חילופי משמרות כפולים

כל עוד ההתמודדות של העולם החרדי הייתה מול החילוניות, היא הייתה פשוטה מבחינה אידיאולוגית. כעת החרדיות היא מוצאת את עצמה נאבקת בחוליה החדשה של המסורת עצמה

בס"ד

(פורסם המקור ראשון ב- כ"א אב, תשפ"ה (15.8.25))

מבחינת חבר הכנסת משה גפני הבעיה הגדולה של העולם החרדי איננו האתיאיזם החילוני אלא דווקא הציונות הדתית. "הם עושים לנו את הנזק הגדול ביותר", תקף אותה לאחרונה ח"כ גפני, "יש כאלה שהם יותר גרועים מהחילונים". גפני לגמרי מובן. הבעיה של האידאולוגיה החרדית איננה החילוניות אלה הציונות הדתית.

הציונות החילונית מרדה במסורת משום שזו נותרה משותקת נוכח האפשרות וההכרח שנוצרו לחזור לארץ ישראל. המסורת שימרה את החזון של שיבת ציון והעבירה אותו מדור לדור, אבל כשהגיע זמנו היא לא הייתה מסוגלת להתחדש. השמרנות של המסורת הוא סוד כוחה אבל כשמגיע הזמן להתחדש היא נותרת מעצם מהותה משותקת. היה הכרח למרוד בה כדי להגשים את החזון שלה עצמה. כך הופיעה המהפכה הציונית.

מכיוון שהציונות התאפשרה רק מתוך מרד במסורת, היו מעורבים בה גם רעיונות זרים למסורת ואף כאלה השוללים אותה. התגובה הראשונית וההכרחית של המסורת למרידה זו הייתה התנגדות מוחלטת לאידיאולוגיה הציונית. לולא התנגדות זו, חוט השדרה של עם ישראל היה נפסק. התנגדות זו חייבה הסתגרות כדי לשמור על המסורת ולהגן עליה. כך הופיעה המסורת בלבוש חדש – החרדיות. לולא ההתנגדות וההסתגרות החרדית, לא היה נותר זכר חי למסורת ישראל. לולא העולם החרדי גם הציונות הדתית בלבושה דאז של תנועת "המזרחי" לא הייתה מחזיקה מעמד מול עוצמת המהפכה הציונית. 

המהפכה הציונית הצליחה מעל ומעבר למשוער. היא קיבלה את תנופתה והאנרגיות שלה מן המסורת, אבל ככול שעבר הזמן, הניתוק ממנה, ההתכחשות וההתנגדות לה, והעירוב של רעיונות זרים, המעיטו את האנרגיות והחיוניות שלה. אחרי שלושה דורות חלק ממנה כבר הפך מאנטי דתי גם לאנטי ציוני ולאומי. עיתון "הארץ" וסדר היום האנטי-לאומי שלו הוא תוצאה מתבקשת, אמנם לא היחידה,  של המרד הציוני במסורת.

הרב קוק בישר תגובה שניה של המסורת למהפכה הציונית. לא דחיה אלא בירור. את האידאיות שהוכח ששורשיהן במסורת ומגשימות את חזונה הוא ברר אימץ וקידש. כך הפכה המהפכה הציונית לחלק מגוף המסורת עצמה. היום מתגייסים יהודים לצה"ל לא למרות שהם שומרי תורה ומצוות אלא דווקא מתוך כך. אלה הם ממשיכי דרכו של הרב קוק ובפועל רוב הציבור הסרוג.

רוב ערכי המהפכה הציונית – ארץ ישראל, התיישבות, לאומיות, צבאיות, מדינה, ממלכתיות, השכלה ועוד – חזרו לשורשם בתורה, התקדשו, מהווים היום חלק מן המסורת עצמה וממנה הם יונקים את תוקפם המוסרי וחיוניותם. הציונות הדתית ירשה את ההתיישבות העובדת שהייתה נושאת הלפיד של האקטיביזם הציוני. תהליך חילופי המשמרות בהנהגה ההיסטורית והאידאית של תהליך שיבת ציון – עדיין לא הפוליטית – כמעט הושלם. היום האקטיביזם הציוני יונק את מקורו מהתורה, מהמסורת עצמה. את התהליך הזה כינה הוגה הדעות שבתי בן דב "המעגל הדיאלקטי" של שיבת ציון.

