יום שבת, 1 בנובמבר 2014

הגאופוליטיקה של גבולות ההבטחה

התהליכים המתרחשים במזה"ת מעניקים הגיון מדיני וגיאופוליטי לגבולות ההבטחה



בס"ד

 (ח' בחשוון, תשע"ה (1.11.14

(מאמר שפורסם בערב שבת בעלון "עולם קטן")

מדינות המזרח התיכון הן פרי הקולוניאליזם הצרפתי והאנגלי. קווי הגבול המופרכים אותם אנחנו עדיין רואים על המפה שרטטו בידי הבריטים והצרפתים במסגרת הסכמי סיקס-פיקו במהלך מלחמת העולם הראשונה. עד אז לא היו במזה"ת לא מדינות, וגם לא עמים, במובן האירופי. בזמן השלטון התורכי העותומני, וגם לפניו, היה המזה"ת, למעט מצרים, מרחב אחד גדול ובלתי מזוהה מבחינה פוליטית, מדינית או לאומית.
הקולוניאליזם האירופי, משיקוליו הוא, שרטט גבולות, יצר ישויות פוליטיות והמליך בהן שליטים, בלי שיהיה להן בסיס אמיתי במציאות הערבית. המרחב כולו היה מאוכלס בשבטים, דתות, עדות, חמולות ועוד כל מיני התארגנויות על בסיס אתני. עמים – במובן האירופי – לא היו בו.
שחרור האזור מן הקולוניאליזם האירופי חל אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל היה זה רק שחרור פוליטי. קווי הגבול ששרטטו האירופאים – נותרו בעינם. מה שחשוב יותר, גם האידיאולוגיה הלאומית האירופית, לפיה החיים המדיניים מתארגנים במסגרות של עמים, המוגדרים במדינות, נותרה על תילה. כך קיבלנו מושגים מופרכים כמו "האומה הלבנונית", או "הירדנית" או "האומה הסורית", וכן, גם "האומה הפלשתינאית". "האומה הסורית" היא משל טוב לעניין. סוריה איננה אומה, אזרחיה אינם עם, ואסד איננו "טובח בבני עמו". אזרחי סוריה הם אוסף של עדות, בני דתות, שבטים וחמולות, שלא הרבה משותף להם – חוץ מתפיסת החיים של "כל דאלים גבר" – וודאי לא זהות לאומית במובן האירופאי של המושג.
רק היום, במה שנקרא "האביב הערבי", משתחרר המזה"ת באמת מהקולוניאליזם האירופי וחוזר לעצמו ולהוויה המדינית המקורית שלו – כאוס. התהליך לא עומד להסתיים בהתפוררותן של סוריה ועיראק. ירדן ולבנון עומדות גם הן בפני גורל דומה.

 התפוררות המסגרת המדינית


למצבור האנושי האתני החי במרחב הפתוח של המזרח התיכון, אין מכנה משותף פוליטי. למעט מצרים, אירן ותורכיה, הנמצאות בשולי המרחב, כל שאר השטח – סוריה, לבנון, ירדן, עירק – מהווה מרחב פתוח בכל המובנים. לא היו בו מעולם ישויות פוליטיות מקוריות; הוא נשלט תמיד על ידי כוחות חיצוניים. במרחב האמור לא תמשכנה להיות מדינות במובן שהכרנו; הוא ישוב להיות חלל מדיני ריק. השטח המדובר יוצף באינסוף אינטרסים וקבוצות – שבטים, עדות, חמולות, ארגונים דתיים, ארגונים טרוריסטיים וכדומה – מה שמבטיח אי יציבות, תסיסה כרונית וסכנה מתמדת לכל סביבותיו.
מצרים (אחרי שתתאושש מהמשבר הפוקד אותה), תורכיה ואיראן – מדינות שלהן ישנו בסיס היסטורי ממשי – תאלצנה לנסות למלא את החלל הריק ומשתי סיבות: ראשית, הוא יסכן אותן (ראו מצרים ומדבר סיני), ושנית, החשש שיריבותיהן תמלאנה אותו ראשונות, ואז תמצאנה הן על גבולותיהן, דבר שיסכן אותן עוד יותר (ראו מעורבותם המתגברת של תורכיה ואירן באירועים).
נרצה או לא, גם מדינת ישראל תושפע מהתפתחויות אלה. כבר היום ניצב האיום על גבולנו המזרחי ברמת הגולן. התפרקות ירדן תקרין כמובן על האוכלוסין הערביים ביהודה, שומרון ועזה, על כל המשתמע מכך.  

