חרות ומלכות

פוליטיקה ישראלית היא פוליטיקה של חירות. אין לנו צורך ללמוד עיקרון זה ממקורות זרים, הוא מעוגן היטב במקורותינו שלנו

בס"ד                                                                                                                   י' בסיוון, תשע"ג

בהזדמנויות רבות וביניהן בנאום הבכורה שלו בכנסת, דבר ידידנו משה פייגלין על מושג החירות. לרבים נראה דבר זה קצת זר ומשונה; האסוציאציה המיידית של המושג חירות היא הדמוקרטיה בכלל או המהפכה הצרפתית ומלחמת העצמאות האמריקאית בפרט. הוא איננו מתקשר אסוציאטיבית ליהדות בכלל ולתפיסה של מנהיגות יהודית בפרט. יותר מזה, אם נזכור שהשיטה המדינית הישראלית המקורית קרויה "מלכות ישראל" תעלה השאלה עוד ביתר שאת: מה לחירות ולמלכות. על השאלה הזו אנסה לענות במאמר שלהלן; אנסה לעגן את מושג החירות בתפיסה הפוליטית הישראלית המקורית, המסורתית. גילוי נאות – המאמר מופשט ופילוסופי, ומיועד לאלה שמוכנים לשאת בנטל.

המפתח לדיון הוא הבדלה ברורה בין המושג של שליט או מושל, לבין המושג של מלך; בין מושג השלטון למושג המלכות.

ובחרת חיים

החיים, הנובעים מן האין סוף, הולכים ומתפתחים למדרגותיהם. ההבחנה היסודית היא של ארבעה שלבי התפתחות: דומם, צומח , חי ומדבר (אדם). רק בשלב האחרון, באדם, מגיעים החיים לשלב הגבוה שלהם – לתודעה. כאן החיים אינם רק זרימה אינסופית, אלא גם תודעת הזרימה הזו. עד האדם החיים הם אינסטינקטיביים, אוטומטיים, חסרי בחירה, נשלטים. רק באדם מופיעה התודעה, ומכאן גם הבחירה.

תחילת הופעת התודעה היא בתודעה עצמית. האדם מגלה את עצמו, ביחידותו. הגילוי הזה, תחילת הופעת התודעה, הוא בבחינת משבר. הוא חוסם, מעכב ומצמצם את זרימת החיים. נוכל להמשיל זאת להתפתחות האדם: הילד הקטן עדיין איננו בעל תודעה עצמית. הוא זורם. החיים מופיעים בו בחיוניותם וללא מעצורים. רק בגיל שלוש עשרה בערך, מופיעה הדעת. התודעה. ואז מתחילים הסיבוכים.

אלא שמטרת הופעת תודעת החיים איננה לסבכם אלא להקפיצם במדרגה. שלמות הדעת היא היכולת להתחבר באופן מודע לחיים, לחיות אותם במלואם ובחיוניותם המלאה, ללא סיבוכים. כאן מגיעים החיים האינסופיים לשלמותם. הם כבר אינם אינסטינקטיביים אלא מודעים, ומודעות זו איננה מעכבת אותם אלא מביאה אותם לשיאם. חיים בעלי תודעה שלמה, חיים המודעים למקורם ומחוברים אליו בבהירות, מתוך הכרה, מתוך בחירה – הם החיים המלאים והשלמים. הם מטרת הבריאה. הם פסגת האדם, ובאמצעותו – פסגת הבריאה כולה. "ובחרת בחיים".

קבלת עול מלכות שמים

תוכנו של ראש השנה – אחד החגים המרכזיים שלנו – הוא קבלת עול מלכות שמיים. ראש השנה, יש להדגיש, איננו יום בריאת העולם, אלא דווקא יום בריאת האדם, משום שרק כאשר מגיעה הבריאה לשלב ההתפתחות האנושית, כשנוצרת תודעה, ייתכן שהחיים ישובו ויתאחדו עם מקורם. האדם נקרא להכיר שהוא איננו יוצר את עצמו. שהוא איננו בודד אלא חלקיק קטן מהופעת אינסופיות החיים ואחדותם. הכרה זו, בגרות והבשלה זו, הבנת האדם את מקומו בבריאה ובחיים – היא היא קבלת עול מלכות שמים.

עד הופעת האדם, שולט הבורא בעולמו באמצעות האינסטינקטים. זהו מנגנון השליטה של האינסוף בבריאה. אבל זוהי איננה מלכות. בעוד ששליט שולט בכוח, בכפיה, בנתיניו, מלכותו של המלך תלויה בהכרתם של הנתינים. המלך, בניגוד לשליט, תלוי בנתינים. אם הם אינם מקבלים עליהם – מתוך בחירה ורצון חופשי – את מלכותו, הוא איננו מלך אלא שליט בלבד.

אביא כמה דוגמאות על מנת להבהיר את מושג המלכות. בצבא ישנן יחידות רבות. רק הנבחרות שבהן הן יחידות של מתנדבים. המפקד המושלם איננו חפץ שחייליו יבצעו את הוראותיו רק משום שהן פקודות, ללא הכרה, ללא רצון חופשי, מתוך כפיה, ב"ראש קטן". המפקד המושלם חפץ שהחיילים יפעלו מתוך הכרה, מתוך בחירה, מתוך הזדהות עם המשימה, שיהיו "ראש גדול". זהו ההבדל בין שליט לבין מלך.

ניקח לדוגמה אב דתי המחנך את בנו לתורה ומצוות. החפץ האמיתי של האב איננו רק שהבן ימשיך את דרכו. הוא חפץ שהבן יעשה זאת מתוך בחירה והכרה. על מנת להגיע למדרגת חיים כזו אין לאב שום אפשרות אלא להשאיר לבן מקום, להכיר בעצמאותו, להכיר בריבונותו, להכיר בבחירתו. האב האמיתי חייב לקחת את הסיכון שהבן יוכל לבחור גם בדרך אחרת, שאם לא כן לא תתאפשר בחירה אמיתית מתוך הכרה. האב, אם כן, חייב להכיר באוטונומיה, בחרות, של הבן, בכדי שהבן יוכל לבחור באב ובדרכו.

החרות כתנאי למלכות

האב במשל, והמלך בנמשל, תלויים בנתין: המלך חייב להכיר בנתין, בעצמאותו ובחרותו, בכדי שהנתין יוכל להשיב בבחירה, בהכרה, במלך. מאמר חז"ל, "אין מלך בלא עם" (פרקי דרבי אליעזר, פרק י"א), מובא רבות בספרות החסידות והקבלה. אחת ממשמעויותיו העיקריות שלו היא זו שהסברנו למעלה: המלך, בניגוד לשליט, זקוק לעם. הוא זקוק להכרה, לבחירה, לקבלת העול החופשית.

