יום שישי, 28 בנובמבר 2014

המהפך של בנט

אורי אריאל טועה. הפנייה של הבית היהודי למרכז אינה ויתור על עקרונות. היא נובעת מראיה מפוכחת של התהליכים המתרחשים בחברה הישראלית בנושאי זהות יהודית, ומנכונות להיענות להם


בס"ד                                                                                                                   ו' בכסלו, תשע"ה 
                                                                                                                                                                                                                                  (פורסם הבוקר בצורה מקוצרת ב"מקור ראשון")                                                                                                                                      
ריח הבחירות הנישא באוויר הופך את הצורך לאחדות בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי לדחוף יותר, תהיה מתכונת ההליכה המשותפת אשר תהיה.

מהצד האחד, יש הטוענים שהבית היהודי לא זקוק לחברים מהאיחוד הלאומי שלא מביאים יותר משניים-שלושה מנדטים וניתן להניח שמבריחים לא פחות מכך. פוטנציאל ההתרחבות של הבית היהודי נמצא לדבריהם במרכז, לא בימין האידיאולוגי. אריתמטית החשבון נכון, אבל בסך הכול הוא מוטעה. האיחוד הלאומי מביא לבית המשותף את הלב, את הנשמה, את הרוח האידיאליסטית. את האיכות, לא את הכמות. בחשבון כמותי, משקל הנשמה אפסי לעומת הגוף, אבל ברור לכולם מה דינו של גוף ללא נשמה.

גם כשלמפא"י ההיסטורית של בן גוריון היו בשיאה כחמישים מנדטים, היה ברור לו שהתיישבות העובדת – החלוצים, אנשי הקיבוצים והמושבים – היא הליבה האידיאליסטית והסוציו-פוליטית של התנועה שהוביל. אלקטוראלית הם היו שווים 2-3 מנדטים בלבד, אבל הם היו נשמתה של התנועה. גם של המדינה.

התרחבות הבית היהודי לכלל ישראל, מחייבת ליבה סוציו-פוליטית – גרעין אידיאולוגי אידיאליסטי תוסס מאמין ומסור. כשהציבור הרחב מתחיל להזדהות עם חובשי הכיפות הסרוגות ולראות בהם מופת, הוא לא מתרשם רק מנפתלי בנט, איילת שקד ועוד כמה כוכבים. הוא משתוקק לראות מחנה חלוצי, ערכי, אידיאליסטי – ובעיקר מאוחד – שמסוגל להוביל את המדינה ליציאה מן המשבר. ההליכה המשותפת היא תנאי להתרחבות אלקטוראלית. 

מהצד השני, ישנו חוסר הבנה בסיסי בחוגי האיחוד הלאומי לנטייתו של הבית היהודי להליכה למרכז. "אני בעד לגדול ולהיות מפלגה גדולה שתוביל ותנהיג את המדינה, אבל השאלה מה המחיר", אמר לאחרונה אורי אריאל בכנס ראשי הגרעינים התורניים. "האם המטרה מקדשת את האמצעים (...) גם במחיר של ויתור על העקרונות שלנו. לבית היהודי יש רצון ללכת למרכז ופחות להיות חזקים בענייני דת ומדינה", אמר.

אורי אריאל טועה: הפנייה למרכז של הבית היהודי איננה וויתור על עקרונות. היא נובעת מראיה מפוכחת של התהליכים המתרחשים בחברה הישראלית בנושאי הזהות היהודית ומנכונות להיענות להם. היא לא נועדה רק, או בעיקר, לצורך ליקוט מנדטים. היא העיקרון.

קיר הברזל


כמעט מאז ראשית ימיה התאפיינה הציונות בחלוקה ברורה בין דתיים לחילוניים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כינה אותה לגנאי "קיר הברזל" (מאמרי הראיה, "מסע המחנות", א', עמ' 76). חומה זו הורכבה מאלמנטים רבים ומגוונים; המרכזי שבהם היה מושג ה"סטטוס-קוו". משני צדי הסטטוס-קוו התגודדו שני הצדדים במשך שנות דור או שניים, כשכל אחד מהם מנסה להגן על חלקו ולנגוס בשל רעהו.