כול עוד ההתמודדות של העולם החרדי הייתה מול החילוניות, היא הייתה פשוטה מבחינה אידיאולוגית; הצורך לשמור על מסורת ישראל סיפק לעולם החרדי הצדקה ואנרגיות ומלא אותו ביטחון חיוניות ומשמעות. עכשיו, משערכי הציונות התבררו התקדשו והפכו לחלק מן המסורת עצמה, כבר אין להתנגדות החרדית לערכי הציונות תפקיד היסטורי. היא סיימה את תפקידה וממילא מתרוקנת מהמשמעות והחיוניות שלה, מתנוונת ונקלעת לסתירות בלתי אפשריות בתוך עולמה פנימה. ערכי הציונות כבר אינם מרד במסורת אלא חלק ממנה עצמה. ההסתגרות החרדית שכול הצדקתה הייתה להיאבק למען המסורת, מוצאת עצמה נאבקת היום בחוליה החדשה של המסורת עצמה. סתירה עצמית מניה וביה של האידאולוגיה החרדית.

אם כן, הציונות הדתית, שהיא החולייה החדשה של מסורת ההלכה, חוט השדרה הישראלי, איננה רק יורשתה של ההתיישבות העובדת בנשיאת לפיד האקטיביזם הציוני, אלא גם יורשתו של העולם החרדי בנשיאת לפיד המסורת החיה. ככזו היא מהווה בעיה תורנית בלתי אפשרית לאידיאולוגיה החרדית ומבשרת את סוף דרכה של תופעת החרדיות כפי שהיכרנו אותה. זו באמת הסיבה שחבר הכנסת גפני כועס על העולם הציוני דתי יותר מאשר על העולם החילוני.

 

 

אפשר לנצח רעיון

 

ההכרה של האסלם בממד האלוהי, באינסופי, מובילה אותו למסקנה שמול המוחלט הזה הכול בטל וחסר ערך. לכן מבחינתו אין לחיים בכלל ולחיי האדם בפרט שום משמעות. רק אללה הוא אכבר. העמדה הדתית הזו שוללת את ערך החיים ואת החיים עצמם.

בס"ד

(פורסם במקור ראשון ב- ז' באב, תשנ"ה (1.8.25)

שוב ושוב נשמעת בשיח העכשווי הטענה שהאסלם הרדיקלי הוא רעיון ואי אפשר לנצח רעיון. בדרך כלל הטענה הזו היא לא יותר מכסות לתבוסתנות ושאיפה לא מודעת לכניעה, אבל יש בה גרעין של אמת. אכן, על ידי רובים קשה לנצח רעיון, אבל אפשר לנצח רעיון באמצעות רעיון. האמת היא שההיסטוריה של המלחמות היא סיפורם של מאבקים בין רעיונות. בתופעת המלחמה מעורבים כמובן גם אינטרסים, פוליטיקה, תוקפנות ושאר תכונות אנושיות שליליות, אך אלה הם רק גילויים חיצוניים לממד הפנימי, המהותי של המלחמות: מאבק בין אידאות.

עם ישראל, באומר חייו, בעצם הווייתו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא, מגשים ומביע רעיון ומציג אותו נוכח האנושות. הופעת החיים העכשווית שלו, מאז שובנו לציון, היא של עם לאומי מאוד, משפחתי ממש; עם דמוקרטי באמת, לא רק במובן הפורמלי; עם מוכשר, חריף, יצירתי ומצליח, ומעל לכול, עם מאמין שחי מסורת עתיקה, וחי אותה בפועל ולא כזיכרון במוזיאון. עם שהשכיל להתחדש אחרי אלפיים שנות גלות באופן המפליא כל חושב,

השילוב של לאומיות מסורתית דמוקרטית בריאה חיונית ותוססת, מפליא את המערב ומעורר בו ערבוב של רגשות הערצה, קנאה והתנגדות גם יחד. התחייה של המסורת הדתית שלו מעוררת את איבת האסלם. בשני המקרים, תחייתו של עם ישראל בארצו היא קריאת תיגר על שתי הציוויליזציות האלה, הנוצרית והאיסלמית כאחד, ששתיהן מבוססות על היומרה לרשת אותו ולמלא את מקומו.