מושג המלכות בישראל שונה ממושג השלטון. המלכות תלויה בחופש, בבחירה חופשית, בהכרה – בחירות. מלך בישראל איננו מלך אלא מתוקף הכרתו של העם. למעשה רואה היהדות את המלכות הפוליטית בישראל כהשתקפות של מלכות שמים – "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נ"ח, א') – גם במובן זה ששתיהן תלויות בבחירת האדם.

עם הופעת האדם, הופעת התודעה, הופעת הבחירה החופשית, מגיעים החיים לשלב הגבוה שלהם. הם כבר לא אוטומטיים כמו בדומם בצומח ובחי, אלא חיים מתוך בחירה והכרה. האדם אמור לבחור להדבק במקור החיים, בבורא העולם. שלמות חייו תלויה בבחירה זו והבחירה חופשית לחלוטין. מלכותו של בורא עולם תלויה בבחירתו של האדם לקבל על עצמו עול מלכות שמים. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות, ל"ג, ב' )אומרים חז"ל; ריבונו של עולם שולט בעולמו ללא עוררין, אך בכדי למלוך בו הוא זקוק ליראת השמים, לקבל העול של האדם.

כך גם באשר לשלטון המדיני בישראל. מלכות ישראל איננה דיקטטורה. היא תלויה ברצונו החופשי של האדם בישראל, בחירותו. החירות היא תנאי למלכות בישראל.

המנגנון הפוליטי

במאמר זה עסקנו בצד הפילוסופי של הסוגיה. חפצנו להראות שמלכות וחירות הם מושגים משלימים. הצד הפוליטי של המלכות בישראל, השאלות הנוגעות ליצירת מנגנון שמיישם בפועל את השיטה המדינית, הצד הנודע לטכניקה המדינית, למנגנון והשיטה הפוליטיים – דורש עיון לעצמו. אפשר שניצור בעתיד ווריאציה ישראלית ייחודית של השיטה הדמוקרטית. אפשר שהשיטה הדמוקרטית המערבית כפי שאנו מכירים, זרה לרוח הישראלית, כפי שכתבתנו, בין היתר, בספר "המהפכה האמונית" (עמ' 253 ואילך, עמ' 284 ואילך), ונצטרך ליצור לנו שיטת ממשל משלנו, הנאמנה להנחות היסוד של התודעה הישראלית ולצרכיה. בכל מקרה, העיקרון החשוב כשלעצמו ברור – מלכות מותנית בחירות.  

מושג החרות רלוונטי כמובן למישורים רבים – מוסרי, פסיכולוגי, מטפיזי, ועוד – אבל גם אם מתייחסים אנו למשמעותו הפוליטית-מדינית בלבד, איננו צריכים ללמוד אותו מעמים אחרים. הוא מעוגן היטב במסורת החשיבה המדינית הישראלית.

למה האחרונים תמיד בסוף?

הדתיים האלה, תמיד מופיעים באיחור של דור לפחות. בצבא, בהתיישבות, באקדמיה, בתקשורת. הם תמיד מופיעים אחרי שההצגה נגמרה. האם התופעה היא חיקוי נלעג או תהליך עומק?

בס"ד                                                                                                             ז' בסיוון, תשע"ג

את המשפט שבכותרת כולנו, או לפחות רובנו, מכירים מהטירונות. כך היה סמל המחלקה נוזף בנסחבים ("מתפדלאים") מאחור בריצות מחלקה ודוחק בהם "לצמצם רווחים".

אני נזכר בו כל פעם שאני שומע, או קורא, חובש כיפה סרוגה, מכה על חזהו ועל חזה הציבור אליו הוא משתייך, ומבכה את הפיגור והחקיינות שלו. התפיסה המקובלת היא שהציבור הנ"ל תמיד מאחר. הוא מפנים את המקובל בחברה הכללית (מה שפעם נקרא: החילונית) באיחור של כמה עשורים.

הדוגמאות העיקריות הן: השתלבות בצה"ל, הרמת נס ההתיישבות, השתלבות בתקשורת, אקדמיה, ויש כמובן עוד. העובדה כמובן נכונה. הציבור הדתי לאומי מגיע באיחור, אבל הפרשנות הזו, שרואה בעובדה הזו חולשה, מגרעת, או חקיינות גרידה, לא יורדת לעומק התופעה.

אגב, גם אימוץ הפרשנות הזו, היא עצמה חיקוי. כך נוהגים האינטלקטואלים החילוניים להרגיע את עצמם מול התופעה, שמה לעשות, באיזה שהוא מקום גם קצת מטרידה אותם (ראו הכתבות האחרונות אודות "ההדתה" בצה"ל).

עשו ויעקב

סיפורם של עשו ויעקב איננו סתם אגדות עם או רכילות משפחתית. הוא בא לסמן תבנית יסודית בהווייתו של האדם. יעקב, כידוע, זכה לשמו משום שהוא נולד – יצא לאור, הופיע – אחרי עשו. הוא אחז בעקבו. עשו – גם הוא כשמו – הוא סמל לעולם העשייה האנושי, ליוזמה, לנטילת האחריות, לאמביציה. עשו איננו תולה את עיניו בשמיים. הוא מבין שהכל בידי אדם. וש"אם אין אני לי – מי לי" (אם להוציא קצת את האמרה מהקשרה). מבחינת עשו אין שמים אלא רק אדם.

וכמובן שזוהי אמת, אבל לא כל האמת. משום שישנו גם ריבון עולם, וסופו של אדם שחושב שהוא בלבד מנהל את המציאות הוא אחד משניים: גאווה ותחושה של "כחי ועצם ידי עשו לי את החיל הזה", מה שמביא אותו לגאווה, "היבריס" מסוגים שונים (אצלנו, לדוגמה, הגורם למלחמת יום הכיפורים), או – וזה צידו השני של אותו מטבע – ייאוש הנובע מהכרת מוגבלותו ואפסיותו, מה שנקרא בלשון מכובסת "הכרת מגבלות הכוח" (ואצלנו, תוצאת מלחמת יום הכיפורים – אוסלו).               

היכולת ליצור אינטגרציה שלמה של שני הצדדים בתודעה האנושית – לחבר שמים וארץ – ליצור אדם, תודעה ותרבות, שאוחזים בשתי האמיתות הללו בשלמות בלי לאבד את הצדדים השונים שלהן, איננה קלה ופשוטה ודורשת בגרות מרובה – וגם זמן – משום ששני צידי המשוואה סותרים לכאורה זה את זה. זהו עניינו של יעקב.

