רגע ההכרעה ממשמש ובא

נפתלי בנט והבית היהודי מתנהלים עדיין באפרוריות ובקטנות, אבל הדינמיקה של המשא ומתן המדיני תאלץ אותם "להגדיל ראש". לפעמים התהליכים ההיסטוריים יוצרים את המנהיגות

בס"ד                                                                                                            כ"ד באלול, תשע"ג 

                                                                            

                                                                       (פורסם בעיתון "מקור ראשון" בערב שבת האחרונה)

.  

הפעם זה כנראה אמיתי. נתניהו מתכוון למה שהוא אומר – פתרון שתי המדינות. ההתרחשויות סביב מערכת הבחירות האחרונה – הקמפיין המכוער נגד הבית היהודי, הברחת הקולות ברגע האחרון מהבית היהודי ליש עתיד, הניסיון ליצור קואליציית "רק לא הבית היהודי" –  מעידים שמלכתחילה היתה כוונתו של נתניהו ללכת על הסכם מדיני.

נראה שגם האמריקאים חושבים שזו ההזדמנות האחרונה לפתרון מדיני והם לוחצים על כך בכל הכוח. לצערנו אבו מאזן הוא שיצטרך להכריע, וישנן סיבות רבות לחשוש שגם הוא לא יעמוד בלחץ. על כל פנים אין לנו אפשרות להתעלם מהתהליך ועלינו להיערך להתמודדות עמו. רגע ההכרעה על עתידה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון – רגע שניסינו לדחותו ככל האפשר – עומד כנראה להגיע.

זו לא בהכרח בשורה רעה. יכול להיות שהיינו מעדיפים להמשיך לדחות את ההכרעה, אבל ייתכן שריבונו של עולם סבור שהכול בשל להכרעה, ולדעתי – לא בהכרח הכרעה שלילית מבחינתנו.

אם אכן הדינמיקה הפנימית תבשיל ולא יתרחשו אירועים יוצאי דופן – פנימיים או חיצוניים – התסריט הבא נראה סביר ביותר: המשא ומתן יתקדם ויתפתח; הבית היהודי יפרוש בשלב כל שהוא מהקואליציה; החרדים יצטרפו; השמאל (העבודה ומר"צ) יתמכו מבחוץ; ההסכמים ייסגרו. כל זה עתיד כנראה להסתיים בתוך לא יותר משנה. בחודשים הראשונים של תשע"ה יעמוד ההסכם למשאל עם.

הציפיה שלנו שיתרחשו אירועים חיצוניים (וכאמור, הם בהחלט עשויים להתרחש)  שיטרפדו את המשא ומתן הנוכחי "ויצילו" את ההתיישבות – איננה נכונה. מאז חתימת הסכמי אוסלו התרחשו אינסוף אירועים שהיה בהם בכדי להוכיח את חוסר ההיגיון בהסכמים מדיניים. הסיבה שהם לא גרמו לחזרה מדרך אוסלו נעוצה בכך שההכרעה הזו היא כל כולה עניין תודעתי פנים-ישראלי.

בכדי שההכרעה תיפול אחת ולתמיד, ובאופן היסטורי, היא חייבת לבוא בעקבות בחירה חופשית, פנים וכלל ישראלית – ולא מתוך כורח חיצוני, שרק ידחה את ההכרעה אבל לעולם לא יבוא במקומה. הבעיה שלנו איננה עם הערבים אלא עם עצמנו. לא תגובת הערבים, לא נכונותם להסכם, ולא שאר אירועים גאופוליטיים משמעותיים, יכריעו את הכף. ההכרעה חייבת להיות של עם ישראל והיא חייבת להיות הכרעה היסטורית. לכן, בסופו של דבר, יתגלגלו הדברים (גם אם לא הפעם) להכרעה פנימית שלנו, מכיוון שרק שם עשויה להיות ההכרעה סופית ורק הכרעה כזו עשויה לחולל תפנית. משאל העם בהחלט עשוי להביא להכרעה כזו.   

להיענות לאתגר

חשוב להבין שההחלטה על למשאל העם איננה תלויה בנו. נרצה או לא, נסכים להשתתפותם של "ערביי ישראל" או לא, נתניהו יזמין אותנו להתמודדות. אם לא נתייצב במגרש בתלבושת מלאה, הוא יציג עצמו – וכך גם יראה זאת הציבור הרחב, ובצדק – כרשאי לבצע את ההסכמים. לא תהיה לנו ברירה אלא להיענות לאתגר למרות העיוות שבעצם השתתפות הערבים. חשוב גם להבין שמשאל העם מעניק לנו סיכוי; אילו הדבר היה תלוי בהכרעת הכנסת ההסכמים היו ללא ספק מאושרים.

יתרה מכך: טועה מי שחושב שמשאל עם הוא רק כלי לשיקוף וצילום מצב נתון של דעת הקהל. משאל עם הוא, קודם כל, כלי לשינוי דעת הקהל והתודעה. הוא עשוי להיות – אם נחפוץ – כלי לחשיפת האמת הפנימית של הציבור הישראלי, אמת שהתקשורת מנסה להסתיר כבר שנות דור, ובהצלחה, אבל רק על פני השטח.  

