בשורת הדת והמדינה

בימין החדש הבינו שיש להתמודד עם אתגר הזהות היהודית והרימו את הכפפה, אבל עדיין עושים זאת בדחילו ורחימו.

בס"ד

ז' בטבת, תש"פ

(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

היה כנראה צורך בשלוש מערכות בחירות רצופות ובהעלאת נושאי דת ומדינה לראש סדר יומן, כדי שהציונות הדתית תתחיל להבין מהו בדיוק התפקיד העיקרי שלה בחברה הישראלית בעת הזו, ותתעורר להתמודד עם האתגר. ההודעה של הימין החדש שבכוונתה לדרוש לעצמה בעתיד את תיק הדתות, והצהרה על כך שהגישה של המפלגה תהיה של יהדות מכילה שמתנגדת לכפיה דתית, היא בהחלט צעד חשוב בכיוון הנכון.

מתווה גביזון-מדן הוא המודל הראוי לפעול על פיו. מצד אחד הוא נשאר נאמן להלכה ואינו פורץ את גבולותיה, ומצד שני הוא יכול להיות מקובל על רוב הציבור שאיננו מגדיר את עצמו כדתי. אבל מעבר להבנה שיש צורך ביהדות שמכילה את כל מעגלי החברה הישראלית, ומעבר למציאת המתווה ההלכתי-טכני הראוי לכך, חשוב גם להגדיר את הכוונה המדויקת שעל פיה צריכה היוזמה הזו להתבצע, ואת הרוח שאמורה להניע אותה.

יהדות פתוחה ומכילה איננה בהכרח יהדות ליברלית. לתורת ישראל אין שום צורך בליברליות בכדי לדגול ביהדות ללא כפיה. הבחירה החופשית וההכרה שהיא תנאי הכרחי ליצירת תודעה דתית שלמה, היא יסוד מוסד בתורת ישראל, ובלעדיהן לא תיכון האמונה הישראלית. לא רק שבליברליות הפרוגרסיבית של ימינו יסוד הבחירה והחופש מעוות לחלוטין, והחרות הפכה להפקרות, אלא שהחופש והחרות שלה באים במסגרת של מכלול ערכים שלם, שהוא ההפך הגמור מצו היסוד של תורתנו, "ובחרת בחיים". שומר נפשו ירחק מליברליות כזו. יהדות פתוחה ומכילה לא זקוקה לעלה התאנה של הליברליות; היא נאורה ממנה עשרות מונים.

היוזמה הזו גם איננה צריכה להיעשות ברוח של פשרה בין דתיים לחילוניים. לא העקרונות של "חיה ותן לחיות" או "איש באמונתו יחיה" צריכים להנחות אותה. החלוקה של החברה הישראלית לדתיים וחילוניים, שלפיה עוצבה החברה הישראלית בשניים-שלושה הדורות האחרונים, הייתה צורך העבר והיא שייכת לעבר. עד הופעת ההשכלה ובעקבותיה הציונות, מעולם לא הייתה חלוקה כזו בעם ישראל. גם בדורות האלה היא מאפיינת בעיקר את עדות אשכנז; בעדות ספרד והמזרח מעולם לא נוצרה חומה המפרידה בין דתיים לחילוניים. היהדות המקורית היא יהדות של רצף. גרעינה הוא שומרי קלה כחמורה, ובזכותם יכולים כל השאר להגשים את היהדות שלהם כל אחד על פי מידתו ומדרגתו.

לפיכך היוזמה האמורה צריכה לצאת מתוך הנחה שאין כבר דתיים וחילוניים, אלא כולנו יהודים. לא הפשרה היא עניינה אלא אידאל משותף של כול חלקי החברה הישראלית, חזון יהודי כלל ישראלי מאחד שכולם יהיו שותפים ביצירתו. חזון שלא רק שכולם יוכלו להזדהות עמו, אלא שכולם גם יראו בו את הגשמת חלומם.

היוזמה הזו איננה פשרה גם במובן נוסף. היא איננה פשרה על חשבון התורה וההלכה. היא עומק כוונת התורה. היא איננה פשרנות, ודאי לא רפורמיות, אלא גדלות תורנית; היא באה מתוך הכרה שתורת ישראל היא תורת חיים עבור העם כולו. 

ועם כל זאת, עדיין העיקר חסר מן הספר. כי לא די במתווה ההלכתי הראוי, וגם לא בכוונה המדויקת שלפיה צריך להגשים אותו. חשובה גם רוח הדברים. בימין החדש הבינו שיש צורך להתמודד עם האתגר הזה והרימו את הכפפה, אבל עדיין עושים זאת בדחילו ורחימו. עדיין לא מבינים שם את הצורך להניף את הנושא כדגל, להכריז אותו כבשורה, להציג אותו כמהפכה. לא הליברליות הכלכלית, לא מדיניות ביטחונית תקיפה יותר, וגם לא מדיניות של החלת הריבונות – לא אלה הם החידוש הגדול שעם ישראל מצפה לו. את הדגלים האלה מניפים גם אחרים, והם כבר מוסכמים פחות או יותר על חלק גדול מהחברה הישראלית. הסיכוי להביא מנדטים מלפיד ומליברמן לא מצוי בדגלים אלה, אלא בבשורת הזהות היהודית.

השאלות של הליכה בראש אחד או שניים, אחוז החסימה, מי בראש, פריימריז או לא, אחודים כאלו או אחרים – אלה שאלות חשובות אבל רק ברמה הטקטית-פוליטית, ברמה הטכנית בלבד. השאלה החשובה באמת היא מה תפקידה האידאולוגי של הציונות הדתית בחברה הישראלית לעת הזו, ומהי הבשורה אותה היא חייבת לחברה הישראלית ושאותה היא אמורה להביא לפוליטיקה הישראלית.

החברה הישראלית מחכה לעיצוב מחודש של זהותה, לבשורה של הזהות היהודית, ורק הציונות הדתית יכולה לבשר אותה בצורה מתוקנת. אין די בהנחת היוזמה על השולחן והצהרה על הכוונה לעסוק בה ולקדמה בקדנציה הבאה. זה לא יכול להיות נושא משני. זה חייב להיות אחד הנושאים העיקריים של הפוליטיקה הציונית דתית, אם לא הראשון והמוביל שבהם. עם ישראל צמא לשמוע קול שופר, אבל התקיעה הגדולה עדיין לא מושמעת.