"תוהו קדם לתיקון". עשו, עולם העשייה, תמיד יופיע ראשון. רק על גבי קומת העשייה שלו ובזכותה, ולאחר הכישלון ההכרחי שלו ובזכותו, יכול להופיע התיקון – יעקב.  "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".

הציונות

וכמובן, התבנית האנושית הזו (ולמעשה המטפיזית) מופיעה גם בתוך ישראל עצמו. כמובן, כולנו "יעקבים" – ישראל – אבל יש בנו כאלה המיועדים, ולכן גם נוטים נפשית, למלא את תפקידו של עשו, עשו שביעקב; ויש כאלה שהם יעקב שביעקב.

התודעה הציונית היתה תודעה של עשייה; תודעת העשייה האנושית, כשלעצמה, בלי לחכות לניסי שמיים. תודעת אחריותו של האדם והעם להיסטוריה בכלל ולגורלו בפרט. היא באה כאנטיתזה לתודעת היהדות בגלות, שמסיבות שונות שלא כאן המקום לפרטן, התבססה על הציפייה לנס אלוקי שישנה את גורלו של האדם והעם.   

מי משניהם צדק. שניהם ולא אף אחד מהם. שתי התודעות הללו הם שני צדדים של מטבע אחת, מטבע הקיום האנושי והלאומי הישראלי הייחודי. אלא שהאינטגרציה שלהן, בשלמות, בלי לאבד שום צד, היא משימה אנושית לא פשוטה. עם ישראל עובד על הפרויקט הזה כבר קרוב לארבעת אלפים שנה. ליצור אדם – ועם ותרבות ומדינה – שקיומם מבוסס על התודעה הזו, נושאת ההפכים. על חיבור שמים וארץ.

הציבור הדתי-לאומי

הציבור הדתי לאומי היווה פעם פשרה בין שתי הדרכים. הוא היה גם וגם. ממש כשמו: גם דתי וגם לאומי. אבל בעומק הנטייה הזו לפשרנות, הסתתר שורשה העמוק, שלפנים עדיין לא יכול היה לצאת לפועל – האינטגרציה המדוברת. האינטגרציה איננה פשרה, היא יצירת תודעה גבוהה יותר, מקיפה יותר, שמסוגלת להכיל את שתי הקודמות, הנראות כסותרות.

ושוב, בכדי שתוכל להיווצר ההכלה הזו, הסינתזה הזו, צריך, קודם כל, שהתודעות הקודמות, שהן בסיס לאינטגרציה, יבשילו. וזה מחייב זמן, דורות.

היום הציבור חובש הכיפות הסרוגות כבר איננו פשרה בין שתי התודעות. הוא כבר לא דתי-לאומי. אני מעדיף לקרוא לו אמוני, אבל לא השם חשוב כרגע אלא המהות: אחרי שהתודעה הציונית ההיסטורית מיצתה את עצמה, מופיעה התודעה האמונית, שמהותה היא הכלת שתי התודעות הקודמות.

לכן, ורק לכן, היא מופיעה תמיד בסוף, שנייה, עוקבת אחרי עשו.

אפשר לכתוב זאת בצורה סכמטית*:

התיזה – התודעה הגלותית המסורתית – רק השמים משנים את המציאות. אסור לאדם להתערב ולפעול.

האנטיתיזה – התודעה הציונית החילונית – רק האדם יכול לשנות את המציאות. חובה עליו להתערב ולפעול.

הסינתזה – התודעה האמונית – חובה על האדם להתערב ולפעול, אך להכיר שפעולתו בהיסטוריה היא פעולת ריבונו של עולם. ריבונו של עולם אינו פועל – בדרך כלל – מבלעדי האדם, תוך עקיפתו, מעליו, אלא באמצעותו, דרכו.

ואפשר לומר זאת גם כך:

דתי-גלותי לא הלך לצבא – כי הוא האמין בבורא עולם.

ציוני-חילוני הלך לצבא – כי הוא לא האמין בבורא עולם.

ופתאום, מתגלה הטיפוס החדש – האמוני – והוא הולך לצבא בגלל שהוא מאמין בבורא עולם.

וגם כך:

דתי-גלותי לא יישב/כבש את הארץ – כי בשביל זה יש אלוקים.

חילוני-ציוני יישב/כבש את הארץ – כי אין אלוקים.

אמוני מיישב/כובש את הארץ – כי יש אלוקים.

התודעה הציונית החילונית שוקעת. היא סיימה את תפקידה. היא איננה מסוגלת להתמודד עם האתגרים שהמציאות מכתיבה. התודעה האמונית היא תיקונה של הקודמת, ולכן היא מופיעה בעקבותיה. "הדבר הבא".

------------------------------

*נ.ב. כמה מקוראי האשימו אותי בעבר שאני הולך בדרכו של הפילוסוף הגל (שניסח את התבנית של תיזה, אנטי-תיזה וסינתיזה, כתבנית של כל התפתחות היסטורית). לגבי קוראים אלה כדאי אולי לציין: ראשית, גם אילו כך היה, אין בכך שום פסול. אבל, שנית, התבנית הזו מופיעה בכל הגות ישראלית שורשית מאז אברהם יצחק ויעקב, הרבה לפני הגל. והמהר"ל מפראג, בין היתר, יוכיח. 

  

הכפירה בכפירה – רבי נחמן מברסלב והפוסט מודרניזם

שלילת כל הערכים והאידיאלים האנושיים – תמצית הכפירה הפוסט-מודרנית – הופכים אצל רבי נחמן מברסלב לתמצית האמונה. החושך עצמו יכול להאיר

  

 בס"ד                                                                                                            כ"ז באייר, תשע"ג

העולם המודרני, הנאור, היווה בשורה גדולה לאנושות. הוא העלה על פני התודעה את האדם, את  חירותו, את האוטונומיה שלו. במקום העולם הקודם, הדתי, שהעמיד את הא-ל במרכז, דגלה התודעה המודרנית באדם. ההשכלה הפתוחה והחופשית, היוזמה, הניידות החברתית, המוסר הטבעי, היושר, דרך הארץ, האסתטיקה, הבריאות, הטכנולוגיה. האדם למד שביכולתו לקחת את גורלו בידיו. על רקע זה פרח המדע המודרני; המושגים של הטוב, היפה, האמת והשקר, היו תקפים, מלאים תוכן ומשמעות. העולם היה ברור, בהיר וחד משמעי. טוב מול רוע, יושר מול עורמה ושקר, חריצות מול עצלות ונחשלות. התודעה המודרנית האמינה באדם, במדע, בשכל הרציונלי, באפשרות העקרונית לגלות את האמת, בעובדה שקיימת בכלל אמת.

