אין דור רע - יש רק דור שרע לו

דברים שרואים מכאן – מבית המדרש ומתוך מבט של אמונה, לא רואים משם – משולחן הישיבות של ממשלת ישראל. מנהיגות שאיננה מאמינה בעם איננה מסוגלת להוציא לפועל את תעצומות האידיאליזם הישראלי שטמונות בו 

 בס"ד                                                                                                       ט"ז באלול, תשע"ג

חלק מהתגובות שקיבלתי על המאמר "מי שמאמין לא מפחד ממשאל העם" מחייבות תשובה מקיפה. סוג אחד של תגובות היה כדלהלן: מה השתנה מאז הגירוש מגוש קטיף? העם הזה מעביר פוסט מצמרר על גירוש יהודים מביתם בקליקון קטן בלתי מורגש על עכבר המחשב...למה שיזיז למישהו שיפנו שוב כמה "גבעות הזויות" מאוישות בפאות ושביסים כדי שיקבל את השקט של ספל הקפה שלו?....זהו ציבור שמרגיש רחוק ומנותק מחבלי ארץ אלו בהם אמורה לקום מדינה ערבית אסלמיסטית .מה להם ולזה? הם בכלל רוצים שיורידו את מחירי הדירות בת"א גבעתיים והרצליה לא בגבעה 342 בפאתי יצהר....מה'כפת להם בכלל? "

כלומר, טוענת התגובה, אין עם מי לדבר. לעם עליו אתה בונה במשאל העם – לא איכפת כלל מיישובי יש"ע. ובאמת, התגובה הזו מכוונת לדעת גדולים. ממש כך חושב גם נתניהו. גם הוא ורוב שרי ממשלתו חושבים שרק "לחם ושעשועים" מעניינים את הציבור הישראלי. אפשר שזו בדיוק הסיבה שההנהגה הישראלית מוכנה לפתרון "שתי מדינות". היא מבינה את הסכנות והחסרונות – הביטחוניים, המוסריים, ההיסטוריים וכדומה – שכרוכים בכך, גם מאמינה לפחות הצהרתית בזכותנו על הארץ, אך לא מאמינה שעם ישראל יהיה מוכן לשאת בנטל ושיהיה מוכן לשלם את מחיר המתחייב מעמידה איתנה על האמת הישראלית. ההנהגה איננה מאמינה בעם.  

ובאמת, כל מי שצופה בערוץ 2, קורא את ידיעות אחרונות, או חשוף למה שמסתובב במרחבי הרשת, לא יכול להגיע למסקנה שונה. יותר מכך, כל מי שחושב באופן רציונאלי, מפוכח, פרגמטי וראליסטי – לא יכול להגיע למסקנה שונה – לעם ישראל אין כוח; לא איכפת לו; אין ברירה אלא להיכנע ללחצים.

אם כך, מדוע אנו, שמתיימרים לראות את הדברים באופן מפוכח, מרשים לעצמנו לחשוב שיש סיכוי לא בלתי סביר שאותו עם – שלכאורה מתעניין רק בלחם, שעשועים, מחירי הדיור והחופשות לחו"ל – יצביע ברובו במשאל העם כנגד הפתרון של "שתי מדינות". נכון, כל הסיבות האובייקטיביות – המדינית, הביטחונית, הגיאו-פוליטית, המוסרית, הציונית, התורנית וכדומה – מורות על כך שמהלך כזה יביא אסון ולא שלום, אבל "מה'כפת להם מזה?", כדברי התגובה. 

עיניים של אמונה

מנהג מוזר יש להם לישראל. בעצם זו אף הלכה פסוקה. בשעת קריאת שמע יש לכסות את העיניים. טעם המנהג הוא ההכרה שלא תמיד מראה העיניים ושאר החושים האנושיים, משקף את האמת לאמיתה. אנחנו חיים בעולם של ריבויי ומגוון אינסופי; עולם של מאבקים וסתירות בין כל מרכיביו; היסטוריה של מלחמות וניגודי אינטרסים. בעיניים "מציאותיות" לכאורה, רואים רק את הריבוי והסתירות. בכדי לראות את האמת, את האחדות שבבריאה, יש צורך לכסות את העיניים  הגשמיות – רק לרגע – ולהצטייד במבט של תורה, בעיניים של אמונה. רק עיניים כאלה חודרות לעומק המציאות ורואות נכוחה. רק עיניים אמוניות יכולות לספק לנו את הנחות היסוד המפוכחות להבנת המציאות ולתכנון דרכי פעולה.

דברים שרואים מכאן – מבית המדרש, לא רואים משם – משולחן הממשלה. ומבית המדרש שבו לא רק לומדים תורה, אלא גם מעמיקים באמונה – עם ישראל נראה שונה לחלוטין.

העתיד כבר כאן

ספר "עטרת ראש", שנכתב על ידי האדמו"ר השני של חב"ד, שמכונה האדמו"ר האמצעי, עוסק בניתוח תפילת מוסף של ראש השנה, המורכבת כידוע משלושה נושאים: מלכויות, זיכרונות ושופרות. כשמנתח האדמו"ר את עשרת פסוקי השופרות המובאים בנוסח התפילה, הוא מבחין בין הפסוקים הראשונים, המתייחסים למתן תורה, לבין האחרונים, שנאמרו על ידי  הנביאים, והמתייחסים לקיבוץ גלויות. על קול השופר שנשמע במתן תורה (וגם זה של ראש השנה) הוא אומר דבר מפליא: "והוא הנקרא שופר קטן, אבל לעתיד לבוא כתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'" ביום ההוא דווקא, ביום קיבוץ גלויות, ולא עכשיו, שאין התקיעה...רק בשופר קטן (שם, עמ' כ"ג)". מדהים. מדוע השופר של מתן תורה, אולי האירוע המשמעותי ביותר בתולדות האנושות בכלל ועם ישראל בפרט, נקרא שופר קטן, ואילו זה של קיבוץ הגלויות נקרא שופר גדול. בהמשך מסביר זאת האדמו"ר (עמוד כ"ה) "וזה יהיה בעת קיבוץ גלויות דווקא, שאז יתקע בשופר גדול.....[כי] לא יועיל אז אור תורה להשיב הנידחים".

