יום שישי, 19 בספטמבר 2014

אהבת משה או יראת נפתלי?


חיבוקו החם של נתניהו לפייגלין איננו מעיד על אהבתו למשה אלא על יראתו מנפתלי. הוא רוצה לפצל את המחנה האמוני ולהמשיך לזכות כמעט בחינם במנדטים שמקומם הטבעי הוא הבית היהודי. 


בס"ד
כ"ב באלול, תשע"ד 


רעי וידידי משה פייגלין קיבל השבוע שי מפתיע לקראת השנה החדשה. רה"מ בנימין נתניהו הצהיר השבוע בכנס בפ"ת: "משה פייגלין מביא קהלים חדשים לגמרי לליכוד, והאיש הזה מלא הפתעות, והן טובות, ואני מעריך את זה."

אל יהיה הדבר קל ערך בעיניכם. מי כמוני מכיר את המדבר הפוליטי אותו עבר משה פייגלין בעשרים השנים האחרונות. לאורך שנים אלה הוא נחשב להזוי, קיצוני או מסוכן, לא רק בתקשורת אלא גם בקרב הציבור שממנו הוא בא. נתניהו עצמו "הוציא עליו חוזה" ודאג שלא לאפשר לו להשתלב בליכוד בכלל וברשימת הליכוד לכנסת בפרט. עכשיו כל זה עבר; נתניהו עצמו הוציא לפייגלין תעודת כשרות, אפילו למהדרין, והפך אותו לגיטימי.

לא במקרה צוהלים חברי "מנהיגות יהודית"; גם הם היו שותפים לדרך הארוכה והקשה. ואכן, הבשורה בהחלט משמחת. יחד עם זאת, ראוי לצנן מעט את ההתלהבות. נתניהו לא עשה זאת מאהבת מרדכי אלא כנראה משנאת המן – כלומר, לא כל כך מאהבת משה אלא דווקא מיראת נפתלי.

כן, נתניהו יודע, כמו כולנו, שפייגלין הביא לליכוד במערכות הבחירות האחרונות משהו כמו 2-3 מנדטים לפחות. והמנדטים הללו לא באו מאי שם אלא ממקום מסוים מאד: בעיקר מקרב הציבור הדתי-לאומי, שהוא הגרעין הקשה של בנט.

לקמפיין המכוער נגד הבית היהודי בשבוע האחרון של הבחירות האחרונות היה יעד ברור: להחליש את בנט, גם במחיר חיזוקו של לפיד.השיטה הזו אכן עבדה.

נוכח עלייתם של בנט והבית היהודי בסקרים האחרונים, נתניהו מוטרד אף יותר. זה איננו עניין אישי, כפי שפרשנים מסוימים מעדיפים לחשוב; נתניהו מזהה היטב את החלופה האמונית שצומחת מימין, בדמותם של בנט והבית היהודי, ועושה הכל בכדי לקפד אותה באיבה.

החיבוק של נתניהו לפייגלין נועד לחזק את הפיצול במחנה האמוני ולהמשיך לזכות כמעט בחינם במנדטים שמקומם הטבעי הוא הבית היהודי. הוא מעדיף את החלופה האמונית קטנה ונשלטת מאשר עצמאית ופורחת. בכל מקרה, עדיף שתהיה מפוצלת. נתניהו רואה בפייגלין – למרות שהוא יודע היטב שאת פייגלין לא ניתן לקנות בנזיד עדשים – איום קטן בהרבה מאשר בנפתלי בנט.

את פייגלין, אוהדיו וחבריו – שהם גם חברי – יהיה קשה לשכנע שעצם העובדה שנתניהו חושש מבנט ולא מהם, מעידה היכן באמת – לפחות לדעתו – צומחת החלופה. הם כנראה גם לא יודו שאפשר שה"הכשר" של נתניהו בעצם איננו באמת בשורה גדולה.

אבל מבחינת התקדמותם של כלל ישראל וגאולת ישראל בכלל, ושל הציבור האמוני והחלופה האמונית בפרט – תחושת האיום המחודש של נתניהו מנפתלי בנט היא בהחלט בשורה; עוד שלב, קטן אבל חשוב, בדרך. ועם הנצח, כידוע, איננו פוחד מדרך ארוכה.   




2 comments:

  1. לגבי מה שכתבת על אהבת משה מול יראת נפתלי – אכן מבחינה פוליטית הסיטואציה היא מרתקת. הציונות האמונית שועטת אל הנהגת המדינה. משה מנסה לעשות זאת על ידי שינוי האופי של מפלגת השלטון. נפתלי בנט דרך הפיכת מפלגה סקטוריאלית ללאומית. מי יגיע ראשון אל ראש ההר עדיין לא ברור, אבל דבר אחד כן ניתן להיאמר: אתה ומשה הטמעתם את עצם ההכרה של מנהיגות יהודית והיא מהווה כיום את התשתית למימוש השליחות של עם ישראל להקים "מדינה לדוגמא" לפי החזון של הרב קוק. בנט מבחינה זאת כבר הולך על שביל סלול אם כי עדיין לא כבוש

    השבמחק
  2. כל תומכי פייגלין לא מתרשמים כלל מחיבוק הדוב של שקרניהו. אנו אכלנו ואוכלים ממנו מרורים די והותר מכדי שחיבוק או משפט חנופה אחד של איש הביבים יעשה עלינו רושם כלשהו.

    השבמחק