פריצת הדרך האנושית הזו התאפשרה בזכות הכפירה. הנצרות דיכאה את האדם, וגם היהדות של אותה תקופה הייתה חסרת חיוניות בעקבות דורות של גלות וניתוק מארץ ישראל. שחרור האדם מעול הדת – גם במובן הפסיכולוגי וגם במובן הממסדי – העמידה אותו שוב על רגליו. התודעה המודרנית עיצבה אדם בוגר, מאמין בעצמו, בוטח בכוחו, אחראי למעשיו. העולם המודרני הוא פועל יוצא מובהק של הכפירה.

"יש לכפירה זכות-הקיום העראי" כותב הרב קוק, "מפני שהיא צריכה לעכל את הזוהמא שנתדבקה באמונה מאפס דעת ועבודה......כשנמשך המצב הזה משך של דורות מוכרחת הכפירה לצאת בצורה תרבותית לעקור את זכר אלוקים ואת כל המוסדים של עבודת-אלוקים" (אורות, עמ' קכ"ו). זו בדיוק היתה התרבות המודרנית.  

הכפירה בכפירה

אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם, הפכה זה מכבר לנכסי צאן ברזל של האנושות והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו. הסימן המובהק לסיומה של התקופה הוא בכך שהביקורת על המודרניזם והפרכתו אינן באות מחוגי נפגעיו, אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת של המודרניזם בתודעה האנושית במשך שנים ארוכות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.  

הפוסט-מודרניזם של היום, הוא תופעה של ריאקציה – הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו.

גולם הכפירה קם על יוצרו. לשד-הכפירה עוצמה ומומנטום משלו; משעה שהוא יוצא מן הבקבוק אין לפניו מעצור. הכפירה שהיוותה את ליבת התודעה המודרנית, החלה לחתור תחת יסודותיה שלה עצמה. כפירה בכפירה.

עתה הופנתה הכפירה כנגד המדע, השכל הרציונאלי, השפה, דרך הארץ, הנימוס, החינוך, האידיאלים – ההומניזם, הלאומיות הקומוניזם ועוד – ואלה קרסו זה אחר זה והתמוטטו כמגדל קלפים. הפוסט מודרניזם המשיך את תנופת הכפירה והפריך את ההבחנות בין אמת לשקר, בין טוב לרע, בין יפה ומכוער. אין יותר אמת, לא מדעית ולא מוסרית. אין יותר טוב ורע. השכל, המדע, השפה – כולם בבחינת מניפולציות אינטרסנטיות.

סגירת המעגל – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. כל תופעה אנושית ממצה את עצמה. הכפירה, שבזמנה שימשה לצורך העלתם ושחרורם של ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות משאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק "הכפירה לשמה" כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים. 

במקום אותו אדם זקוף ובטוח בעצמו – הופיע לפתע האדם האבוד, "הכוסס את ציפורניו". ללא נקודת משען לתודעה האנושית. הכל יחסי, הכל ארעי, הכל בספק. האדם מוצא עצמו מתנודד על סירה רעועה בלב ים סוער. כבר אין באמת למה לשאוף; הכסף, הקריירה, המדע, האידיאלים, הטוב, הרע, הנימוס, היחסים האנושיים, הזוגיות, המשפחה – הכל הבל. הכל שקר אחד גדול. האדם הפוסט מודרני מוצא עצמו ערום מכל וכל. חשוף מול סערות החיים בלי נקודת משען יציבה, ברורה ומבוססת.

החיים כשלעצמם

במצב הקיומי הקשה הזה עומדות בפני האינדיבידואל שתי אפשרויות: הראשונה, להתייאש, להיכנע לכוחות הכפירה השלילה וההרס, ולהתמסר להם. אבל "הכפירה אין לה אידיאל אמיתי...הייאוש והתוהו אינם נותנים מאומה" (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ח). לכפירה כשלעצמה אין תוכן עצמי ולכן היא לא יוצרת ואין לה פירות. כל כולה כשלעצמה, בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית, הפורנוגרפיה, התועבות, החולניות ושאר כל מאפייניה של התקופה. הפוסט מודרניזם מתהדר בתג של "נאורות", אבל הוא מיצגו המובהק של החושך.

אבל בתוך תוכו של החושך מתגלה גם אפשרות אחרת: כשמגלה האדם, האינדיבידואל, שכל האידיאלים המטרות והערכים אכזבו – הוא מגלה את עצמו. מקולף מכל, חשוף, ראשוני, נקי, טהור. בלי תוספות. הוא מגלה את עובדת החיים. את עצם החיים. בלי מילים, בלי אידיאלים, בלי סיסמאות, בלי אשליות. את החיים כשלעצמם.

וזוהי בדיוק נקודת האמונה. עצם החיים, על זרימתם המתמדת, על אינסופיותם, על אינסוף גוניהם, צורותיהם והופעותיהם, על התחדשותם המתמדת. "כי עמך מקור חיים". האדם מגלה את החיים כשלעצמם. את מקורם האינסופי של החיים. את האינסוף. את בורא עולם.

בתוך תוככי הכפירה, בנקודה היותר פנימית שלה – נחשפת האמונה. שני צדדים של אותה מטבע. כמו לקחת כפפה – הכפירה – ולהפוך אותה על פניה – האמונה.

יתרון האור – מן החושך

התובנה הזו, הפרדוקסאלית, הבלתי ניתנת לניסוח, נושאת ההפכים, שהחושך עצמו יכול להאיר, היא תובנה מוכרת במחשבה הישראלית בכלל ובמחשבת החסידות בפרט. "וכידוע התורה נקראת אור המאיר את החושך...ויש חושך גס ואפל שלא יועיל אור התורה להאיר שם כלל....אך על ידי תשובה, שמהפך החושך עצמו לאור, שהרע עצמו נהפך לטוב ואין צריך לאור להאיר אלא החושך עצמו יאיר, שזהו יתרון אור הרבה מגופו של אור החכמה" (האדמו"ר האמצעי (השני) של חב"ד,  ספר "עטרת ראש", עמוד כ"ה). כדוגמא אחת בלבד מיני רבות.

התובנה הזו, נושאת ההפכים, שהחושך עצמו יכול להאיר, הפכה אצל רבי נחמן מברסלב לאחד מעיקרי תורתו. "כשאדם נופל, חס ושלום, לבחינת מקומות אלו, דהיינו לבחינת מקומות המטונפים, ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים [כמו האדם הפוסט-מודרני- מ.ק.]...ושואל ומבקש 'איה מקום כבודו?'....וזה זה עיקר תיקונו ועלייתו [עצם השאלה – מ.ק.]....ובזה עצמו הוא חוזר ועולה אל הכבוד העליון שהוא בחינת 'איה', שמגודל הסתרתו והעלמו הוא מחיה את המקומות הללו" (לקוטי מוהר"ן תנינא, תורה י"ב).

