קשיים וחבלי לידה, אבל את המנגינה הזו אף אחד לא יוכל להפסיק


בס"ד
כ"א בשבט, תשע"ה

בימי נעורי האידיאליזם הישראלי התרכז כולו בהתיישבות העובדת – החלוצים שבנו את הארץ, הקיבוצניקים ובני המושבים. הם היוו את שכבת ההנהגה המובהקת שהובילה את המעש הציוני. הם הובילו בצה"ל כקצינים לוחמים וטייסים; הם היו חלק גדול – הרבה מעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה – בכנסת, במוסדות הציוניים, בשרות החוץ, בממשלה, באקדמיה, בכלכלה, במנגנון הציבורי וגם בעסקנות הציבורית: בהסתדרות, בתנובה, בסולל בונה ובמשביר לצרכן (כן, היו פעם חיות כאלה).

הם גם השפיעו את האידיאולוגיה שלהם, המרכסיסטית-סוציאליסטית, על החברה כולה. למרות שרובו הגדול של הציבור לא דבק באידיאולוגיה זו – הוא נתן בהם את אמונם. העם בחר בהם משום שחש שהם מנהיגיו הטבעיים, שהם פועלים למענו, ולא (רק ובעיקר) למען עצמם.

הקיבוצים היו גם מוקד לחיקוי ולעליה לרגל: הורי נהגו לקחת אותנו, הילדים, לביקורים תכופים אצל ידידים ובני משפחה בקיבוצים, על מנת להתבשם מן האווירה הציונית-אידיאליסטית; בתיכון היינו יוצאים מידי קיץ למחנה עבודה בקיבוץ.

אבל חשוב לדעת שלא כך היה תמיד. בתחילת דרכם לא שאפו מייסדי הקיבוצים להנהגת האומה. הם חלמו את האידיאלים הסוציאליסטים שלהם, ושאפו, קודם כל, לבנות לעצמם חברות מופת אידיאליסטיות – הקיבוצים. הם העדיפו להסתגר באליטיזם שלהם ולא "לרדת אל העם". 

מי שפתח להם את הראש היה דוד בן גוריון. בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה הוא טבע את הסיסמה "ממעמד לעם", שהייתה גם שם של מאמר מכונן שפרסם באותה עת. במאמר זה הוא קרא לחבריו החלוצים לעלות מדרגה ולקחת אחריות; להבין שהם לא יכולים להמשיך להתפנק בהגשמת אוטופיות חברתיות וניסיונות סוציאליסטיים; שהם לא רשאים להסתפק בסיסמת "מעמד הפועלים"; שהם צריכים להפוך את האידיאליזם שלהם לנחלת העם כולו, למדרגותיו. בן גוריון הסביר להם שאם לא הם ישאפו להנהגת העם, שאם לא הם יפתחו תודעת הנהגה, שאם לו הם יהוו לו שכבת הנהגה – החלום הציוני לא יוכל להתגשם. הוא תבע מהם מנהיגות.

שכבת הנהגה, אליטות בלעז, איננה מילה גסה. היא חלק יסודי מבניין של כל חברה ותנאי הכרחי לקיומה. ההתיישבות העובדת שימשה בדיוק בתפקיד הזה בשלב הראשון של שיבת ציון. אבל בשלב מסוים, איבדה שכבת הנהגה זו את תנופתה. האידיאליזם הציוני שקע, האינדיבידואליזם תפס את מקומו, האידיאלים הגבוהים נמוגו והציונות נכנסה למשבר. צאצאיה ויורשיה של שכבת ההנהגה הזו הם עדיין בעלי ההגמוניה בחברה הישראלית – אבל עכשיו לצורכי עצמם.

כולנו מכירים את המושג "גלגלי ההיסטוריה" אבל לא תמיד מתעמקים במשמעותו. התנועה והדינמיקה ההיסטורית מתאפשרת באמצעות תנועת גלגל. המאפיין המרכזי של תנועה כזו הוא שמי שהיה אתמול למטה, עתיד להיות מחר למעלה, ולהיפך. שכבות ההנהגה, ההגמוניה, משקלי המגזרים השונים, משתנים. הכוחות בהנהגת החברה, וממילא גם האידיאלים שהם מבטאים – מתחלפים. כוחות חברתיים יורדים וכוחות אחרים עולים וממלאים את מקומם. זהו תנאי ראשון לדינמיקה ההיסטורית.