כלומר, הכוח שמתגלה בזמן קיבוץ הגלויות, שמעורר את עם ישראל להתקבץ, להיאסף ולשוב לארץ ישראל, הוא הרבה יותר עמוק ושורשי אפילו מכוחה ואורה של התורה. לא התורה מקבצת את העם לארצו אלא הטבע הישראלי העצמי, עצם הנשמה הישראלית, מקור האידיאליזם הישראלי, הוא שמתעורר, מתגלה, מתחיל בפעולה ומניע את ההיסטוריה הישראלית, "לפי שישראל עלו במחשבה תחילה למעלה גם מאור התורה וכמו שנאמר במדרש [חז"ל], ז' דברים קדמו לעולם, תורה, ותשובה כו' וישראל קדמו לכולן (שם, עמוד כ"ו).

דברים אלה נאמרו ונכתבו לפני כמאתיים שנה, אז היה תהליך קיבוץ גלויות בבחינת "לעתיד לבוא". היום, רובו או לפחות חלקו העיקרי, כבר מאחורינו. כשאנו מתבוננים, למשל, בעליה מברית המועצות לשעבר, ושואלים איזה כוח התעורר והניע אותה, מובן שלא היה זה אורה של התורה. קול התורה והחינוך היהודי הושתק שם במשך שלושה-ארבעה דורות עד שרבים לא ידעו בכלל מהו יהודי. מה שעורר את חלוצי פריצת מסך הברזל היה כוח אחר. עצם הנשמה הישראלית. ולכן, בשלב ראשון לפחות, הערכים שמשכו את ליבם היו עם ישראל, ארץ ישראל, השפה העברית, ניצחון ששת הימים ושחרור ירושלים – ולא התורה. כך גם לגבי חלוצי העליות הראשונות שעלו לארץ ישראל ובנו את המדינה.

היסוד המובא לעיל הוא גם אחד מיסודות שיטתו של הרב קוק: "ניצוץ אחד מאור חיי האבות....ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחיית עולמים את ישראל (אורות, עמ' ס"ו)". הכוח העיקרי המניע את התחייה הוא אור חיי האבות, לא אור תורת משה.  "האבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנסת ישראל, ומשה רבינו את הצד הלימודי. ולעתיד לבוא יתחבר לגמרי משה עם האבות, ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל, ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנסת ישראל, "מחשבתם של ישראל קודמת לכל [כנ"ל מחז"ל]" (אורות, עמ' ק"נ)".

החידוש של הרב קוק, לפחות מבחינה זו, איננו אם כן רעיוני. הרעיון היה מוסכם במסורת הישראלית מדורי דורות (ולכן לא הבאתי אותו רק מהרב קוק). חידושו של הרב קוק הוא – ולא דבר קטן הוא – בהכרזה ש"העתיד כבר כאן". באומץ לבשר שנכנסנו לתחילתו של העידן של "לעתיד לבוא". לפני כמאה שנה הודיע הרב קוק שאנו בתחילתו של תהליך קיבוץ גלויות, וניתח את הכוחות הפועלים בציבוריות הישראלית. הכוח שמביא את העם לארץ איננו אור התורה. הכוח הזה הוא עמוק ושורשי יותר – הטבע הישראלי העצמי.

היום, כמאה שנה אחרי שנכתבו דבריו של הרב קוק, חלק חשוב מהתהליך המופלא של קיבוץ גלויות, יישוב וכיבוש הארץ, הקמת המדינה, ניצחון מלחמת ששת הימים וכל שאר נפלאות גאולתנו, כבר מאחורינו. לו היינו שואלים את המומחים באקדמיה, את ההיסטוריונים, את מנתחי דעת הקהל, את מבצעי הסקרים, האם סביר ראלי, פרקטי ורציונאלי היה להניח אז, שכל זה עשוי להתרחש, שלעם המפוזר והמפורד ישנם כוחות למהלך מהפכני כזה, הם היו עונים פה אחד: לא סביר היה אפילו לעלות זאת על הדעת.

והנה אנחנו כאן. 

אין ילד רע

נתניהו וכל שאר המנהיגות העכשווית, כמובן אינם רואים ואינם יודעים, מהם הכוחות הפועלים בדורותינו אלה בישראל. בשביל לראות ולהבין זאת יש צורך "לסגור את העיניים" – את העיתונים, את ערוץ 2, את סקרי דעת הקהל ואת פיות יועצי התדמית – ולהביט בעם ישראל בעיניים של אמונה, בעיניים של תורה. לראות ולהבין שהכוחות שהתגלו בדורות האחרונים בעם ישראל אינם אלא רק קצה קצהו של מאגר האידיאליזם הישראלי. להבין שלעם הזה כוחות גדולים ועצומים שהוא עצמו עדיין איננו מבין את מקורם.  

האמונה בעם איננה אמונה שרירותית או עיוורת. היא מגובה בניתוח ומבט עומק תורני. בכדי להוציא מתוך העם את הכוחות הגנוזים בו צריך להאמין בו. האמונה איננה שינון סיסמאות. גם לא הצהרה ריקה של 13 עיקרים. היא כוח נפשי, כוח יוצר, כוח דינאמי, כוח שמאפשר להוציא את הפוטנציאל האנושי הקיים מן הכוח אל הפועל.

"אין ילד רע" אמר איש החינוך הגדול יאנוש קורצ'ק, "יש רק ילד שרע לו". אין דור רע – יש רק דור שרע לו. בדיוק כפי שרק הורים שמאמינים בילדיהם יכולים להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוחות הגנוזים בהם, כך גם ביחס שבין המנהיג לבין העם. רק מנהיג שמאמין בעם יכול להביא את כוחותיו לידי ביטוי.

לעם רע היום. הוא איננו מוצא את דרכו. הוא מרגיש תקוע. חסר כוחות. מתוסכל. אבל הכוחות הישראליים העצמיים שהתגלו בדורות האחרונים לא אבדו. הם טמונים מתחת לפני השטח, תלויים באוויר, מחכים למוצא, לשחרור – והתסכול איננו פועל יוצא מאובדנם, אלא מחוסר היכולת להביא אותם לידי ביטוי. זהו דור שאבותיו התקבצו מכל קצוות תבל – והתאחדו – ליצירת מהפך שאולי לא היה עוד כמוהו בתבל. מי שלא מבין שהאידיאליזם הזה חי וקיים – איננו ראוי להוביל את העם.

נכון, אמנם, שאת הציבור הכללי לא כל כך מעניינת "גבעה 342 שבפאתי יצהר"; אפילו לא יצהר. אבל הוא מבין היטב את ההשלכות של מדינה ערבית ביהודה והשומרון; מבין היטב מה מטרת הערבים; מבין היטב את המתחולל סביבנו במזה"ת החדש, ומוכן להקריב הרבה על מנת להמשיך את המפעל של שיבת ציון.