לא בתשובה לשאלה נמצא האור, אלא בעצם השאלה. לא בהיענות לגעגועים, אלא בעצם הגעגועים. האדם מגלה שמצבו הקיומי המוחלט הוא השאלה המתמדת. הכיסופים לאין סוף, הגעגועים.

רבי נחמן מברסלב ראה את כל ההתפתחות התודעתית-תרבותית הזו מראש, עוד לפני שכל הסיבוב הזה החל. הוא הזהיר את חסידיו שתקופת חושך וכפירה עומדת לרדת לעולם, אבל ראה גם את סיומה. הוא היה פוסט מודרני עוד לפני שהעידן המודרני עצמו הבשיל.

המוקד הזה של תורת רבי נחמן, האור שבתוך החושך, נקודת האמונה שבתוככי הכפירה, היא היא שמדברת כל כך לדור הפוסט מודרני של ימינו. היא שפוגעת בליבו של האדם היחיד, הפרט, האינדיבידואל המוחלט, שסגור בתוך עצמו. שאין לו כבר כלום. מלבד עצמו. מלבד עצם החיים. מלבדו. אין עוד מלבדו. זוהי נקודת האמונה שבתוך הכפירה הטוטלית.

ועוד פעם – הכפירה בכפירה

חלק משמעותי מהחוזרים בתשובה בעשור או שנים האחרונים, פליטי המבוכה הפוסט מודרנית, הולכים לרבי נחמן ולא בכדי. הם באים אליו מעולם פוסט מודרני, עולם מחוק – עולם ששולל את המדינה, את הצבא, את הקרייריזם, את הממסד הדתי, את המשפחה, את הכסף, את העבודה, את הפרנסה, את דרך הארץ, את המדע ואת השכל הרציונלי. ורבי נחמן מאשר ואף מחזק להם את שלילת המציאות העולמית – שבאמת, כשלעצמה, מצד עצמה, היא דמיון שווא – אלא שהפעם מתוך מבט של אמונה. אין עוד מלבדו. כל השאר – הבל הבלים. רק אמונה פשוטה. השלילה הזו, תמצית הפוסט מודרניזם, התהפכה לפתע לתמצית האמונה. הכפירה בכפירה.

סגירת המעגל  

אלא שאי אפשר לחיות באוויר פסגות כזה – באמונה טהורה, מופשטת וחשופה – לאורך זמן. אוויר הפסגות דליל. היהדות איננה תורת שלילת החיים, אלא תורת החיים. תורת החיים בעולם הזה. "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", מאמר חז"ל שהפך למוטו של חסידות חב"ד. לא בשמיים היא. האידיאל הישראלי איננו ברצוא, בשאיפה לאין, אלא בשוב, בירידה לעולם הזה.

את נקודת האמונה הטהורה אמור יהודי להוריד ולהחדיר בכל מערכות החיים – חברה, שכל רציונלי, מדע, דרך ארץ, משפחה, זוגיות, פרנסה, צבא, מדינה, אומה, אנושות, תרבות – על מנת להעלות אותם, לעדן אותם, למלאם בתוכן ומשמעות, לקדשם.  

את נקודת האמונה הפנימית הזו, ליבת האדם, אסור לאבד כשחוזרים לחיים, והיכולת לחיות את חיי העולם הזה – כשבפנים בוערת נקודה האמונה – איננה קלה כלל וכלל. אבל זהו בדיוק האידיאל הישראלי – לחבר שמים וארץ. זוהי עצם הישראליות.

השלב בו האדם הפוסט מודרני מגלה את האמונה ונדבק באינסוף הוא שלב הכרחי אבל לא סופי. הוא עוד יחזור לחיים, לעולם הזה. הוא יוכל לשוב ולבסס את כל הישגי העולם המודרני, הנאור, אלא שהפעם על אדנים יציבים שיפריחו את החיים במקום לשלול אותם.        

האם אלוקים בצד שלנו?!

האם ניתן לנתח תהליכים גיאופוליטיים ויחסים בינלאומיים על סמך ההנחה ש"אלוקים בצד שלנו"? נשמע מופרך, אני יודע, אבל בכל זאת, אולי יש הגיון מאחורי השיגעון

 בס"ד                                                                                                                 כ"א אייר, תשע"ג

אחת התגובות (בפייסבוק) על מאמרי האחרון בבלוג זה, "מדינת ישראל כהתגלמות הרוע", היתה כהיי לישנא: "די בעייתי לנתח ברצינות בעיות בגיאו-פוליטיקה ויחסים בינ"ל כשאחת ההנחות היא "אלוהים בצד שלנו".  טענה רצינית, בלי ספק.

למגיב המסור כתבתי שבמאמר זה דווקא לא זאת היתה הנחת העבודה, אבל אשלח לו ברצון מאמר אחר שכתבתי, שהנחת העבודה שלי, טרם כתיבתו, היתה במפורש הנחה הזו, ואני מזמין אותו לראות את התוצאות.

למאמר ההוא (ואביא אותו כאן בהמשך) שעוסק בניתוח "האביב הערבי" בזמן אמת, ניגשתי בהכרה מלאה שאני לא בדיוק מבין את התהליכים, אבל בו ננסה, אמרתי לעצמי, לראות כיצד התהליך הזה – האביב הערבי – מקדם את הגאולה (כמו שאני מבין אותה, כמובן). בלשון המגיב, כיצד ההנחה ש"אלוקים בצד שלנו" מסבירה את התהליך ומנבאת את המשכו.

נשמע מופרך, אני יודע. ובכל זאת, יש הגיון מאחורי השיגעון.

אריסטו סבר שישנן ארבעה סיבות (או הסברים) לכל תופעה, או, בלשון אחרת, "כל דבר בעולם קיים מתוקף ארבעה גורמים – הגורם החומרי (הדבר שממנו הוא עשוי), הגורם הצורני (הצורה בה הוא עשוי), הגורם הסיבתי (מה שהביא אותו לידי קיום) והגורם התכליתי) המטרה לשמה הוא קיים)" (ויקיפדיה).

את הגורם הסיבתי ניתן להבין בכמה אופנים. אחד מהם, והוא הרלוונטי לדיון כאן, הוא שלכל דבר ישנה תכלית, והתכלית אליו הוא שואף היא המניעה אותו. כלומר, הדברים אינם "נדחפים בגלל" (גורם סיבתי), אלא "שואפים אל", "נמשכים אל". ישנה איזו מטרה נסתרת, לא מודעת, שגורמת לדברים לחתור לייעדם. (פירוש זה של הסיבה התכליתית תואם יותר את הגישה של אפלטון מאשר את זו של אריסטו, אבל הרקע ההיסטורי איננו משנה לענייננו). 

