מה טוב למערב בסוריה

להתלבטות הבלתי נגמרת של המערב בשאלה באיזה צד בסוריה לבחור, באסד או במורדים, ישנה תשובה ברורה אחת בלבד – בישראל. ואין המדובר כאן על האינטרס הישראלי דווקא, אלא על זה המערבי, ובעיקר האמריקאי

 בס"ד                                                                                                   כ בתמוז, תשע"ג

ההתלבטויות וההתחבטויות הבלתי נגמרות של המערב בשאלת הסיוע למורדים בנשיא סוריה אסד, מעידות על כך שלא ברור למערב מה בדיוק האינטרס שלו במזרח התיכון. האם לתת למורדים להינגף בפני אסד, ולהגביר בכך את חדירתה והשפעתה של אירן במדינות המזה"ת, או לחמש את המורדים, לחזק ולהעצים את ארגוני הטרור האסלאמיים למיניהן, בידיעה ברורה שניצחונם יביא להפניית הנשק אותו יקבלו כלפי המערב, ושהשתלטותם על סוריה תהפוך אותה לבסיס למלחמה כנגדו.

בדרך כלל מקובל במחוזותינו שלמערב בכלל ולארצות הברית בכלל, ישנה זכות לגיטימית להציע לישראל מה טוב עבורה. יתר על כן, חוגי שמאל ישראליים מסוימים מאיצים במערב לכפות על ישראל את מה שטוב לה, גם אם היא איננה מבינה אותו או חפצה בו. לאור זאת, לגיטימי שגם אנו, הישראלים, נרשה לעצמנו, ולו פעם אחת, להמליץ למערב, מה טוב עבורו. כמובן, בכדי להעיז פנים עד כדי כך, יש צורך להשתחרר ממנטאליות המרגלים של "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", ולהתחיל להבין שגם אם המערב עצום ממנו במימד החומרי-טכני, הרי הוא זקוק לנו מאד במימד הערכי-מוסרי-רוחני.

להתלבטות הבלתי נגמרת של המערב בשאלה באיזה צד בסוריה לבחור, באסד או במורדים, ישנה תשובה ברורה אחת בלבד – בישראל. ואין המדובר כאן על האינטרס הישראלי, אלא על זה המערבי, ובעיקר האמריקאי.

כן, בדרך כלל, כשנקלע אדם להתלבטות בלתי נפתרת, אות היא שהוא מחפש את התשובה במקום הלא נכון. זה פתרון תעלומת ההתחבטות האמורה. גם העובדה שהמערב עדיין עסוק בניסיון הנואל לכפות על ישראל מדינה פלשתינאית מעידה על כך שהוא עדיין איננו מבין את האינטרס האמיתי שלו. על המערב להבין סוף סוף שאין לו בעל ברית בעולם הערבי-אסלאמי. שהעולם האסלאמי עוין אותו בעצם. ששקיעתו שלו, של המערב, מעוררת בעולם הערבי-אסלאמי את כל התנגדותו המהותית למערב. שאת עוינותו של האסלאם למערב ראוי להבין במושגיו של הוגה הדעות האמריקאי סמואל הנטינגטון – התנגשות ציביליזציות.

במזרח התיכון ישנה למערב בת ברית אחת בלבד – ישראל. וקביעה זו איננה פועל יוצא של המימד הגיאו-פוליטי בלבד. אמנם, גם במישור הזה ברור כיום שהמבנה המדיני הישן – המערבי ביסודו – של המזה"ת, מתפורר. במקום אותן מדינות שהכרנו, עומד המזה"ת ללבוש צורה מדינית חדשה, שהמאפיין המרכזי שלה יהיה כאוס של ריבוי כוחות הנאבקים זה בזה. בכל המרחב הכולל כיום את סוריה, עירק, לבנון וירדן – לפחות, שכן אפשר שגם במצרים – עומד המבנה המדיני המערבי של מדינות לאום להתפורר, ובמקומו מופיעה מלחמת הכל בכל מתמדת. בפריפריה של המרחב, תעמודנה אירן ותורכיה, כשאלה תאבקנה ביניהן על ההגמוניה במרחב המדובר. במצב הגיאו-פוליטי הזה ישנה רק נקודה יציבה אחת שהמערב יכול לבטוח בה, לבנות עליה ו"לעשות איתה עסקים" – ישראל.

אבל, כאמור, האינטרס המערבי בבחירה בישראל הוא עמוק הרבה יותר. הציביליזציה הערבית-אסלאמית הכריזה מלחמה על המערב. היא חשה בחולשתו וריח הדם העולה באפה משגע אותה ומטריף את דעתה במחול אימים של טרור, אלימות ושנאה.

והציביליזציה המערבית אכן שוקעת, והסיכוי היחיד שלה לשמר את מעמדה והישגיה היא – הציביליזציה היהודית-ישראלית. כאן, בישראל, בתהליך התחייה הלאומי שלנו, הולך ונוצר טיפוס האדם שמסוגל לעשות בעומק נפשו אינטגרציה בריאה ושלמה של האדם המודרני, המדעי, הנאור, עם האדם המאמין. המערב לא מסוגל לזאת משום שהבסיס האמוני שלו, הנצרות, איננו יכול לעמוד בקריטריונים רציונאליים ולכן לא יכול לחזור לתחייה. האסלאם לא מסוגל ליצור אינטגרציה כזו משום שעולם האמונה שלו, המכיל אמנם עוצמות חיים אוטנטיות ואדירות, לא מסוגל להכיל ולברר את העולם המודרני הרציונאלי (אלא רק להשתמש בטכנולוגיה שהוא יצר).

במלחמת הציביליזציות הזו, הסיכוי היחיד של המערב הוא בתחייה של עם ישראל. ומכאן, המסקנה המתבקשת, ולאו דווקא לאור האינטרס הישראלי דווקא כאמור, אלא לאור זה המערבי: המערב זקוק לישראל חזקה, פורחת – כלכלית ותרבותית – בטוחה, ובוטחת. חזרתו של ישראל לזהותו המקורית ולתרבותו העצמית, היא בשורה שהעולם המערבי זקוק לה, וגם מצפה לה, גם אם הוא עדיין לא לגמרי מבין זאת.

לאור האינטרס הזה, ברור שחסד ונס גלוי עושה איתנו ריבונו של עולם בכך שהוא מרכז את כל אויבינו – הן של המערב והן של ישראל – למדינותיהם, ארגוניהם וכנופיותיהם, לטריטוריה אחת, על מנת שיכלו את זעמם, את הטרור ההרס השנאה והאלימות שלהם, זה כנגד זה, עד שיפלו שדודים.

האינטרס של המערב בסוגית סוריה ברור. עליו לחמש את המורדים, בכמות, במינון, ובלוח זמנים, שיאפשר להם להילחם עם אסד אבל לעולם לא להכריע אותו. בכל פעם שיסתמן יתרון צבאי לאסד, יש להגביר את חימושם; ולהיפך, בכל פעם שהם יתקרבו להכרעתו, יש להפחית אותו.

מלחמת הכל בכל של כל הגורמים האסלאמיים הערביים העוינים את המערב ואת ישראל היא המפתח להחלשתם. בסופו של דבר, ילמדו המוסלמים הטובים – כן, יש כאלה, אולי אפילו רובם – את מחיר הטרור השנאה והאלימות. הקטסטרופה שמביא על עצמו האסלם תלמד אותו להתעשת, להתיישב בדעתו, ולחזור לשפיות ולשיתוף פעולה עם העולם התרבותי.