הציבור האמוני, זה שלמד להביט בעיניים של אמונה על תהליכי התחייה של דורנו, זה שלמד להאמין בעם ישראל, הוא כיום הציבור היחיד שיכול לחשוף את מלוא תעצומות הנפש של העם. העם ממתין למנהיגות שתאמין בו ובה הוא ייתן את אמונו.

מי שמאמין לא מפחד ממשאל העם

חוק משאל העם עשוי להוות סיכוי ולא רק סיכון. משאל העם עשוי לשמש מפתח למהפך היסטורי בהנהגת שיבת ציון ולשחרור הקיבעון והשיתוק אליו היא נקלעה. הוא יהווה כלי להכרעה ברורה וחד משמעית בין מחנה האמונה לבין מחנה הכניעה והייאוש

 בס"ד                                                                                                          י"ב באלול, תשע"ב

"הכל צפוי והרשות נתונה" לימדונו חז"ל. לנתניהו אמנם נתונה הבחירה החופשית המלאה שלא להיכנע ללחצים מבפנים ומבחוץ, אבל יחד עם זאת – הסוף צפוי. נתניהו עתיד להישבר. אם לא עתה – בהמשך. ואם הוא לא ישבר וייכנע, ייעשה זאת המנהיג הציוני שיבוא אחריו. זו איננה שאלה אישית. מדובר במבנה של תודעה ובשורשים שמהם יונקת השקפת העולם. התודעה הציונית החילונית הגיעה לסוף דרכה ואיננה מסוגלת עוד להתמודד עם הבעיות מולן ניצבת מדינת ישראל. בסוגיה זו עסקתי במאמרים רבים בעבר  ולא אחזור על בירור זה כאן. ובכל זאת, בכדי להבהיר נקודה מהותית זו, הכנסתי לבלוג זה את המאמר "הקלף הנוסף" שנכתב לפני מספר שנים ועוסק בניתוח הסוגיה, מאמר שרלוונטי גם להמשך מאמר זה (ראו כאן, "הקלף הנוסף", אוגוסט 2013).

משאל העם – המפתח למהפך

אם כך, האם אנו עומדים בהכרח בפני אסון לאומי בדמות הסכם או מהלך מדיני שיובילו להקמתה של מדינה ערבית בשטחי יהודה והשומרון, מדינה שכל עניינה יהיה מנוף לחיסול מדינת ישראל.

התשובה היא: לא בהכרח.

בניגוד למצב ערב "ההינתקות" מגוש קטיף, הפעם נעמוד מול הגזירה כשבידינו כלי לביטולה – משאל העם. אפשר אמנם שגם מהשיחות המתנהלות כרגע לא יצא דבר. אפשר גם שיצא מהן איזה הסכם חלקי וזמני, הסכם ביניים, שלא יחייב משאל עם. כזכור, החוק החדש בדבר משאל עם מתייחס רק למקרה של נסיגה משטחים שחלה עליהם ריבונות ישראלית מלאה, כלומר לא על שטחי יש"ע. אבל בסופו של דבר, יגיע רגע האמת, שבו תנסה ההנהגה הנוכחית (ולא משנה מי בדיוק יעמוד אז בראשה) להגיע לפתרון סופי של "הסכסוך", ואז יעמדו גם שטחים כאלה לדיון – בין אם בירושלים המורחבת, בין אם במסגרת חילופי שטחים – מה שיחייב משאל עם.

צריך להיות ברור: רגע האמת יגיע. לא נעצור את ההתדרדרות באמצעים "טכניים" פוליטיים. לא הצבעה כזו או אחרת, בנושא התקציב או בכל נושא אחר; אפילו לא בהפלת ממשלה כזו או אחרת. מזה למעלה משנות דור מתנהל וויכוח היסטורי עמוק בתודעה הישראלית בדבר דבקותנו בארץ ישראל. הבעיה שלנו איננה הערבים; גם לא העולם. יש לנו בעיה עם עצמנו, והיא לא תיפתר בדרך טכנית. המחלוקת העמוקה הזו חייבת להיות מוכרעת באופן ברור ועמוק, ולא בתרגילים או מהלכים פוליטיים מזדמנים. זהו אחד הלקחים מעשרים השנים שעברו מאז אוסלו. ממשלות קמות ונופלות. הימין עולה ויורד מהשלטון, אך מגמת ההפקרות המדינית ממשיכה בדרכה.

חייב לבוא ברור עמוק יותר, יסודי מהותי וחד משמעי, שיוכל להביא להכרעה היסטורית וסופית ואני מאמין שמשאל העם עומד להיות ברור שכזה.

נכון, לממשלה שתעמיד תוכנית מדינית כזו או אחרת להכרעת העם יהיו שני יתרונות גדולים. הראשון, שבאמת לא יהיה זה משאל עם, אלא משאל אזרחי המדינה, וכעשרים אחוזים מהנשאלים, הציבור הערבי הישראלי, יתמוך בהצעה כאיש אחד, מה שאומר שבהתמודדות על שאר הציבור, היהודי, נצטרך להשיג רוב של בערך 50 ל-30. היתרון השני הוא כמובן העובדה שבידי הממשלה והתומכים האוטומטיים בכל מהלך נסיגות שהוא, נמצאים רובם המוחלט של אמצעי התקשורת הישראלית, מה שמבטיח להם כלי לשטיפת מוח מאסיבית של דעת הקהל.

אבל, חוץ מאלה, כל שאר היתרונות שלנו הם.

(לפני שאמשיך לפתח את הרעיון, ברצוני לציין שהדברים הללו מופנים, קודם כל, לציבור האמוני עצמו, זה שלא צריך להסביר לו את הסכנות הכרוכות בהקמת מדינה ערבית ביהודה ושומרון, אלא זה שצריך להסביר לו רק מדוע משאל העם הוא סיכוי ולא רק סיכון. לאור זאת, אקצר בדברים המוסכמים, ואאריך במקום שראוי).

היתרונות הגדולים – שלנו הם

היתרון הראשון הוא בעובדה שההינתקות מגוש קטיף הוכיחה לציבור כולו מה משמעותה הביטחונית של נסיגה משטחי יהודה והשומרון. ישנם כמובן כאלה שכל נסיגה, באשר היא, מהווה עבורם מטרה לשמה, אבל הרוב הגדול מבין שהסכנה הביטחונית  תחול הפעם לא רק על המדינה בכלל ובאופן מופשט, אלא אף על ראשו הפרטי שלו, בפרט. ההינתקות הוכיחה שדווקא הציבור האמוני הוא המפוכח והראלי, שהוא מונע מאידיאליזם ולא מפחדים ואינטרסים ושהוא הציבור היחיד שניתן לסמוך על שיקול דעתו ועל הערכת המצב שלו.