לדוגמה: ניתן לנתח את תהליך צמיחתו של עץ ברוש על ידי מניית הגורמים שהצמיחו אותו – קרקע מתאימה, שפע מים, קרינת השמש וכדומה – בכדי לסביר כיצד הגיע העץ לצורתו הסופית. זוהי הסתכלות סיבתית.

אבל אפשר גם אחרת: ניתן לומר שהעץ "יודע" מה אמורה להיות צורתו הסופית, ושהוא "חותר" להגשימה, ובהינתן לו כל התנאים המתאימים, הוא יממש את כל הפוטנציאל שלו, ויגשים את צורתו האידיאלית. בסופו של דבר די מדהים לראות, לדוגמה, שכל הענפים של העץ "יודעים" בדיוק היכן לסיים את צמיחתם על מנת לתת לו צורה סופית סימטרית ואופיינית כל כך. זוהי הסתכלות תכליתית.

המחשבה המערבית, התפתחה על בסיס התפיסה הסיבתית. זהו גם הבסיס של המדע המודרני. את המחשבה הישראלית, במובן המקורי של המושג, מאפיינת תפיסה תכליתית. 

ניתן ליישם הבדלים אלה גם בניתוח תופעות היסטוריות: לא סיבות מניעות את ההיסטוריה, בלי יעד מוגדר, אלא תכלית "לא מודעת".

ניתן, למשל, לומר שהציונות "נגרמה", שהיא נדחפה, על ידי כל הגורמים הידועים: האנטישמיות, ההשכלה, המרד במסורת, התעוררות הלאומיות באירופה וכדומה.

אבל אפשר לראות זאת גם אחרת: אפשר לומר שמה שבאמת הניע את הציונות היא שאיפה לתכלית – תחיית האומה בארצה. התכלית הזו משמשת כעין חבל המושך את הדברים. התכלית "שואבת" את ההיסטוריה אליה; היא שמניעה את התהליכים. לא דחיפה מניעה אותם אלא "משיכה אל". אמנם כל הגורמים הסיבתיים חשובים, הם שאפשרו את התהליך, אבל מה שיצא לאור היא שאיפה שהיתה שם תמיד, כמו זרע הטמון מתחת לפני הקרקע. היא שהנחתה, והיא בסופו של דבר גם מסבירה, את התהליך.

במסגרת תחיית האומה, ואחרי השלב הפיזי של התחייה, מתבקש השלב של חזרה לתודעה הישראלית המקורית. לא מתוך התכחשות לכל אוצר החשיבה המערבית, אלא מתוך אינטגרציה. לכן, הניסיון לנתח תהליכים היסטוריים, גיאופוליטיים ויחסים בינלאומיים על בסיס התפיסה התכליתית, איננו מופרך לחלוטין. וודאי שהרעיון כרגע הוא רק בגדר זריקת כיוון ועוד צריך הרבה ליבון, אבל כידוע כל מסע ארוך מתחיל מצעד ראשון.

ועכשיו לדוגמה עצמה: אני מביא כאן את המאמר "קץ עידן האשליות" שפורסם במוסף "עמדה" של עיתון "מקור ראשון" בניסן, תשע"א (אפריל, 2011). הנוסח הראשון של המאמר (ככל שמופיע אצלי בקובץ ה- word) הוא 13.3.11, ותחילת כתיבתו, מסתבר, אף שבוע-שבועיים לפני כן. הימים הם ימי כאוס בקהיר. הנשיא מובארק כבר התפטר מתפקידו, אבל, כנראה, שהה עדיין בקהיר, ועדיין לא "ברח" לשארם א שייך. בכל מקרה, "המומחים" למיניהן, היודעים "לנתח ברצינות בעיות בגיאו-פוליטיקה ויחסים בינ"ל" (כלשון התגובה הנ"ל) דיברו כמובן על "אביב", על עידן ה"פייסבוק", על דמוקרטיזציה במזה"ת, על עולם חדש, בקיצור – על ימות המשיח. ואני, הקטן, ניסיתי לנתח את התופעה בכלים אחרים, להניח את המבוקש; להניח, במפורש ובכוונת מכוון, שכל זה עתיד לקדם את תהליך גאולת ותחיית ישראל (ושוב, כמו שאני מבין אותו).

והנה התוצאה, ככתבה וכלשונה, שכמובן מעניינת דווקא בהסתכלות לאחור אבל רלוונטית גם היום, לפניכם:

קץ עידן האשליות

גם אם יידרש למהפכות העממיות בארצות ערב עוד זמן רב, הכיוון ברור ואין מי שיעצור אותו. השאלה האם המשטרים הערביים יהיו דמוקרטיים או פונדמנטליסטיים משנית לחלוטין. כך או כך, ברור שהם יהיו אסלאמיים, וככאלה – עוינים את המערב בכלל ואת ישראל בפרט. מול העוצמה הדתית האסלאמית ניאלץ לשוב לשורשנו היהודיים כדי לשאוב מהם את תעצומות הרוח הנדרשת למאבק   

שיאה של התנופה הציונית היה במלחמת ששת הימים. עד אז היה האיום הקיומי שנשקף למדינה הצעירה גורם מרכזי ביצירת "היחד" הלאומי. כשניתן היה לרגע לחשוב בעקבות מלחמה זו שקיומה של מדינת ישראל מובטח, התפרק המתח החיובי שליכד את החברה; תרבות ה"אכול ושתה" החלה להתפשט במעגלים הולכים ומתרחבים, והרוח הציונית החלה לשקוע. הקמנו מדינה, הבטחנו את קיומה, ומעתה – "איש לאהליך ישראל".

מלחמת יום הכיפורים היתה סימן אזהרה ראשון, אך במקום לשחרר את החברה הישראלית מהאשליות – היא הגבירה אותן. היא אמנם החזירה את תחושת האיום הקיומי, אך לא היה בכוחה של החברה לחדש את הרוח הציונית שידעה להתמודד עימו לפנים. הפעם לא גרמה תחושת האיום לחידוש הדריכות הרוחנית והביטחונית אלא לחיפוש היסטרי אחרי פיתרון קסם שיענה לאיום – בלי שנצטרך להתמודד איתו באמת – השלום. המסקנה שהעדיפו הכוחות המובילים בחברה ללמוד ממלחמת יום הכיפורים היתה שרק השלום יבטיח את קיומנו. החל עידן אשליות השלום.

