הצלחתו של בנט איננה רק הצלחה אישית. הוא מצליח להביא לידי ביטוי שינויי-עומק שהתחוללו בעשורים האחרונים הן בתדמיתו והן בתודעתו של הציבור הדתי לאומי. מאמר אידיאולוגי
בס"ד
סיסמתו של נפתלי בנט ממערכת הבחירות לראשות "הבית היהודי" – "משהו חדש מתחיל" – ממשיכה איתו כסלוגן מרכזי גם במערכת הבחירות. המומנטום שנוצר לפיו "הבית היהודי" לא רק חוצה את רף עשרת המנדטים, אלא אף ממשיך לשעוט במעלה הדרך, מלמד שהסלוגן הזה עובד. מלבד השאלה מהו בדיוק ה"משהו החדש שמתחיל", דורשת הסבר גם העובדה שמעבר לריכוז הכוחות הפוליטיים של הציבור הדתי-לאומי, מצליח בנט לסחוף גם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות לתמיכה בתנועתו.
ההסבר המידי לקשר בין הסלוגן לבין המומנטום הנ"ל ידוע: הציבור הישראלי מחפש חידושים וריגושים. תן לו "משהו חדש" והוא יקפוץ מיד על הסחורה. כך התפתחו בעבר, בין היתר, הטרנדים של מפלגת הגמלאים ושל טומי לפיד, ועל בסיס זה רץ היום גם יאיר לפיד. אלא שכמו שהאחרון לומד בימים אלה על בשרו – הריגוש מהחידוש מסתיים במהירות. עם כל ההבדל המתבקש בין יאיר לפיד – שאין לו באמת שום דבר להציע – לבין נפתלי בנט, מאכזב לחשוב שזהו בלבד הבסיס למומנטום.
הסבר אחר יכול להימצא לנו בתדמיתו של בנט (שכן את אישיותו אנחנו עדיין לא מכירים): צעיר, קצין קרבי, מצליחן הייטק, רהוט, נחוש וכדומה. בזכרנו את הדמויות האנכרוניסטיות, האפורות, המגזריות והמשעממות, שייצגו בעבר את הציבור הדתי לאומי, אין ספק שלתדמית זו יש חלק בהצלחה, אך גם הסבר זה איננו יורד לעומק התופעה.
הצלחתו של בנט איננה רק הצלחה אישית. היא גם איננה רק תוצאה של קופרייטינג מוצלח או קונסטלציה פוליטית מוצלחת (האיחוד בין הליכוד וישראל ביתנו). בנט מצליח להביא לידי ביטוי שינויי-עומק שהתחוללו בעשורים האחרונים הן בתדמיתו והן בתודעתו של הציבור הדתי לאומי, ושלא הצליחו לבוא לידי ביטוי עד עתה. מה שמתפרץ היום, עם ההצלחה בסקרים של "הבית היהודי", איננו (רק) טרנד אופנתי.
בספר "המהפכה האמונית" הוסברה לפני כעשר שנים התוצאה הדיאלקטית הצפויה להתחולל בציבוריות הישראלית כתוצאה מרצח האופי ומההדרה שנעשו לציבור האמוני ומתיישבי יש"ע על ידי השמאל והתקשורת במשך שנות דור (ההדגשות במקור): "חברות מסחריות משקיעות הון עתק במה שנקרא בידול המוצר. כדי שהקונה יבחר דווקא במוצר שלך מבין עשרות המוצרים המוצעים לו בשוק, הוא צריך להיות מותג ייחודי. הקונה חייב לדעת להבחין בינו לבין כל שאר המוצרים מסוגו. צריך להיווצר מצב בו הקונה מתלבט בינו לבין כל השאר. והנה כאן מצויה טעותו השנייה של השמאל. הציבור האמוני אמנם בודד ו"הושם בפינה", אך דווקא זה הפך אותו לאלטרנטיבה קבועה לכל השאר. הוא הובחן כקבוצה אידאית כשלעצמה, בעלת דרך משלה בשאלות הלאומיות ועל כל פנים תופעה שונה מאשר כל שאר המוצרים בשוק האידאולוגי והפוליטי של ההוויה הישראלית. תופעה זו זכתה להתייחסות כשלעצמה, אמנם התייחסות שלילית, אך התייחסות שהפכה אותה לכוח אידאולוגי מוכר וידוע במישור הלאומי. נכון שבשלב ראשון מעדיפים הקונים את הסחורה שהורגלו לה. הם בוחרים במה שהתרגלו לבחור, ימין או שמאל, אין הבדל מהותי. אך כשיבוא היום, והוא כבר איננו רחוק כנראה, ויתברר שההנהגה הישנה – שוב, מימין ומשמאל – הנהגה כוזבת היא, ואיננה יודעת מה היא רוצה מלבד את השלטון עצמו – הרי האלטרנטיבה המידית שכבר מוכרת ככזו, ועמדה שם כל הזמן על המדף, והיא האופציה הטבעית והמועמדת הראשונה לבחירה – תהיה האלטרנטיבה האמונית" (שם עמוד 231).