היתרון השני הוא בכך שבמשאל עם, בניגוד לבחירות רגילות, אין שיקולים נוספים. בבחירות רגילות שיקולים רבים נוספים שעומדים להכרעה אינם מאפשרים לרוב הציבור היהודי לבטא בבהירות את עמדתו בסוגיה של מדינה פלשתינאית, מה שגורם שוב ושוב לתופעה של "בחרנו ימין וקיבלנו שמאל". משאל העם יאפשר ברור חד ובהיר של עמדת הרוב היהודי בסוגיה הספציפית הזו.

בעצם, גם היתרון השני שצוין לעיל לטובת הממסד, התקשורתי, איננו כל כך מוחלט. בזמננו אלה, האפשרויות שמעמידות הרשתות החברתית לעקוף את השליטה הממסדית באמצעי התקשורת, משנה שיקול זה באופן משמעותי ביותר.  

אבל אלה רק (חלק מ)היתרונות המובנים מאליהם. שני היתרונות הגדולים באמת, הרבה יותר משמעותיים:

היתרון הגדול הראשון שלנו הוא – שאנחנו צודקים. אנחנו, שמאמינים ובטוחים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל צודקים מכל הבחינות: המדינית, הגיאופוליטית, הביטחונית (כאמור), המוסרית, ההיסטורית, הציונית, היהודית והתורנית.

היתרון הגדול השני שלנו הוא שאנו מאמינים. מאמינים בעם ישראל, מאמינים בתהליך של שיבת ציון, מאמינים בארץ ישראל, מאמינים בתורת ישראל ומעל הכל, היתרון הכי גדול שלנו – אנחנו מאמינים באלוקי ישראל.

ומי שמאמין – לא מפחד. כי הפחד שאחז במנהיגות הישראלית ומוביל אותה להתרסקות נובע מאובדן האמונה – אמונה בציונות ובצדקתה, אמונה בעם ובכוחו, אמונה ביהדות ובהיסטוריה הייחודית שלה, ומעל לכל ובסך הכל – אובדן האמונה באלוקי ישראל.

ומי שמאמין באלוקי ישראל יודע, מה שמנהיגיה הנוכחיים – מחנה הכניעה והייאוש – כבר אינם יכולים לדעת, שהאמונה היא נקודת ארכימדס שיכולה לשנות את המציאות ההיסטורית על תנאיה האובייקטיביים ולנצחה (חיוני וממומלץ לחזור בנקודה זו למאמר "הקלף המנצח" שצוין לעיל).

אני מקווה שהקורא את הדברים לא מגחך כרגע וחושב בליבו שעם שני היתרונות הללו – שאנו צודקים ואנו מאמינים – "לא הולכים למכולת". כי אם הם אינם מכריעים בעינינו, אם אנו איננו מאמינים בכוחם, אזי כל האידיאלים שלנו – התורה, עם ישראל, ארץ ישראל שיבת ציון וכל ההיסטוריה היהודית – הם בלוף אחד גדול ודווקא ההנהגה "הפרגמטית" צודקת. אבל מכיוון שכל האידיאלים הללו הם אמת לאמיתה – והם הם הריאליות האמיתית והמפוכחת – וההנהגה הישראלית היא הבלוף, לכן מוטל עלינו לנסות ולהוכיח קבל עם עדה ועולם, שהעם בריא ורק ההנהגה חולה, שהגוף בריא ורק הראש חולה, שעם ישראל, בתוכו פנימה, חזק ומאמין. והפעם יש לנו גם כלי לעשות זאת.

 משאל מתפקדי הליכוד

משאל מתפקדי הליכוד, שנערך ערב הגירוש מגוש קטיף, הוכיח את הדברים. אריק שרון וכל חבר יועציו ומומחיו, "הראליים" כביכול, היו בטוחים בניצחונם ולכן הרשו לעצמם את הסיכון. בעת ההכרזה על המשאל, הסקרים ניבאו לשרון רוב של 30:70. אבל הציבור המאמין, שהתגייס כולו ו"יצא אל העם", הוכיח את האמור לעיל. המשאל הסתיים בתוצאה של 30:70 אבל לטובת מתנגדי הגירוש. אז, מכיוון שהמשאל לא היה מעוגן בחוק, יכול היה שרון להתכחש לתוצאה. היום כשהמשאל יעוגן כחוק, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי. אז אמנם היה המשאל רק בקרב מתפקדי הליכוד והיום הוא יערך בקרב כל הציבור היהודי, אבל כמו שחשבנו וכתבנו אז – מתפקדי הליכוד היו (לפחות אז) מדגם מייצג של הציבור היהודי. מה עוד שהיום אנו ניצבים אחרי שהוכחו סכנות ה"הינתקות" ולא לפניהן.

אבל בכדי להבין את עומקם של התהליכים, יש צורך להעמיק בהם בשתי פרספקטיבות נוספות לפחות: היסטורית ופוליטית.

המימד ההיסטורי

הציונות החילונית שוקעת. השקיעה החלה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. מבחינה אידיאית היא סיימה את תפקידה ואיננה מסוגלת להתמודד עם הבעיות מולן ניצבת המדינה. יש צורך בהחלפת הבסיס האידיאי שלה ולביסוסה על אדני התודעה היהודית ההיסטורית. אלא שהכוחות השולטים בה, בעלי ההגמוניה, אינם יכולים לפנות את מקומם ללא מאבק. זוהי החוקיות ההיסטורית. המאבק הוא הכלי שמאפשר לכוחות העולים בהיסטוריה להתפתח, להתמלא און, להתבגר ולהבשיל. הכוחות השוקעים, אנשי הציונות החילונית, נקלעו לשיתוק ואובדן דרך, מה שמביא אותם לשגיאות היסטוריות אובדניות.

והעם רואה. העם איננו אידיוט. מתחת לקליפת התודעה החיצונית שכופות עליו האליטות השולטות הוא חש באובדן דרכן. והוא מצפה להנהגה חדשה שתקום ושאפשר יהיה ללכת אחריה. הראש חולה אבל הגוף בריא. צריך להאמין בעם. ומי שמאמין בו, יזכה באמונו. והמשאל הנ"ל יוכיח.