מאז הקמת המדינה ובמיוחד מאז מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, החלה האידיאליזם הציוני לשקוע וממילא שקעה גם שכבת ההנהגה שהובילה אותו. תהליך שיבת ציון נקלע למשבר עמוק.

אבל ריבונו של עולם לא נח לרגע וכפי שלימדונו חז"ל הוא "מקדים רפואה למכה". הוא מתחיל להכין, לפתח ו"לבשל" את הרפואה, עוד לפני שאנו מודעים בכלל מכה. השלב הבא בחיים – של הפרט, האומה, החברה או של כל תופעה אורגנית אחרת – הולך ומתרקם מתחת לסף התודעה במקביל להתנוונותו ההולכת וגוברת של השלב הקודם.

"ארבעים שנה אקוט בדור". ארבעים שנות עלייתם והופעתם של גוש אמונים ודור הכיפות הסרוגות על בימת ההיסטוריה הלאומית, היו ארבעים שנות עיבור, דגירה והריון – התפתחות פנימית של השלב הבא בשיבת ציון. שנים קשות, שנות עברה. שנות התנגדות עצומה של בני האליטות הישנות, שחשו את שקיעתם ואת תחילת אבדן ההגמוניה שלהם. הם "הריחו" היטב – עוד לפנינו – שכוחות חדשים ורעננים, חמושים באידיאליזם ציוני חדש, עולים ומסכנים את שליטתם ועלולים לרשת את מקומם. אבל ההתנגדות הזו עצמה, באופן דיאלקטי, היא שהולידה במתיישבי יש"ע ובדור הכיפות הסרוגות את תודעתם העצמית. היא שהכשירה אותם למילוי מקומם בתהליך ההיסטורי.

עם הופעתה החדשה של המפד"ל – הבית היהודי – יוצא העובר לאור עולם. נפתלי בנט הוא רק משחרר אנרגיות, "חולץ פקקים", מיילד. לא בו מתחילים הדברים. בו הם רק יוצאים אל הפועל, לובשים ביטוי פוליטי.

מקורם של התהליכים היסטוריים הללו הוא אלוקי – ריבונו של עולם; הם ממשיכים עם פיענוח התהליך המתחולל, וניסוחו האידאי על ידי הרב קוק; הם מתקדמים ומתגשמים בממד הסוציו-פוליטי – הופעתו של ציבור אידיאליסטי מגובש המופיע את האידיאלים הללו בחיים הממשיים ובמציאות ההיסטורית; רק בסופו של דבר, במציאות הפוליטית, הם מתגלים בהופעתם של הבית היהודי ונפתלי בנט ( וגם לתנועת "יחד", כמובן, תפקיד מרכזי בתהליך, ולא כאן המקום לפרטו).

סוד הצלחתו של נפתלי בנט איננה בו עצמו. הוא אכן עתיר כישרונות, אך הוא רק קצה קרחון של תהליך היסטורי מהפכני.

המשבר שהתחולל לאחרונה בפרשת אלי אוחנה, ועוד משברים רבים וקשים עוד יותר שנכונו לנו בהמשך הדרך, אינם אלא דמי לימוד שגובה מאתנו ריבונו של עולם: מסע כומתה, אמון מתקדם, בית ספר למנהיגות. הוא מכין אותנו לתפקידנו בהמשך תהליך שיבת ציון וגאולת ישראל והאדם.

אנחנו בעיצומו של תהליך היסטורי מהפכני – חילופי משמרות בתולדות שיבת ציון. ציבור חובשי הכפות הסרוגות מקבל את מקל מרוץ השליחים מההתיישבות העובדת. תהליך כזה כרוך מעצם טבעו במאבקים, משברים, חבלי לידה וצרות רבות אחרות. אפשר לשים כתף ו"לפעול עם א-ל"; אפשר לשבת בצד בחיבוק ידיים; אפשר גם לבקר, לקטר, ולהצביע על הליקויים והחסרונות ומטבע הדברים ישנם הרבה כאלה. אבל את המנגינה הזו אף אחד לא יוכל להפסיק.