אכן, הציבור הישראלי למד בעשורים האחרונים היכן למצוא אידיאליזם, יושר, מסירות נפש, אמונה בערכים ועוד מרכיבי איכות אנושית. כמעט מכל פינה של החברה – בצבא, בחינוך, באקדמיה, בהתיישבות בנושאי חברה ועוד – למד הישראלי הממוצע שהציבור הדתי לאומי הוא המייצג האותנטי ביותר של מכלול האידיאליזם הציוני. ההדרה ורצח האופי בודדו את הציבור הזה, אך בו בזמן גם הבליטו את ייחדו.
יתר על כן. הציבור הישראלי נוכח לדעת שנבואות הזעם של הציבור האמוני סביב נושאי הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנתקות – הוגשמו במלואם. כשהוא מחפש היום על מי ניתן לסמוך באמת – הן מבחינה אנושית-ערכית והן מבחינת ראיה ביטחונית-מדינית מפוכחת – הכתובת רשומה עבורו על הקיר: הציבור הדתי לאומי. ואת הכתובת הזו רשמו עבורו על הקיר דווקא אנשי השמאל והתקשורת ובאותיות קידוש לבנה.
אבל, במקביל, התרחש תהליך משמעותי נוסף, וגם הוא פרי של מלחמת החורמה שהכריז השמאל הישראלי על תנועת ההתנחלות: "התנגדות זו (של השמאל), דווקא בגלל הקושי שהיה כרוך בה, היטיבה בסופו של דבר עם המתנחלים. תנועת ההתנחלות מצאה בתוכה את כוחותיה שלה להתפתחות; היא החלה להסתכל על עצמה בעיניה שלה; היא החלה להתגבש מבחינה ארגונית וציבורית; היא החלה לפתח צידוק משלה למעשיה והחלה להשתחרר מבחינה מנטלית מהצורך בלגיטימציה חיצונית; היא החלה להשתחרר מבחינה תודעתית ולפתח תודעה עצמית; היא החלה להיות מודעת לכך שמעשיה נובעים באמת ממקורות אחרים מאשר אלו של הציונות הקלאסית; הקשיים האובייקטיביים שבהם נתקלה, ובעיקר ההתנגדות הערבית, לא שברו אותה ולכן בהכרח הוסיפו לה ביטחון עצמי; היא החלה להבין את יזמתה במונחים של יזמה היסטורית עצמאית שאיננה זקוקה עוד לפטרונות ולהכשר של תנועת העבודה ההיסטורית; היא אפילו מראה סימנים ראשונים של פיתוח תודעת מנהיגות בקנה מידה לאומי והיסטורי. כל זה בתהליכי התפתחות ראשוניים. אך מי שעיניו בראשו, יכול להבין שבסופו של דבר עומדת התודעה של הציבור האמוני להפוך לתודעה אמונית כוללת, ונבואת השמאל עתידה להגשים את עצמה. באופן דיאלקטי תרמה התנגדות השמאל להתפתחותה של האידאה האמונית, לא רק בממד ההתיישבות אלא בקידומה לקראת היותה מקור לאלטרנטיבה כוללת להנהגת שיבת ציון. תודעת הציבור האמוני הולכת ומשתחררת מהאפוטרופסות של הכוחות האידאולוגיים של הציונות הישנה, מימין ומשמאל; היא מתחילה לפתח תודעה המושתתת על התפיסה הישראלית המקורית ולחתור בהכרה מלאה למעמד של כוח מוביל ומנהיג ברמה הלאומית" (שם, עמוד 230).