בהיסטוריה של עמים אחרים, מאבקים בין כוחות עולים וכוחות יורדים בחברה, מוכרעים באמצעים אלימים. במהפכות אלימות. לא אצלנו. אנחנו באמת עם, ולמרות כל המחלוקות יש בינינו סולידאריות אמיתית – אחדות ישראל. והגרוש מגוש קטיף יוכיח.

משאל העם הוא מתנה מן השמיים. ממש כלי שנשלח ישירות מריבונו של עולם. הוא יוכל להכריע בלי אלימות, כמתבקש בחברה יהודית, בין הכוחות העולים לכוחות השוקעים.

במסורת היהודית נתפס הרע ככסא, מנוף ומכשיר, לטוב. הוא מעמיד את הטוב בניסיון על מנת לאפשר לו לגלות את כוחותיו – ולנצח. ריבונו של עולם מעמיד בפנינו את הכלי להתגברות על החולשה הפחד וחוסר האמונה של ההנהגה – משאל העם. כולם רוצים, בתוך תוכם – שננצח. העם עומד וממתין לנו, כך גם נתניהו, כך גם העולם כולו, כולל הערבים. כולם מייחלים – בתוך תוכם, גם אם בלא מודעות והכרה – שננצח. וגם, כמובן, ריבונו של עולם. ושוב, אם אנחנו עצמנו לא מאמינים בכל הנאמר כאן – מה נלין על אחרים.

אבל המשאל איננו רק כלי לשיקוף הדעות. הוא עשוי לשמש קודם כל – אם נרצה – כלי ומנוף לשינוי התודעה. הוא יאפשר לנו לצאת אל העם ולהתנחל בלבבות. הדינמיקה שהוא יצור תאפשר לנו לחשוף את האמת הפנימית של העם, ליצור תודעה חדשה בקרבו, ותהווה מנגנון לשינוי היסטורי מהפכני (עוד להבהרת נקודה זו ראו בנספח המצורף בסוף המאמר).

חטא המרגלים והמימד הפוליטי

ההתארגנות לקראת הכרעה היסטורית כזו מחייבת תכנון ועיצוב אסטרטגיה פוליטית מתאימה. הכוח הפוליטי שיוביל את ההתנגדות להסכמי הכניעה המדינית יהיה "הבית היהודי" ועוד כמה פורשים מתנועות אחרות, בעיקר מן הליכוד. לא חשוב כרגע מי בראש. הכוח הפוליטי הזה יעמוד, ובהכרח, מול כל שאר חברי הכנסת. וטוב שכך. הבידול המובהק הזה הכרחי לצורך ההכרעה החד משמעית. הבית היהודי לא אמור לפרוש כרגע מן הממשלה. צריך לדאוג שחוק משאל העם ייכנס לתוקפו, גם להמתין ולראות שהתהליכים המדיניים מבשילים ולמצוא את העיתוי הנכון.

הסיטואציה הפוליטית העתידה – והצפויה – להיווצר היא פחות או יותר זו: "הבית היהודי" יפרוש מהקואליציה והחרדים יקפצו מיד ויצטרפו אליה. לפיד ו"יש עתיד" יבלעו את הגלולה המרה בטעונים של הכרעה היסטורית וכדומה. העבודה מרץ והערבים יתמכו מבחוץ. שני מחנות ברורים: מחנה האמונה מול מחנה הכניעה והייאוש. חד ברור וחריף. מצוין.

כמו אז, בחטא המרגלים ההוא, יעמוד היחס של 2 ל-10, פחות או יותר, להכרעה. אבל שלא כמו אז, עת סחפו המרגלים, מחנה הכניעה והייאוש, את העם, הפעם נסחוף אותו אנחנו באמונתנו. תהיה זו לו רק הכרעה היסטורית עצומה אלא גם תיקון החטא ההוא במלואו. והרי ברור לכל בר דעת שזהו הדבר שעומד בדורנו זה לבירור – דבקות, מתוך אמונה דווקא, של העם בארצו. בכדי לתקן את חטאם של אחיו, יצר יוסף את הדרמה המפורסמת ששחזרה את הסיטואציה בה חטאו אחיו. הוא העמיד אותם באותו ניסיון בדיוק, על מנת שהפעם יבחרו בראוי. הוא שעושה לנו האלוקים. הוא מעמיד שוב את העם בסיטואציה של חטא המרגלים – אך הפעם לשם תיקונו.

למשאל העם הזה יהיה צורך להתייחס ולהתכונן כלמהפכה של ממש. "הבית היהודי" כמוביל מחנה האמונה יצטרך להעמיד עצמו לא רק כמתנגד הנסיגה אלא כאלטרנטיבה שלטונית יסודית וכוללת. הוא יצטרך לעצב הסברה שתבהיר לציבור שיש בידיו כלי להכרעה היסטורית מהפכנית שתשים קץ לשיתוק הנוכחי  בתנופה ההיסטורית של תהליך שיבת ציון.

עצם הנכונות ללכת אל העם ללא פחד, עצם הבעת האמון בו, סימון המטרה הגדולה, העמדת החזון הכולל ושידור האמונה, התוקף והאופטימיות, כל אלה לא רק ישפיעו על העם ויחשפו את תודעתו האמיתית; הם גם יהוו איום ויפילו מורך על ההנהגה הקיימת, ייאלצו אותה שלא לרדת על הברכיים ושלא להיכנע ללחצים הבינלאומיים, וכבר בכך תשיג נכונות זו הישג חשוב.    

הכרעה לטובת מתנגדי ההסכמים במשאל העם כשלעצמה, עדיין איננה מהפך פוליטי. המשאל איננו בחירות. אבל הכרעה כזו תביא לאובדן הלגיטימציה של ההנהגה הנוכחית ובהמשך לבחירות מיידיות שבהן הכוח שינצח במשאל – מחנה האמונה – יקבל את אמון הציבור להנהגת המדינה.

הסיכון שנפסיד

 הסיכוי שנפסיד במשאל העם שריר וקיים והוא הכרחי ומובנה בסיטואציה באופן מהותי, שהרי הסיכון הזה הוא שימריץ אותנו למאבק וישמש כלי להוצאה אל הפועל של מלוא תעצומות אמונתנו וכוחותינו. הסיכון הזה הוא שהופך את ההכרעה להכרעה אמיתית – לבחירה, והרי בבחירה זו תלוי תיקון השיתוק הלאומי הנוכחי.

מה יקרה אם נפסיד במשאל העם, והרי הדבר עלול להתרחש שכן למרות הכל יתכן שלאלוקי ישראל ישנן תוכניות אחרות משלנו?