חלוקה זו הייתה חיונית לשני הצדדים. עבור הציבור הדתי היא שימשה הן לצורך הגדרה עצמית והן לצורך התגוננות מול הסחף האדיר של אנשי מחנהו למחנה השני. ההגדרה הנוקשה של "דתיות" – קבלה, לפחות להלכה, של עול תורה ומצוות ע"פ גדרי השולחן ערוך – הייתה עבורו סימון גבול ברור: מי שעבר אותו הוגדר כחילוני.

לא פחות חיוני היה קיר הברזל עבור החילונים. ראשית היה הצורך האידאי להיבדל מן הדתיים על מנת שלא יפריעו להם לבנות את המדינה בפועל עם כל מיני רעיונות של "גאולה מן השמיים". שנית, גם להם היה צורך בהגדרה עצמית; זהותם העצמית כללה מרכיב מרכזי של כפירה במסורת ושלילתה.

בראיה לאחור, חלוקה זו פעלה לטובה. הדתיות עברה בירור, התגדלה והתעצמה. נושאיה שלא מדעת והכרה מלאה נפלטו. היא למדה לעכל את האלמנטים החיוביים של הציונות ויצרה טיפוס אדם חדש – אמוני – שאישיותו כבר איננה פשרה בין דתיות ולאומיות אלא סינתזה מלאה שלהן. ההרכבה של היסודות הבריאים של הלאומיות והחילוניות על בסיס היהדות ההיסטורית – הושלמה בהצלחה. ראו בצה"ל לדוגמה.

גם הזרוע החילונית של עם ישראל הביאה ברכה. היא האחראית העיקרית – מהבחינה האנושית – למהפכה ההיסטורית של שיבת ציון והקמת המדינה.

והנה, בעשור האחרון, החלה החומה להיפרץ וההבדלה החדה בין דתיים לחילוניים החלה להתמוסס. יותר ויותר חילוניים נפתחים לזהותם היהודית, איש-איש בדרכו. יותר ויותר דתיים הופכים לדתל"שים – לא לחילוניים. לפתע התגלו מסורתיים. אט אט הולכת ומתגבשת זהות חדשה לחברה הישראלית: אין יותר דתיים וחילוניים – כולנו יהודים. יש שמקיימים יותר מצוות ויש שפחות, אבל לכולם מכנה משותף. קריאתו של הרב קוק הולכת ומתגשמת במציאות: "דומה שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות (...)"חרדים" ו"חופשיים". שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני אדם שווים במדרגותיהם, במיוחד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו (...) והלוואי שנוכל להשכיח מאתנו, בכלל, את שני השמות העומדים לנו לשטן(...) אין לנו עצה אחרת, אמנם, כי אם להסיר את שמות הבעלים הללו מעל מחנותינו (שם)."

לקדש היום את חומת הברזל ההיא, לשמר את ה"סטטוס קוו" (גורמים חרד"לים תקפו את בנט על כך שבפעם הראשונה מאז שהמפד"ל נוטלת חלק בקואליציה, שמירת הסטטוס קוו איננה מעוגנת בהסכמים הקואליציוניים), לעמוד על "העקרונות שלנו שעליהם לא מוותרים" – זהו אנכרוניזם מובהק. חלפו עברו להם ימי שנות הששים-שבעים, ימי המפד"ל והמלחמה על הסטטוס-קוו. היום הדתיות כבר לא מאוימת אלא, לצערנו עדיין, מאיימת (ראו נושא "ההדתה" בצה"ל). הדתיות כבר לא זקוקה למתרס בינה לבין החילוניות. להיפך, החומות הללו משמשות עכשיו כמחסום בפני מעבר טבעי והדרגתי של חילוניים להעמקת והעצמת הזהות היהודית שלהם, איש כפי מדרגתו, יכולתו וצרכיו.


