לכתחילה אריבער

אורי אליצור מנסה להתחכם ולהתחמק מהבעיה, אבל העולם מחכה שננצח אותו. שנתגבר עליו. שנחזור לעצמנו בלי למצמץ. למענו. שנוכיח לו שיש אמת, שיש צדק – שיש אלוקים

 בס"ד                                                                                                       י' בתמוז, תשע"ג

אחת האמרות המפורסמות באתוס של חסידות חב"ד היא אמרתו של האדמו"ר מוהר"ש (האדמו"ר הרביעי): "העולם אומר שכאשר אי אפשר ללכת מלמטה הולכים מלמעלה, ואני אומר לכתחילה אריבער [שמלכתחילה מלמעלה]". בהסבר חופשי: העולם אומר שאם יש בפניך בעיה, קושי, גדר, קיר, מחסום או מכשול, בדרך כלל עליך להתכופף ולעבור מתחתיו, ואני אומר – לכתחילה מלמעלה.

נזכרתי באמרה זו לאור הדיון הער המתנהל מעל דפי מוסף "יומן" של עיתון "מקור ראשון" בעקבות הצעתו מעוררת המחלוקת של אורי אליצור, עורך המוסף, להחיל את ריבונות מדינת ישראל על כל שטחי יהודה והשומרון תוך מתן אזרחות מלאה (כולל זכות בחירה לכנסת) לתושביהם הערבים.

אדמו"רי חב"ד התאפיינו בהנהגה ציבורית של תוקף ועמידה נחושה. הם לא התכופפו בפני שלטון הצארים וגם לא מול השלטון הקומוניסטי. השבוע הם חוגגים את שחררו של האדמור הריי"צ מהכלא הסובייטי לאחר שהוא כבר נידון למוות על פעילותו היהודית בזמן השלטון הקומוניסטי. האמרה הזו היא ביטוי מובהק להתנהלות האופיינית הזו.

ההיגיון האמוני העומד בבסיס האמירה "לכתחילה אריבער" איננו ההיגיון של "לדפוק את הראש בקיר" בשם האמונה. לא. התובנה העומדת מאחורי הדברים היא שהמחסום והקושי העומדים בפניך אינם מקריים. הם נמצאים שם בכדי שתתמודד עימהם. הם ניסיון שאמור להוליד ממך כוחות חדשים, שישנם בך, ואם תאמין בעצמך (ובעיקר באלוקיך) הניסיון יהיה בבחינת נס, דגל, שירומם אותך. ההנחה היא – והיא מוכרת לכולנו – שדווקא במקום שקשה לך, שם בדיוק המבחן. לכן, במקום שכל העולם מציע לנו להתחמק מהניסיון, לעקוף אותו, "להסתדר" איכשהו, "לעבור מלמטה", מציע לנו האדמו"ר המוהר"ש – שלא להתחמק אלא להתמודד עם הניסיון "בריש גלי", לכתחילה, במוצהר. בלי להתחכם. בלשון חב"דפדיה: "המושג "לכתחילה אריבער" משקף את השאיפה שלא להתחשב מידי בבעיות ועיכובים בדרך להשגת היעד, אלא לגשת לעניין בעליונות מנצחת".

מדינת "אפרטהייד"   

  

אורי אליצור מונה שלוש אפשרויות להתמודד עם "הבעיה הפלשתינאית": הרעיון של שתי מדינות, המשך המצב הקיים, והצעתו שלו – החלת הריבונות הישראלית תוך מתן זכויות פוליטיות מלאות לערבים שיסופחו. להערכתו לא יהיו בכנסת ישראל כ-30-40 ח"כים ערבים אלא רק 20, ועם מצב כזה ניתן להערכתו לחיות.

לא במקרה אורי אליצור איננו מעלה אפשרות נוספת, שהוא מודע לה: החלת הריבונות הישראלית מבלי לתת לתושבים הערבים זכויות פוליטיות אלא זכויות אזרחיות בלבד תוך מתן אפשרות לביטוי פוליטי שלהם בפרלמנטים של מדינות ערב. אורי אינו מעלה אפשרות זו ולכן גם איננו מסביר מדוע, אך משיחות אישיות איתו למדתי שהסיבה העיקרית היא שלהערכתו העולם (וגם השמאל בישראל) לא יהיה מוכן לקבל מדינת "אפרטהייד". העובדה שאין מדינה מערבית שאין בה קטגוריה אזרחית של "תושב קבע" – שיש לו זכויות אדם אבל לא זכויות פוליטיות – איננה מהווה עבורו תשובה מספקת להתנגדותו הצפויה של העולם. גם העובדה שגם כיום אנחנו ממילא מואשמים ב"אפרטהייד" איננה משכנעת אותו.