ובכן, במקרה כזה ייתכנו שני תרחישים: א. המשאל יוכרע לטובת הממשלה אבל ברוב לא משמעותי, מה שיוכיח שרוב העם – היהודי – איננו עומד מאחוריה ויוריד משמעותית את הלגיטימציה שלה לביצוע ההסכמים. סיטואציה כזו פותחת פתח לבחירות בטווח קצר שייתכן שהן, לאור התנופה והדינמיקה שיצרו תוצאות המשאל, תבאנה לידי ביטוי את נכונות של הציבור להעביר את ההנהגה לכוחות האמוניים. כלומר, גם הפסד מסוג זה עדיין עשוי להביא למהפך ההיסטורי המבוקש.

ב. ייתכן כמובן שהעם יכריע באופן ברור וחד משמעי לטובת מחנה הכניעה והייאוש והוא יזכה לרוב מוחלט, גם בקרב הציבור היהודי, רוב שלא רק שלא יערער את הלגיטימציה של הממשלה, אלא אף יוסיף לה. במקרה כזה, נצטרך להשלים עם התוצאה ולקבל עלינו את הדין. ההתיישבות ביהודה והשמרון איננה עניינם הפרטי ולא האינטרס הפרטי של המתנחלים. אם בדור הזה עם ישראל איננו רואה בה שליחות לאומית ואיננו מבין את חשיבותה, אזי יש לקבל זאת.

קבלת התוצאה איננה מוצדקת דווקא מדין דמוקרטיה, אלא מתוך תפיסה יהודית (שהיא האמת הפנימית של הדמוקרטיה): ההתיישבות ביש"ע היא עניין לאומי. אם תודעת העם איננה מכירה בערכה ובחיוניותה, אות הוא שהיא הקדימה את זמנה. אם, אחרי שעשינו כל מאמץ אפשרי, ולמרות כל השיקולים ההגיוניים, הוכח שאין רוב ברור בקרב הציבור היהודי לדבקות העם בארצו, אות הוא שכך רוצה כרגע ריבונו של עולם, ועלינו לקבל את דינו (!) בהכנעה.

ארץ ישראל אמנם שייכת לעם ישראל ומדינת ישראל לא תוכל להתקיים ללא ארץ ישראל בשלמותה, אבל ייתכן בהחלט שלבורא עולם יש תוכנית אחרת להשלמת התהליך וייתכן אף שהוא חפץ לעשות זאת בדור אחר. לא אלמן ישראל. עלינו יהיה לקבל את הדין בהכנעה ולנסות לצמצם נזקים ולשפר את התנאים במציאות ככל שיהיה אפשר.

אבל מי שמאמין לא מפחד.

"עלה נעלה כי יכול נוכל לה" וה' הטוב יעשה כראות עיניו.

נספח:

בכדי לא להלאות את הקוראים, אני מביא כאן כנספח בלבד ולא בגוף המאמר – למרות שהוא נראה בעיני חיוני להבנת הרעיון – מאמר שכתבתי לאחר שנודעו תוצאות משאל מתפקדי הליכוד, ערב הגרוש מגוש קטיף ושפורסם בזמנו בגיליון מספר 134 של העלון "לכתחילה" (כ"ב בסיוון, תשס"ד 11.6.04. ההדגשות במקור):

מהו אמוני?

משאל מתפקדי הליכוד הדגים לנו בצורה בהירה את אחד המובנים המרכזיים של המושג אמוני. אמוני הוא מי שפועל מתוך אמונה. הכוונה איננה לתוכן האמונה – במובן זה יכולה להיות זו אמונה דתית או אמונה בציונות, באידיאל או בערך כזה או אחר – אלא עצם היכולת למצוא בתוך עצמך ולהפעיל את הכוח הנפשי הדומיננטי הזה – כוח האמונה. עשרות האלפים שהלכו והתדפקו על דלתות ולבבות מתפקדי הליכוד – האמינו. הם הפעילו את היכולת הנפשית להאמין. הם האמינו שניתן לשנות את המצב, למרות הסקרים; הם האמינו שניתן לגבור על הממסד והתקשורת למרות העוצמה הפוליטית שבידיהם. יותר מכל, הם האמינו באנשים שאליהם הם פנו. הם האמינו בעם. האמינו שיש עם מי לדבר. הם האמינו שלמרות שטיפת המוח שעבר הציבור בישראל במשך עשרות השנים האחרונות, ניתן לדבר עימו על ערכים, על אמת, על אידיאלים, על ארץ ישראל, על ציונות ועל עם ישראל. אמונתם ביהודי שעמד מולם – היא שפתחה את ליבו. כשראה היהודי שעומדים לפניו אנשים מאמינים שבאים בשם עקרונותיהם – הוא מוכן היה להקשיב. יתר על כן, כשהוא ראה שאנשים אלו מאמינים בו, שהם באים אליו על בסיס אמונתם בו אישית, אמונתם שאפשר לדבר עימו – הוא פתח את ליבו. מול האמונה השלמה והתמימה, שאין מאחוריה שום אינטרס – נמסו הלבבות, שמסתבר שלא היו כל כך קפואים. אם כן, זכינו לראות כיצד מופעל הכוח הנפשי של האמונה ומשנה את המציאות. וזהו מובן אחד של המושג "מנהיגות אמונית" – מנהיגות שמבינה את כוחה הרב של האמונה ויודעת לעורר אותה על מנת להפעיל אותה במדיניות, בפוליטיקה, ובכל מרחב החיים הציבוריים האקטואליים.