גבולות ההבטחה


עובדה מפתיעה היא שהמרחב עליו מדובר – סוריה, ירדן, לבנון ועירק – חופף במידה לא קטנה את גבולות ההבטחה התנ"כיים. משמעות הדברים היא שכל האזור שבמקורותינו מוגדר כגבולות ההבטחה, יאופיין באותו מצב פוליטי המוכר לנו היום מאזורי יהודה, השומרון וחבל עזה. כלומר אזור בלי שליטה מדינתית מסוימת, בלי "בעל בית" מדיני מובהק, בלי "כתובת" יציבה, אלא גורמי שליטה זמניים, עראיים, מתחלפים. ובדיוק כפי שנוכח המצב הזה ביהודה והשומרון, אין לישראל, מבחינה גיאופוליטית, ברירה, אלא להמשיך את אחיזתה בהם, לפחות הביטחונית, כך בדיוק יהיה המצב מול האזורים האמורים. הם יאוכלסו קבוצות שונות ומשונות, עוינות זו לזו, וכמובן לישראל. קבוצות אלא תפרנה את השקט ותחייבנה את ישראל להתערב, כך שבסופו של דבר – גם אם מדובר בעשרות שנים רבות – תיאלץ ישראל, למרות חוסר רצונה המודע, להרחיב את שליטתה, בתחילה לפחות הביטחונית, לאזורים הולכים ומתרחבים.
מנגנון היסטורי וגיאופוליטי זה הופך את שאלת "גבולות ההבטחה" ממושג דמיוני שאין לו אחיזה במציאות המדינית, למושג ראלי.
בדיוק כפי שריבונו של עולם יוצר תהליכים ההופכים את שליטתנו, ואף את ריבונותנו, בארץ ישראל המערבית לכורח המציאות – כך מתחיל להצטייר מצב כזה גם באשר לשאר השטחים המהווים את "ארץ ישראל של גבולות ההבטחה". זוהי משימה לדורות כמובן, אבל את קצה קצהו של התהליך האלוקי ואת המתווה שלו, אפשר שאנו רואים כבר היום בתהליכים המתרחשים בזמננו במזרח התיכון.
התהליכים המרתקים הללו נותנים לנו קצה קיצו של חוט להבנת הגיונם האלוקי של גבולות ההבטחה. מסתבר שמבחינה גיאופוליטית לא יכולה ישות מדינית עצמאית שמרכזה בארץ ישראל – מדינת ישראל – להתקיים ביציבות לאורך דורות בלי שליטה, או לפחות הגמוניה, מדינית-ביטחונית במרחב כולו. המרחב שמסביבה – ירדן, לבנון, עיראק וסוריה – יסכן אותה באופן מתמיד, בין אם יוותר חלל ריק, כל שכן אם יתמלא בנוכחות של מדינה אחרת (כמו אירן למשל). במילים אחרות, או שנהיה מעצמה אזורית בסדר גודל של איראן, תורכיה או מצרים, או שלא נהיה.
שאלה מתבקשת, שלא כאן המקום להרחיב בתשובה עליה, היא כמובן איך נשלוט במרחבים עצומים כאלו, והרי אפילו בירושלים אחיזתנו עדיין רופפת. התשובה קשורה כנראה לתהליכי התודעה והזהות הפנימיים שלנו. כשנחזור לעצמנו, לתרבותנו ולזהותנו הישראלית המקורית, כששוב נהיה "ישראל אשר בך אתפאר", כשנתחיל "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים (אורות, עמ' קמ"ז)", כשנשוב לגדלות הישראלית – אינני רואה סיבה מדוע לא יחפצו אוכלוסין רבים במזה"ת לחבור אלינו ולשרות בצל ההגמוניה שלנו, במקום בצלן של איראן או תורכיה למשל. 
בדורנו, כאמור, זהו חומר למחשבה בלבד. עלינו לפתור תחילה את בעיות הזהות שלנו ולחזור לעצמנו, על מנת לבסס קודם כל את אדנותנו וריבונותנו על ארץ ישראל שבין הים והירדן. אבל, הנה, הזמן עושה את שלו ומושג מעורפל כל כך כמו גבולות ההבטחה, מתחיל לקבל מובן הגיוני.



     




4 תגובות:

  1. בעזה"ש מקווה ש"הסרט" שעליו עובדת כעת ומראיינת אותך יאיר ויעורר את התודעה הזו ...

    השבמחק
  2. מה שנקרה - המציאות עולה על כל דימיון.
    שנזכה לממש ריבונותינו על ירושלים ומקום המקדש.

    השבמחק
  3. יפה,
    אז אם אומרים ברומה תתנהג כרומאי, צריך להגיד במיזרח התיכון תתנהג כפי שמתנהגים במיזרח התיכון

    השבמחק
  4. יפה. לא מעט ממדינות ערב מתגעגעות ליהודים שגורשו בזמן הקמת המדינה. היום שה"מדינות" האלה נחרבות הם נזכרים ביהודים שהביאו פריחה ושגשוג,כמו מצרים עירק ועוד.

    השבמחק