     


2 comments:

  1. מוטי, מאמר מעולה! גם בניסוחו, גם בתוכנו. נהניתי לקרוא!

    רק הערה אחת יש לי להוסיף.
    אגב, אינני מצפה שתשתכנע כרגע, אבל יבוא העת ותקרא את השורות האלה בעיניים החדשות.

    בשיחתנו הטלפונית אמרת לי את מילות הקסם: "המדינה מתקדמת על שתי רגליים".
    נדהמתי איך לא ראיתי את זה קודם. באמת זמן רב צעדנו על שתי הרגליים - שמאל-ימין, שמאל-ימין.
    עכשיו הגיע הזמן של ההפריה הגדולה: באים לשלטון אנשי היסוד - בנט וחבריו.
    וכמו שכתבת, אף אחד לא יעמוד בדרכם. המסובב את גלגל ההיסטוריה ידאג לפנות להם את הדרך להנהגה.

    יש רק בעיה אחת "קטנה":
    חולמי החלומות הגדולים בעקבות יוסף הצדיק - קצינים וחיילים קרביים של הרב טאו ומשמשו אלי סדן - בונים את תפיסת עולמם מלמטה, מההיגיון היבש, מהשכל הקר.
    כמו אצל חכמי הבית השני, אין להם את החוויה הבלתי אמצעית של קרבת האל, אין להם אמונה חיה ותוססת, חסרה להם נקודת האמת המוחלטת – רצון הבורא.
    לכן הם בונים את תפיסת עולמם מבוססת על דעתם, על הוכחות, סטטיסטיקות, תיאוריות מדעיות – על הדברים המוצקים כביכול, אבל בפועל על דעות יחסיות שמשתנות תחת הנסיבות. כל אחד עם האמת היחסית שלו, ללא מקור מאחד – נקודת האמת המוחלטת.
    אמונתם בעצם רק חלק מסברה. לא דעתם נבנתה על בסיס האמונה אלא אמונתם מבוססת על הדעת.
    כאשר אדם בונה את תפיסתו על הדעת (או במילים של תורה, הוא אוחז בעץ דעת טוב ורע ללא אחיזה בעץ החיים), הוא מסוגל לבנות רק פירמידת השעבוד. שכלו סוגר עליו, והוא נשאר כלוא בפנים.
    לכן הבית השני מלכתחילה נידון להיחרב.

    העדר האמת המוחלטת גורמת לחוסר קוים אדומים. כי כאשר הכול יחסי, כאשר הפוליטיקה היא "אומנות האפשר", הקוים האדומים זזים בעקבות הנסיבות.
    לא נשאר שום "ייהרג ובל יעבור". לכן בתנאים מסוימים אפשר לסגת מיו"ש כולל הר הבית – כמובן למען הצלת עמ"י כביכול.

    "ואוהב את יעקוב ואת עשיו שנאתי".
    יעקוב ועשיו הם אחים תאומים. אבל ההבדל הדק הוא שיעקוב בונה את תפיסת עולמו על האמונה וגוזר ממנה את הבנת המציאות, בעוד שעשיו בונה את תפיסתו על הדעת ומשעבד לה את אמונתו.
    לכן החיוך של האח נפתלי בנט יהפוך לגיחוך של האח התאום.
    תקופת אנשי היסוד תסתיים כמו תקופת בן גוריון – עם אלטלנה של הדור החדש.
    האליטה החדשה הזו תזכה לשבירה שלא הייתה כדוגמתה בתולדות מדינת ישראל המודרנית.

    אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים. וחסד גדול יעשה הבורא לאנשי היסוד, כאשר יוציא אותם מעבדות לחירות במשבר המדינה.

    האליטה העולה עליה אתה מדבר, בע"ה תעביר את השרביט למלכות דוד המיוחלת.

    השבמחק
    תשובות
    1. מיכאל היקר.
      יש הרבה מה לדון במה שהערת, אבל אתרכז בהבהרה אחת: הרב טאו ושאר תלמידי וממשיכי דרכם של הרב קוק ובנו, הם בעיני נושאי דבר השם בזמננו, מדרכיה המדוייקים של "אמונת עיתנו". העובדה שבמישור הפוליטי ישנם ביניהם חלוקי דעות איננה משנה מבחינה זו. חסדים וגבורות שבדעת.

      מחק