הרעיון היסודי שמביעה היהדות הוא היפוכו המוחלט של הרעיון של האסלם, לפחות זה הרדיקלי. שתי התפיסות האמוניות האלה, היהדות והאסלם, יוצאות מאותה תובנה: "אללה הוא אכבר" או "אין עוד מלבדו". ההכרה של האסלם בממד האלוהי, באינסופי, מובילה אותו למסקנה שמול המוחלט הזה הכול בטל וחסר ערך. לכן מבחינתו אין לחיים בכלל ולחיי האדם בפרט שום משמעות. רק אללה הוא אכבר. העמדה הדתית הזו שוללת את ערך החיים ואת החיים עצמם. מבחינת המוסלמי אין ולא יכולה להיות שום קדושה בחיים. ההיאחזות של האדם בחייו היא חולשה, רמאות עצמית וחוסר נכונות להשלים עם העובדה שאין משמעות לחיים, כלומר כפירה. הדבר היחיד שהמאמין האסלמי יכול לעשות עם חייו הוא למסור אותם לאללה, להיות שהיד, ובכך להוכיח שהוא בז לעצם החיים, אפילו שלו עצמו.

כאמור גם האמונה הישראלית יוצאת מאותה הכרה בסיסית של המוחלט ואחדות כל ההוויה; גם היא מבינה שלחיים בכלל ולחיי האדם בפרט אין משמעות, אבל זה נכון רק באשר לחיים כשלעצמם ומצד עצמם. אם האדם מקדש את חייו, חי אותם נוכח האלוהים, חי בתודעה של "בכל דרכך דעהו", אזי לא רק שיש ערך ומשמעות לחייו אלא שהם מתקדשים. קידוש החיים בעולם הזה, הנברא, הוא ייעודו ותכליתו של האדם. זו המשמעות של המושג "קדושת החיים". חיים שמקדשים אותם, שמכניסים בהם משמעות אלוקית.

זהו תורף המאבק האמוני ההיסטורי בין האסלם לבין עם ישראל: קדושת החיים מול שלילת החיים. ההבדל המוחלט בין שתי המסקנות האמוניות הללו, הוא הסיבה המהותית לכך שהאסלם, לפחות זה הרדיקלי, זורע הרס חורבן ורצח סביבותיו, ועם ישראל מביא לעולם ברכה עד בלי די.

הבעיה הגדולה שלנו היא שאנחנו לא מודעים או מתכחשים לרעיון האמוני אותו אנו נושאים בעצם הווית חיינו. לכן אנחנו מתקשים להבין את ההתנגדות לשיבת ציון, הן זו של האסלם והן זו של חלקים מהמערב, ולהיאבק בה. כשנבין באמת על מה המאבק ומה סיבתו המהותית, נבין גם שאין אפשרות אחרת אלא שהכוח שמקדש את החיים ינצח את הכוח ששולל אותם, שהרי לשם כך נברא העולם.

"רק ישראל יכולים הם לקבל אמונת אלוהי אמת ה' אחד במלואה וטובה, ואישיותם העצמית עוד תוסיף אומץ עם זה ותרבותם תשגשג ותתגדל בפריחה....אבל הגויים לא באו עדיין לידי מידה זו, ומה שהוכנסה מאורם של ישראל אמונה אלוקית בסביבותם,.... נלחם הוא באישיותם הפרטית ומלקה את תרבותם..." (הרב קוק, אורות, עמ' פ"ח).