הלחץ הזה הוציא מאיתנו את זה; הוא אילץ אותנו להביא לידי ביטוי פוליטי את הרוח המפעמת בנו כבר שנות דור. מול השיתוק שאחז את הציונות הישנה, ביטא הציבור האמוני, רוח חדשה ורעננה, רוח היונקת מן המקורות, רוח המפיחה חיים חדשים בתהליך ההיסטורי של שיבת ציון, עתה, לראשונה, מצליח הציבור האמוני לתת לה גם ביטוי פוליטי. אכן, נזקקנו להסכמי אוסלו ולהתנתקות, להכפשות השמאל ולתקשורת, בכדי לזקוף קומה ולהעיז לומר דברים ברורים באשר לייעודו של עם ישראל בארץ ישראל. היום, כשבגרנו, ניתן כבר לדבר על ציבור אמוני הנושא בשורה אמונית מודעת והנכון מנטלית לקבל על עצמו אחריות להמשך דרכה של שיבת ציון. מעגלים ראשונים בציבור הכללי ערים לרוח זו, מזהים אותה, צמאים לה – ובוחרים בה. זהו ההסבר הן לצורך הפנימי באיחוד הכוחות הפוליטיים והן לתמיכה המפתיעה שמקבל "הבית היהודי" בחוגים שמעבר לכיפות הסרוגות.
אמנם, משהו חדש מתחיל, אבל זוהי רק תחילת הדרך. קשה לומר היום שנפתלי בנט עתיד להיות "הרצל של המהפכה האמונית" כמו שקשה להעריך ש"הבית היהודי" עתיד להיות מפא"י של העידן הבא. כשבוחנים את העניין מצד חצי הכוס שנותרה ריקה בינתיים, לא ברור עדיין עד כמה "הבית היהודי" מושרש באידיאולוגיה אמונית מגובשת ומפותחת ומודע לכל תהליכי העומק שהוא עצמו מייצג. בסופו של דבר לא מדובר רק במהפך פוליטי, אלא קודם כל במהפך היסטורי – תודעתי ואידיאולוגי – ומהפך כזה לא יכול להתחולל בלי הנהגה שיודעת היטב את משמעותו. גם נפתלי בנט, עם כל הכבוד, עדיין צריך להשתפשף, להתנסות ולהוכיח את עצמו, וגם זה לא מספיק כמובן בכדי להיכנס לנעליהם הגדולות של הרצל או בן גוריון. אבל לא אלמן ישראל. ההתפתחויות שתוארו לעיל, הן כורח המציאות, והן אמנם מתקדמות בקצב הראוי, הקצב שקבע להן ריבונו של עולם. גם אם יוביל אותן נפתלי בנט רק שלב אחד או שנים נוספים קדימה, ואז יעביר את הלפיד לידים אחרות – יצא עם ישראל נשכר.
אם כן, "הטרנד" הנוכחי של בנט, איננו אופנה חולפת. הוא מושרש בתהליכי העומק שמתחוללים בציבוריות הישראלית (ומכאן, אגב, שהפוטנציאל שלו עדיין רחוק מלמצות את עצמו). המהלך כולו לא יושלם כמובן בבחירות הקרובות ואולי גם לא באלו שאחריהן, אבל קום יקום.
לניתוח זה ישנן השלכות חשובות לעניינים פוליטיים נוספים המעסיקים היום את הציבור, כמו השאלה של השתתפותו של "הבית היהודי" בקואליציה הצפויה בראשות "הליכוד ביתנו", או בשאלה האם בכדי לקדם הנהגה אמונית לישראל עדיף לבחור בבחירות הקרובות ב"ליכוד ביתנו" או ב"בית היהודי" ועוד. אתייחס לשאלות אלה במאמרי-המשך בשבועות הקרובים.