משקפיים אמוניות

אך אמונה זו איננה שרירותית, איננה חסרת תוכן, ואיננה תלויה כך סתם באויר, ללא בסיס הגיוני. היא נובעת מתוך השקפה מסוימת על העולם, מתוך מבט אמוני, מתוך תוכן מסוים. מכאן ניתן ללמוד על מובן נוסף של המושג אמוני, והפעם באספקט תוכני: אמונה בתכנים ובתפיסות היסוד של תורת ישראל והפיכתם לבסיס להערכת מצב ולפעולה הציבורית. יהודי שמאמין בתורת ישראל אמור להביט על המציאות דרך המשקפיים של אמונת ישראל. במבט כזה ובניתוח המציאות על פי הנחות היסוד הללו – המציאות נראית שונה מהמקובל. אם נחזור לדוגמת משאל מתפקדי הליכוד, הרי שממבט ישראלי-עכשווי נראה היה שדעת הקהל כבר מעוצבת ומגובשת, ושההיגיון מלמד שרוב הציבור תומך ב"תוכנית ההינתקות". כל מומחה דעת קהל יכול היה לנתח ולהסביר מדוע זוהי המציאות ומדוע היא איננה ברת שינוי. ואכן שרון ויועציו ועוד כמה משרי ובכירי הליכוד, יצאו מנקודת מוצא והנחת עבודה זו, והסיקו ממנה את דרכם ואת החלטותיהם הפוליטיות. לעומת זאת, באמצעות משקפיים של תפיסות היסוד של תורת ישראל, ניתן היה להעריך, שמה שנראה לנו מבעד למשקפי התקשורת איננו המציאות כשלעצמה. ניתן היה להניח שהמציאות שיצרה התקשורת היא דמיון ומייצג שווא, בעוד המציאות האמיתית של דעת הקהל שונה. מתוך נקודת מוצא יהודית ניתן היה להניח, שמה שמעידים עליו הסקרים הוא שכבת תודעה קלה וקלושה שניתן לפרוץ אותה ולשנותה במאמץ קל. ממבט יהודי ואמוני היה ברור שמתחת לפני השטח ישנו לב יהודי חם, שאם נפנה אליו – ישנו סיכוי סביר שהוא ייענה. להניח הנחת עבודה כזו ולפעול על פיה, אפשר רק למי שמקבל כאמת מוחלטת את תפיסת המציאות של תורת ישראל ולא מעצבי דעת הקהל הם שקובעים עבורו כיצד להבין את המציאות הלאומית. מנהיגות אמונית היא מנהיגות שאמיתות אמונת ישראל הן עבורה בסיס להערכת מצב וקבלת החלטות והכרעות אופרטיביות; מנהיגות שהנחות העבודה שלה – באשר לעם ישראל, באשר למצב הבינלאומי, באשר לתהליכים היסטוריים, באשר למשמעות "שיבת ציון" והציונות, באשר למניעיו של העם בכלל ושל כל יחיד ממנו בפרט וכדומה – הן תפיסות היסוד של תורת ישראל. מהנחות אלו היא גוזרת ומסיקה את הערכת המצב שלה ומהן היא מתכננת את פעילותה ולומדת מה אפשרי ומציאותי ומה איננו כזה, במישורי הפוליטיקה, הביטחון, מדיניות הפנים והחוץ, המציאות הגיאופוליטית וכדומה.

מנהיגות "שיש לה אלוקים"

אך משאל מתפקדי הליכוד חשף בפנינו מובן נוסף של המושג "מנהיגות אמונית": מנהיגות ש"יש לה אלוקים". לא מדובר בשאלה האם היא חובשת כיפה או לא. מדובר בשאלה האם היא מאמינה, אמינה, ישרה, מוסרית, אידיאליסטית, אופטימית, חסרת פניות, עקבית, בעלת מסירות נפש וכדומה. מכיוון שציבור מתפקדי הליכוד נוכח שזוהי אכן האיכות האנושית שניצבה לפניו, שעומדים לפניו אנשים ש"יש להם אלוקים" – הוא פתח את ליבו ונתן בהם את אמונו ללא סייג.  

     

הקלף הנוסף

בס"ד

(מאמר זה נכתב בדצמבר 2010 וככל הזכור לי פורסם בזמנו ב"יומן" של עיתון "מקור ראשון". אני מביא אותו כאן הן משום שהוא רלוונטי להבנת המניע לחידוש המגעים המדיניים, והן משום שברצוני להשתמש בו כבסיס למאמר שאפרסם כאן בקרוב בנושא חידוש המגעים ומשאל העם)

על אמרתו של האמורא שמואל "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (ברכות דף ל"ד, עמוד ב'), כותב שבתי בן דב: "ההבדל האמיתי בין "העולם הזה" לימות המשיח הריהו אפוא לאו דווקא בשעבוד המלכויות כשלעצמו, אלא אף יותר מכן – במצב הרוחני המקיים את השעבוד הזה, או בהגדרה רחבה, בכניעה חסרת-האונים לסיבתיות ההיסטורית – ואילו ההתעלות למאבק תכליתי בהיסטוריה, היא היא הגאולה וחיי העולם הבא; ואם שמואל הדגיש כל-כך את שעבוד המלכויות באשר הוא, הרי זה רק משום שהחירות הממלכתית היא תנאי שבלעדיו אין המאבק התכליתי בהיסטוריה יכול להגיע לדרגת ממשות" (כל כתביו, כרך ב', במעלות הגאולה, עמוד 590).

המושג "נצח ישראל" איננו סיסמה ריקה. הוא מבטא את ידיעתה של היהדות להיאבק בסיבתיות ההיסטורית ולהכניעה. הכוחות הפועלים בהיסטוריה מעלים אומות ומפילים אותן, מפריחים אימפריות וממוטטים אותן. שום תופעה אנושית איננה יכולה לחרוג מהחוקיות ההיסטורית הבאה לידי ביטוי בכוחות רבים ומגוונים – היחסים המדיניים, התנאים הגיאופוליטיים, האינטרסים הלאומיים, המאזן הבינלאומי וכדומה.

חריג אחד בכל זאת קיים – עם ישראל. מקורותינו לימדונו את חכמת המאבק בכוחות ההיסטוריים הטוחנים עד דק כל אומה שנקרית בפניהם, חכמה שגם עליה אמר הכתוב: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". עם ישראל יודע לחיות מעל ההיסטוריה.

אלא, שמונח זה – מעל ההיסטוריה – "הוא אומלל ביותר", כפי שכותב שב"ד. "כי גם אם היהדות היא מעל ההיסטוריה, ואינה אובייקט של השתנות בתוכה, הרי זה לא משום שמרחפת היא ערטילאית מחוץ להיסטוריה, מחוסנת באורח פלא מכל מגע עמה כלל, אלא אדרבה – משום שיורדת היא אל ההיסטוריה ומטילה עצמה לתוכה כסובייקט, כדי להדבירה לעצמה" (שם עמוד 583).

היהדות של הגלות היתה "מעל ההיסטוריה" במובן האומלל האמור. מהותה של הגלות היא "כניעה חסרת-האונים לסיבתיות ההיסטורית". כשמרדה הציונות ביהדות של הגלות, בכניעה זו היא מרדה. הציונות לימדה אותנו לחזור להיסטוריה ולפעול בה. אלא שאליה וקוץ בה: החזרה להיסטוריה שלימדה הציונות היתה גם היא "אומללה", אמנם מהכיוון המנוגד. היא לא החזירה אותנו ל"מאבק תכליתי בהיסטוריה", כדי להדבירה לעצמנו – חכמה שהציונות לא ידעה באשר היא מרדה ביהדות והתנתקה ממנה. הציונות החזירה אותנו לפעול בהיסטוריה ככל העמים, מה שאומר בהכרח שדין ההיסטוריה וטחנותיה יחול גם עלינו. משבחרה הציונות בתודעה של "עם ככל העמים" וויתרה על החכמה של "נצח ישראל", היא בחרה גם בגורלם של כל העמים – להיוולד, לצמוח, לפרוח, לשקוע וגם – למות.