עידן הקונצנזוס היהודי



אורי אריאל ותומכיו אינם ערים לתהליכים המתחוללים בחברה הישראלית; הם עדיין לא יצאו מהחפירות ההן. לעומתם, נפתלי בנט שייך לדור אחר ומייצג רוח אחרת. בשבילו, הזהות היהודית טבעית ומובנת מאליה – הוא לא חש מאוים, ואיננו מרגיש צורך להתנצל עליה. הוא חש שהגיע זמנה של היהדות הדתית לחבק ולהכיל את החילוניים, בבחינת "כולנו יהודים".

מכיוון שחלק מהחרד"לים אינם תמיד מבינים את הרוח הזו, ההסבר היחיד שלהם לנטייתו של בנט לפריצת הסטטוס-קוו היא חשד עמוק.  זהו חשד שהברית הטקטית-פוליטית עם "יש עתיד" כללה גם הזדהות עם האג'נדה האנטי דתית שלה ושבנט והבית היהודי "פחות חזקים בענייני דת ומדינה". מכאן קצרה הדרך לחשוד בבנט שכל רצונו הוא לנצל את הבית היהודי לצרכי יומרותיו הפוליטיות האישיות ושהמניע לנטייתו לציבור הרחב הוא רק רצונו להרבות מנדטים.

זהו חשד שווא. בנט לא מנסה להוביל ליהדות המתפשרת על עקרונות. בתוך עמו הוא יושב. הוא מזהה את הדרישה הציבורית האותנטית לזהות יהודית חופשית, משוחררת, וולונטרית וטבעית, חי ומקבל אותה, מבין את משמעותה החיובית, ומחפש את הדרך להיענות לה. ההליכה שלו למרכז נובעת – גם אם שלא מתוך מודעות שלמה – מתוך אחריות כלל ישראלית לגיבוש הציבוריות הישראלית, הן סביב המוקד האידאי של הזהות היהודית והן סביב המוקד הסוציו-פוליטי של ציבור הכיפות הסרוגות.

הבעיה של בנט והבית היהודי היא שהמגמה הסוציו-פוליטית האינטואיטיבית הזו עדיין לא מגובשת ומנוסחת לכלל אידיאולוגיה ברורה ולכלל משנה סדורה. אין לה עדיין גבולות גזרה וקווים אדומים. לכן היא לא תמיד מוסברת כראוי, ממילא איננה תמיד מובנת, ולכן היא גם מעלה חשדות כה רבים.

גיבוש וניסוח העקרונות האידיאולוגיים המתבקשים לצורך המהלך הכלל-ישראלי הזה איננו משימתם של הפוליטיקאים אלא של אנשי אמונה ותורה ותלמידיהם. עליהם לגבש את הקו, להבהיר את הדרך, לנסח את ההדרכה ולסמן את הגבולות. זאת כמובן, בתנאי שלא ינסו לכפות ולהנחית את העקרונות הללו, ובתנאי שיבינו שאנו נמצאים על סף עידן חדש המחייב היערכות אידיאולוגית חדשה – עידן הקונצנזוס היהודי.

המנעד הרחב של הכיפות הסרוגות - מחרד"לים אדוקים, דרך מסורתיים, עבור ליברליים חובשי-משקפיים-עגולים וכלה בדתלש"ים ועד בכלל – איננו הבעיה. הוא הפתרון. המגוון הרחב הזה הוא ביטוי לבריאות, לפתיחות, לשורשיות ולטבעיות של הציבור הזה. הוא מפתח ליכולתו להפוך באופן טבעי ומתבקש למרכז-הנושא של החברה הישראלית כולה על כל גווניה.

"ההליכה למרכז" אם כן, איננה "פשרה בשביל להשיג מנדטים". היא העיקרון. והיא היא הדבר הבא.  
 
    






    
      


2 תגובות:

  1. מאמר שאני אישית מזדהה איתו לגמרי. מאוד מקוה שאכן ההבנה לתהליך וההכרה שאנחנו שם, תתפשט בחלקים נרחבים של העם ואזרחי המדינה. אין ספק שבנט הוא הנחשון שהולך לפני המחנה.

    השבמחק