סביר להניח, וניתן למצוא להנחה זו רמזים בין השורות של דבריו, שאורי אליצור מעלה את הצעתו תוך כדי "קריצה". קודם נחיל ריבונות ורק אחר כך ניתן זכויות מלאות, במגבלות, בתנאים ידועים, בהדרגה ובתוך שנים ארוכות, קודם באזור אחד, ורק אחר כך באזור אחר, וכן הלאה.

אפילו כך, לדעתי אורי איננו מבין את המבחן בו אנו עומדים. העולם לא יכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל, כך או כך. הסיבה שהוא שולל את זכותנו להתקיים איננה "האפרטהייד" הנוכחי, לא "הזכויות הפלשתינאיות להגדרה עצמית" וגם לא "הכיבוש של 67". הוא שולל את מדינת ישראל בעצם. הוא שולל את מפעל התחייה כשלעצמו.

העולם מחכה שננצח אותו

תחיית האומה הישראלית בארצה היא אירוע אוניברסלי. היא בשורה בקנה מידה כלל אנושי. חזרתו של עם ישראל לארצו ועלייתו זו הפעם השלישית על בימת ההיסטוריה, היא בבחינת בשורת קיצה של כל תרבות אנושית קיימת, כפי שהיא מעוצבת היום. זהו האיום הגדול שמציבה התחייה הישראלית על העולם בכלל, ועל העולם המערבי, השוקע מסיבותיו שלו, בפרט.

זהו, בין היתר, גם האיום שהעולם הערבי חש נוכח תחייתנו, לכן גם הוא איננו מוכן להכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל. הוא איננו חפץ במדינה פלשתינאית. הוא חפץ במדינה שלנו.

אבל, יחד עם זאת, העולם כולו, ובשלב זה בעיקר העולם המערבי – ממתין בקוצר רוח לבשורה שאמורה לצאת מאיתנו. מבחינתו היא לא רק איום – אלא גם סיכוי. סיכוי אחרון. סיכוי לגאולת האדם בכלל והתרבות המערבית בפרט, מתוך ייסורי סתירותיה הפנימיות ומתוך הגורל שנגזר עליה, ככל תרבות אנושית בהיסטוריה, לשקוע ולפנות את מקומה. הסיכוי היחיד לשמר את הישגיה האדירים של התרבות המערבית היא ביכולת למצוא לה בסיס אידיאי חדש והסיכוי היחיד למציאת בסיס כזה הוא תחיית היהדות.

לכן, עמידתנו על תחייתנו, ודווקא על בסיס ויסוד אמיתותינו וערכינו האמוניים, המוסריים והתרבותיים – במלואם בשלמותם ובלי זיופים – היא היא המבחן. היא היא הניסיון הנוכחי.

העולם מחכה שננצח אותו. שנתגבר עליו. שנחזור לעצמנו בלי למצמץ. למענו. גם למענו. שנחשוב וננהג על פי דרכינו, לאור ערכינו, בדרכי תורתנו. שנוכיח לו שיש אמת, שיש צדק – שיש אלוקים.

ימחאו לנו כפיים

כשעמד בן גוריון ערב הכרזת העצמאות בניסיון דומה, כשאמריקה הגדולה איימה, הוא לא נכשל בו. הוא האמין בעם, בכוחותיו ובצדקת דרכו, למרות כל עצות יועציו למיניהן (גם כמובן המפד"לניקים). העיקרון שהנחה אותו לדבריו לא נוסח אמנם במושגים אמוניים אבל התוכן היה דומה: מי שחי בארץ ישראל ולא מאמין  בניסים – איננו רציונלי. לכתחילה אריבער.

הניסיון העומד בפנינו איננו ביטחוני מדיני או טריטוריאלי. זהו ניסיון אמוני. ועמידתנו בו חשובה לאנושות כולה. אפשר לנסות להתחמק ממנו, "להסתדר". כל העולם יציע לנו לעבור אותו מלמטה, אבל ההיגיון האמוני אומר – לכתחילה אריבער: להחיל מיידית את הריבונות הישראלית על שטחי יהודה והשומרון, לא לתת לתושביהם הערבים זכויות פוליטיות אלא רק זכויות אנושיות, וללמוד להתייחס אליהם – על בסיס הפרט ובתנאי שהוא יוכיח נאמנות – כבני אדם. העולם (גם זה הערבי) יעמוד על רגליו האחוריות, יבעט ויזעק בתחילה, אבל בסופו של דבר – ממש כמו בחיסול הכור האטומי בעירק – ימחא לנו כפיים.