החשוב ביותר להבין הוא שבעוד שמבחינת נתניהו מה שמוטל על הכף הוא עתיד יהודה והשומרון בלבד, מבחינתנו – אם ננצח בו – המשמעות הרבה יותר רחבה. מדובר בלא פחות ממהפך היסטורי בהנהגת שיבת ציון. כלומר, משאל העם עשוי להיות מנוף למהפכה ובלי שפיכות דמים.

ללבוש מנהיגות

ל"בית היהודי" לא תהיה ברירה, אלא "להגדיל" ראש. האפשרות לנצח במשאל העם תלויה לא רק בשאלה הקונקרטית שתעמוד בפני הבוחר, אלא גם באפשרות להראות לו שיש אלטרנטיבה מדינית פוליטית והנהגתית לדרכה של ממשלת נתניהו. לא נוכל לנסות לשכנע את הבוחר להתנגד להסכמים בלי להראות לו אלטרנטיבה כזו. ולכן, כל התנהלותו של הבית היהודי מהיום והלאה חייבת להיות הכנה אסטרטגית למבחן זה.

לא תהיה ל"בית היהודי" ברירה – רגע הפרישה יגיע. ולכן עליו לתכנן היטב את התזמון. לא לצאת מוקדם מידי, לפני שהבשיל המשא ומתן המדיני, אך גם לא מאוחר מידי, בכדי להוכיח בגרות וגדלות ולא סמרטוטיות.

לא תהיה לו ברירה אלא להנהיג את כל הכוחות שיתנגדו להסכמים. אלה יהיו רסיסים פוליטיים – מהליכוד, אולי מש"ס (אלי ישי ותומכיו), אולי עוד אחד או שניים מפה או משם. שאלה גדולה היא מה תהיה עמדתו של אביגדור ליברמן בנושא, אבל כרגע נשאיר אותה פתוחה, אם כי יש לה משמעות רבה.

לא תהיה לבית היהודי ברירה אלא לשכנע את כל מחנה המתיישבים שאי אפשר להתכחש למשאל העם, למרות העיוות הנורא שבהשתתפות הערבים ולא תהיה לו ברירה אלה לארגן את כל תומכי ההתיישבות למסע הסברה אישי, מדלת לדלת, שיידפק על דלתות ולבבות הציבור היהודי, על מנת להוכיח שבניגוד למה שמנסה לצייר התקשורת – הציבור הישראלי מתנגד לפתרון שתי המדינות. ולציבור האמוני לא תהיה ברירה אלא להתגייס למשימה בכל ליבו.

כבר מהיום חייבים בבית היהודי להבין לאיזו סיטואציה הם עומדים להיקלע, ולדאוג להיכנס אליה בראש מורם ובגדלות. עליהם להפסיק את המחלוקות הפנימיות ולהתחיל לשדר לציבור אחדות, גיבוש, נחישות, קול אחד ברור וצלול, ובקיצור – ללבוש מנהיגות.

על הבית היהודי להבין שהעיסוק בחינוך, תקציבי ישיבות וכל שאר הנושאים החשובים – כולל הבניה ביהודה ושומרון – משניים כרגע, והכל צריך להיות כפוף למבחן הגדול. האוריינטציה חייבת להמשיך להיות – כפי שמוביל בנט – הציבור הכללי. שם תהיה ההכרעה, לא בישיבות ולא בשטח. ברגע האמת, כל "המאוכזבים" יתמכו; גם להם לא תהיה ברירה.

השמיים הם הגבול  

הבית היהודי כבר איננו רסיס מפלגה. הוא כוח עולה ומשאל העם יעמיד אותו במקום מרכזי עוד יותר. קולות רבים שהחליטו ברגע האחרון לתמוך בלפיד בבחירות האחרונות, כבר מתחילים לעשות את דרכם לכיוון הבית היהודי, כפי שמעידים הסקרים האחרונים. האכזבה מלפיד היתה צפויה. הציבור "המתנדנד" – כ-30 מנדטים – כבר איננו רואה בכיפות הסרוגות איום. להיפך, הוא רואה בהם תקווה חדשה; הוא מכיר במעלותיהם וחפץ להזדהות עימם, גם אם לא לחבוש כיפה בעצמו. אם ישכילו ראשי הבית היהודי "להגדיל ראש", הם בהחלט יכולים להביא ציבור רחב להתנגדות להסכם המדיני. להערכתי, אם הם יפרשו בזמן ובאופן ראוי ומכובד מן הקואליציה, הסקרים למחרת הפרישה יביאו להם עוד כארבעה-חמישה מנדטים.

אם הציבור האמוני "ילך" על משאל העם – בגדלות, בנחישות, בביטחון, בראש מורם, במסירות נפש – האפשרות שהוא ינצח בהחלט קיימת. ואם ינצח הציבור האמוני במשאל העם אינני חושב שהאפשרות ש"הבית היהודי" יהפוך למפלגה הגדולה בכנסת בבחירות שתהיינה – בהכרח – מיד לאחריו, מופרכת. ואם יעבור בשנה הקרובה חוק המשילות החדש, כולל הסעיף הקובע שראש המפלגה הגדולה בכנסת הוא שמרכיב את הממשלה, הרי שהשמים הם הגבול.

אני יודע שזה נראה דמיוני, אבל כמו שאמר פעם מישהו: "אם תרצו – אין זו אגדה". האמת, אני חייב להודות שאני חושב שהתסריט הזה עומד להתרחש גם אם לא נרצה בו. על אפינו ועל חמתנו. אם לא דרך הראש – דרך הרגליים.  הוא נראה לי מחויב המציאות.