בכדי להצדיק את החולשות הללו, נבנה גם בניין-על אידיאולוגי מתאים – שלום עכשיו. אשליות השלום היו נחוצות לא רק בכדי לאפשר את החיים הטובים, אלא גם בכדי לכסות על ערוות הרוח השוקעת, שאיננה מוצאת עוד כוחות למלחמת קיום. "הלנצח תאכל חרב", שאלו החוגים המובילים של הציונות, והעדיפו את אשליות השלום והמזה"ת החדש, על פני המציאות המאיימת של עולם ערבי שלא באמת השלים עם קיומנו.

השעה שיחקה להם

אבל למלחמת יום הכיפורים היתה גם תוצאה גיאופוליטית מובהקת: היא, והסכם השלום עם מצרים, שהיה פועל יוצא ממנה, אפשרו את חדירתה של ארצות הברית למזה"ת, על חשבון ברית המועצות הקומוניסטית, ולהפיכתה למעצמה המובילה באזור. האינטרסים של ארצות הברית באזור חייבו אותה לבנייתו של מזרח תיכון מסויים מאד: אמנם לא ארה"ב המציאה את השליטים האוטוקרטיים במדינות ערב, אך הם התאימו לה מאד: מכיוון שהם לא עלו מתוך גיבוי עממי, הם היו זקוקים לתמיכתה ולתחזוקתה המתמידים והיו תלויים בה לחלוטין; מכיוון שהם לא באמת דאגו לעמם, אפשר היה לעשות איתם עסקים בקלות – לקנות מהם נפט באספקה סדירה, ולמכור להם תמורתו את "צעצועי" תעשיית הנשק האמריקאית, שדווקא משום היותם אוטוקרטים, הם היו זקוקים להם, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. רווח כפול.   

ארצות הברית, שנהפכה בזאת לבעלת בריתם של שני הצדדים – הערבי והישראלי – לא חפצה כמובן בקצו הסופי של הסכסוך הערבי-ישראלי – שהרי אז הצדדים היו יכולים להסתדר גם בלעדיה – אבל כן זקוקה היתה להורדת הלהבות עד כדי יכולת שליטתה בהן, ונטרולן לאותה רמה התואמת את צרכיה. זו היתה תמצית התיאוריה המדינית – "שיווי משקל בין לאומי מתוך עמדה של כוח" – שהנחתה את קיסינג'ר, שר החוץ ומעצב המדיניות האמריקאית באותם ימים. ארצות הברית יצרה במזרח התיכון רשת של משטרי חסות, כעין מוצבים, ותהליך השלום – לא השלום כשלעצמו – היווה את תעלות הקשר בין מוצביה. נפילת ברית המועצות ומלחמת המפרץ הראשונה, הפכו את ההגמוניה האמריקאית במזה"ת לטוטאלית.

כל זה התאים מאד לחברה הישראלית, שאשליות השלום היו נחוצות לה כאוויר לנשימה. דמגוגים מסוגו של שמעון פרס בנו עליהן קריירה פוליטית; הם הבטיחו לציבור מזרח תיכון חדש, הרבה לחם ושעשועים והמון שלום. השעה שיחקה להם: המעצמה השולטת חפצה בכך לשם ייצוב שליטתה באזור; השליטים הערביים – גם אם לא העמים – השלימו עם גזירת השלום לשם ייצוב משטריהם האוטוקרטיים; וכמובן, אנחנו, הישראלים, שלא נותר לנו שום יעוד לאומי חיובי מלבד החזון המפעים של "לנגב חומוס בדמשק".

חוזרים למציאות

אבל כל זה נגמר בימים אלה. במקום בו החלו להתפתח אשליות השלום – מצרים – שם הן גם נגמרות. גם אם ייקח למהפכות העממיות בארצות ערב עוד חודשים או אפילו שנים אחדות לצאת אל הפועל במילואן, הכיוון ברור ואין מי שיעצור אותו. השאלה האם המשטרים הערביים יהיו דמוקרטיים, כמו טורקיה למשל, או פונדמנטליסטים, כמו אירן – משנית לחלוטין (ראה מסגרת). כך או כך, ברור שהם יהיו אסלאמיים, וככאלה – עוינים את המערב בכלל, את ארצות הברית בפרט, ואת ישראל במיוחד. המבנה הגיאופוליטי שבנתה ארצות הברית במזה"ת, שהיה גם הסביבה התומכת והרציונל של "תהליך השלום" – קרס. תם עידן האשליות – חוזרים למציאות. מדינת ישראל תמצא עצמה מוקפת במשטרים אסלאמיים דתיים עוינים המגובים על ידי ההמון. צונאמי אסלמי ממשי. תחושת המצור והאיום על הקיום, שאפיינה את החברה הישראלית עד מלחמת ששת הימים ושאשליות השלום ניסו להדחיק, עומדת לחזור.

אלא שעתה, האידיאליזם הציוני הישן והטוב לא יספיק לנו. לא רק שהוא שקע מסיבותיו שלו, אלא שמולנו יעמדו הפעם אויבים חמושים בקנאות דתית, ומולה לא תוכל התודעה החילונית הליברלית הרכרוכית-נהנתנית-פייסנית להחזיק מעמד. מול העוצמה הדתית האסלאמית נאלץ לשוב לשורשינו היהודיים בכדי לשאוב מהם את תעצומות הרוח הנדרשות למאבק. רק תודעה ישראלית – במובן המקורי של המושג – תוכל להוות בניין-על אידיאולוגי שיוכל לתת משמעות למלחמת הקיום שתאיים עלינו ולספק את הכוחות לעמוד בה.

שינויי התודעה המתבקשים, יחוללו גם שינויים בכוחות החברתיים הנושאים אותם. השמאל הישראלי לא יוכל למצוא פשר במאבק מתמיד על קיומנו; חלקים ממנו יבחרו בירידה מן הארץ. רמז לכך ניתן היה לקרוא לאחרונה בעיתון "הארץ", במאמרו של רון לשם "האלטרנטיבה – האסלאם" (31.1.11), שסוכם במילים: "רבים מאתנו, הציבור היצרני, הליברלי, ירימו ידיים מתוך תשישות, ויברחו מכאן. אחרים יישארו אופטימיים. או סקפטיים". את החלל הפנוי ימלא – ממש כמו שקורה היום בצה"ל, ביישוב הארץ ובעוד תחומים, ומאותן סיבות – הציבור האמוני. את הרוב היהודי – שלא ממש "יחזור בתשובה", אבל יצור לעצמו תודעה יהודית – יובילו כוחות שיודעים על מה ולמה אנחנו עדיין נאבקים, ובעיקר לשם מה; כוחות המושרשים בעבר ובמסורת הלאומיים ונושאים חזון ויעוד ברורים, הנותנים משמעות למאבק הקיום.