מבוגר אחראי

כשאומרים לנו מנהיגינו שגם הם, כמובן, מאמינים ב"זכותו הבלתי ניתנת לערעור של עם ישראל על ארץ ישראל", אבל מה לעשות, המציאות יש לה חוקים משלה, הם צודקים לשיטתם – שיטתה של הציונות. כך גם כשהם אומרים לנו ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם". הסיטואציה ההיסטורית – יחסי הכוחות הבינלאומיים, המערך הגיאופוליטי, עליית כוחות השמאל, התפשטות האנטי ציונות, האינטרסים של האיחוד האירופאי וכדומה – פועלת נגדנו. גם התהליכים האידיאיים-פנימיים – אובדן האידיאלים, שקיעת הערכים, האינדיבידואליזם החומרני, הקפיטליזם החזירי והשמאל האנטישמי – מוליכים לאותן מסקנות. הפוליטיקה, הם אומרים, היא אמנות האפשר, לא הרצוי. צריך להתפשר – לחיות במציאות. נצטרך לוותר על החזון של ארץ ישראל השלמה.

אם כן, לנטייתה של ההנהגה הציונית להיכנע ללחצים – בלי הבדל בין ימין לשמאל – יש בניין-על אידיאולוגי מוצק, הבא לידי ביטוי בהכרה שמנהיגות אחראית שקולה ורציונאלית, חייבת להתנהל כ"מבוגר אחראי" – לראות עצמה כפופה לתנאים ההיסטוריים ולמערך היחסים הבינלאומי. זו איננה גחמה; זוהי מהותה של הציונות.

גם ההנהגה הציונית מסכימה, פחות או יותר, שניתוח אובייקטיבי וחסר אשליות של הכוחות הפועלים, הן בזירה הבינלאומית והן בזו הלאומית, אינו מותיר מקום לספק. גורלה של מדינת ישראל עלול להיות כגורלה של צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השניה. מה עוד שלאובדננו שלנו, בניגוד לזה של צ'כוסלובקיה, רבים מצפים בכיליון עיניים. ההנהגה הציונית מבינה היטב את האיום על קיומנו. מה שהיא מנסה לעשות כנגדו הוא – לתמרן במסגרת מערך הכוחות הקיים. היא איננה יודעת "להוציא שפן מהכובע" – להטיל למערכת הכוחות קלף נוסף, שלא נלקח בחשבון, שעשוי לשנות אותה מיסודה.

אבל ניסיונות התמרון של ההנהגה הציונית, כדוגמת ניסיונו של נתניהו להרוויח זמן עד שישתנו הנסיבות (אם נותיר לעצמנו פרשנות נדיבה של מדיניותו), יכולים אולי לעכב את התהליך, אבל לא למנוע אותו. לכוחות ההיסטוריה יש סבלנות ואין סנטימנטים. הם ידעו כבר לטחון מעצמות גדולות מישראל.

נקודת ארכימדס

אבל יש מוצא. "היהדות – עם שאין כמוה להכיר בכוחו הכל-יכול של א-להי ההיסטוריה – הריהי נודעת גם את האמת, שבתכנית הכוללת עשויה גם הדבקות במוסר של אמת להיות גורם בין הגורמים, וגורם לא חלש יותר מכל הגורמים האחרים כאחד (ההדגשה שלי – מ.ק.)" (שב"ד, שם, עמוד 583).

ובכן, נמצא הקלף הנוסף – דבקות במוסר של אמת. דבקות באידיאל של אמת היא בבחינת נקודת ארכימדס שדווקא משום שבסיסה הוא מחוץ למארג הכוחות הפועלים בהיסטוריה, היא מאפשרת לפעול בתוכה ולנצחם. כשמעמידה היהדות את הערך של ארץ ישראל, היא איננה מורה על אידיאל רוחני-מטאפיזי מנותק מן המציאות. היא מלמדת אותנו מהו התנאי ההכרחי הגיאופוליטי, האובייקטיבי, לחירות הממלכתית שלנו. ארץ ישראל בשלמותה איננה קישוט שאפשר גם בלעדיו; היא הכרח המציאות.

יש בכוחנו לחרוג מה"קוראלס" (= נתיב הבקר בדרכו לשחיטה) שלתוכו הכניסה אותנו ההיסטוריה. יש בכוחנו "להיאבק מאבק תכליתי בהיסטוריה" ולהדבירה לעצמנו, ולא מתוך התכחשות למערך הכוחות הבינלאומי או התעלמות ממנו, אלא מתוך הכרת מגבלותיו-שלו. אלפי שנות היסטוריה יהודית הוכיחו זאת.

כשעוד פרח האידיאליזם הציוני, וגם הסיטואציה הבינלאומית דחפה לכך – הצליחה ההנהגה הציונית לנצל כראוי את חלון ההזדמנויות ההיסטורי ולהקים את המדינה. עתה, מששקע האידיאליזם והשתנו הנסיבות ההיסטוריות – היא נותרה חסרת אונים. התנתקותה ממקורות חיוניותנו איננה מאפשרת לה לחדש את מלאי האנרגיה המוסרית הנחוצה. אין לה את הקלף הנוסף. הברירה היחידה שנותרה לה היא להתמסר להיסטוריה ולהיכנע לה, ולו גם מתוך עמדת פנים כלפי חוץ ורמאות-עצמית כלפי פנים של "מבוגר אחראי" – זו האמירה המתיימרת של "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

אם כן, הבחירה העומדת היום בפני עם ישראל פשוטה וברורה: או שמדינת ישראל תלך לפח הזבל של ההיסטוריה או שתהיה זו ההנהגה הציונית. ומכיוון שעם ישראל חפץ חיים הוא – אין ספק במה יבחר בסופו של דבר. 

ממעמד לעם (סרטון ווידאו)

דברים שנשאתי בסימפוזיון על הציונות הדתית שנערך בחודש יוני 2013 במכון הישראלי לדמוקרטיה. דברי שלי מתחילים בדקה ה-45.