יחד עם זאת, ודווקא משום האיום על אשליותיו וסגירת "חלון ההזדמנויות" שלו, ינסה השמאל הישראלי לעשות הכל על מנת לממש את הזיותיו – כאן, עכשיו, מהר ובכל מחיר! צפויים לנו עדיין ימים קשים, אפילו קשים מהרגיל, אבל זוהי הקדרות הקשה שלפני עלות השחר.

אפשר ש"התהליך המדיני" מול הפלשתינאים יואץ, אבל כנראה לשווא; מה שלא יכול היה לצאת אל הפועל בסביבה גיאופוליטית אזורית ובינלאומית תומכת, לא יצא אל הפועל בסביבה של כאוס מדיני ופוליטי.

לכאורה נראה שמצבנו הגיאופוליטי יהיה קשה מנשוא, אבל תמיד עדיף לעמוד נכוחה מול המציאות מאשר לשגות באשליות. הקשיים הלאומיים שלנו בעשורים האחרונים לא נבעו מהתנאים האובייקטיביים אלא מהסיבוכים הרוחניים והאידיאיים שלנו. בעיותינו היו עם עצמנו, לא עם הערבים. אם נפסיק להתכחש למציאות ונחזור לעצמנו – יכול נוכל. בל נשכח שבמצב בו איימו עלינו כל מדינות ערב שמסביבנו, ואף ניסו לממש את האיום, כבר עמדנו בעבר – בשנת תש"ח. נכון אמנם שהערבים התפתחו מאז אבל גם אנחנו לא שקטנו על שמרינו. נכון אמנם שהם במגמת עליה ותנופה – וזה מה שבאמת יוצר את האיום הפסיכולוגי האמיתי – אבל גם אנחנו, מעתה, משנים את המגמה. אם מאז מלחמת ששת הימים, חווינו שקיעה של רוחנו, מעתה נשוב לעצמנו, לרוחנו ולעוזנו, והפעם על בסיס אידיאי מחודש – נצח ישראל. 

מגדלור של רוח

ומכאן למערב. המערב אמנם שוקע אט אט, והדמוקרטיה שלו מתגלית במערומיה, אבל ארצות הברית – בניגוד לאירופה – היא עדיין אומה בריאה. לא נראה שאובמה יוכל לעכל את התהליכים, שכן הפונדמנטליזם הדמוקרטי שלו לא יאפשר לו להכיר במציאות, אבל ארצות הברית תבין די מהר שהעולם המוסלמי מהווה איום ממשי על ההגמוניה העולמית שלה. אחרי עידן אובמה, ישראל חזקה תהיה אינטרס גיאופוליטי אמריקאי חיוני. ישראל תהפוך באמת למוצב חוץ קדמי של המערב בכלל ושל מדיניות החוץ האמריקאית במזה"ת בפרט.

אבל הרבה מעבר לכך: המערב השוקע מבחינה מוסרית ורוחנית, לא ימצא בתוכו מקורות להתחדשות הרוחנית החיונית לו כל כך בהתמודדותו מול הצונאמי האסלאמי. לנו, לעומת זאת, לא תהיה ברירה. בניגוד למערב, שהאיום האסלאמי עדיין לא מסכן את קיומו, אנו נמצאים בקו החזית, והאיום הקיומי ייאלץ אותנו למצוא משאבים רוחניים להתמודדות – התחדשות מוסרית-רוחנית יהודית. ושוב בניגוד למערב, לנו ישנם מקורות זמינים ומוכחים להתחדשות כזו. המהפכה המוסרית-רוחנית שתתרחש בישראל, שמהותה הוא שתילתם הסלקטיבית של ההישגים החיוביים של התרבות המערבית על בסיסה של התודעה העברית המקורית – תהפוך את ישראל ממעצמת הייטק עולמית למגדלור של רוח ומוסר.

בוקסה (פורסם בעיתון כתיבה נפרדת בצבע שונה):

 

מיסיונריות דמוקרטית

 

בדיוק כפי שהפיצו המיסיונרים הנוצרים את בשורת הנצרות בארצות אסיה ואפריקה לפני מאות שנים, עסוק היום המערב הלבן בהפצת בשורת הדמוקרטיה. ובדיוק כפי שהמיסיונרים הללו היו עיוורים לדיסונאנס לפיו מה שטוב להם לא בהכרח טוב גם לאפריקאים, הם עיוורים היום לעובדה שמה שרוצה העולם הערבי הוא אסלם אותנטי ולא דמוקרטיה מערבית.

הציפיות של המערב שבארצות ערב המשתחררות יקומו משטרים דמוקרטיים, הן בדיחה עצובה. לחברה הערבית מסורת תרבותית עשירה ואותנטית, והיא לא מערבית אלא אסלאמית-דתית; והחברה הערבית – בניגוד לזו הישראלית, לצערנו – נאמנה לתרבותה ורוחה.

ציפיות אלה של המערב הן גילוי חוזר של התנשאותו והן מעמידות באור מגוחך את סיסמאותיו הפוסט-קולוניאליות ודרשותיו הצבועות אודות "האחר". העולם האסלאמי אמנם ירא מן התרבות המערבית וגם מקנא בה – קומפלקסים רוחניים שמתבטאים באלימות נגדה – אבל בסופו של דבר הוא בעיקר בז לה ולדמוקרטיה שלה, ובמידה רבה של צדק.

העובדה שהחברה הערבית למדה להשתמש בכל פלאי הטכנולוגיה המודרנית אינה צריכה להטעות; תכניה ורוחה נותרו כשהיו. המקסימום שהמערב יכול לצפות לו הוא מה שקיים היום בתורכיה – דמוקרטיה כטכניקת שלטון שערכיו ותכניו אסלאמיים. תורכיה איננה בשורה גדולה לישראל; כנראה גם לא לארצות הברית.

מלבד זאת, יש לזכור שהארגון הפוליטי המגובש והמאורגן ביותר במצרים הוא "האחים המוסלמים". העובדה שהוא נותר עד עתה במהלך המהפכה המצרית מאחורי הקלעים, אינה צריכה ללמד על חולשתו אלא דווקא על תחכומו; הוא ממתין שאחרים יוציאו לו את הערמונים מן האש, ובינתיים דוחף אותם מאחור וממתין לשעת הכושר בכדי לחשוף את מגמותיו. עוד נשמע עליו. ומה שנכון באשר ל"אחים המוסלמים" ביחס למצרים, נכון לגבי אירן ביחס למזה"ת כולו.

ועוד יש לזכור שהאסלאם הוא כוח עולה המצוי בתנופה גדולה. הדינאמיקה הזו לא מותירה הרבה אפשרויות פתוחות: מדינות ערב תהיינה מדינות אסלאמיות. השאלה כמה מהן תהיינה דמוקרטיות, וכמה פונדמנטליסטיות, כבר פחות חשובה לעניינו.