בס"ד
אין טעם להשקיע אנרגיות בהתיישבות מחדש בגוש קטיף כשאנו זקוקים להן למימוש תכנית ההגירה
(פורסם במקור ראשון ב-9 למאי 25)
חידוש הפעולה העצימה של צה"ל השבוע
ברצועת עזה העלה שוב את הקריאות לחידוש ההתיישבות בחבל עזה. יש כאלה שלא מסוגלים
לראות את קידום תהליך הגאולה אלא בדרך אחת – התיישבות עכשיו. אצל הוותיקים זהו
פשוט הרגל שהפך לקיבעון; כך הם פעלו בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה, ובהצלחה,
והם לא מסוגלים לחשוב על שום דרך פעולה אחרת. אצל הפעילים הצעירים זה בא ממקום אחר;
הם גדלו על האתוס של ההתיישבות מלפני חמישים שנה, עם דובון סנדלים ועוזי, ולא
רוצים להחמיץ את ההזדמנות להיות גם הם חלוצים כמו הדור ההוא. אבל למרות הכוונות
הטובות והטהורות – טעות בידם.
האויב הגדול ביותר של עם ישראל
במלחמה הזו איננו החמאס ואפילו לא איראן אלא המחלוקות הפנימיות. לולא המחלוקות
הפנימיות, שתמיד מבוססות על נקודות ענייניות אבל מלובות ומועצמות על ידי שני
הצדדים לצרכים פוליטיים, מטרות המלחמה הזו כבר היו מושגות והיא כבר הייתה
מאחורינו. מסיבה זו צריך לשמור מכול משמר על הקונצנזוס, על ההסכמה הלאומית, ולפעול
אך ורק במסגרתו. כל מטרה שאינה בקונצנזוס או פוגעת בו, צריכה כרגע להידחות. היא
פוגעת במאמץ המלחמתי.
ההסכמה הלאומית היום לא רק רחבה
מספיק בכדי להותיר לנו הרבה מה לעשות במסגרתה ביחד, אלא יותר מכך: היא יכולה לקדם
באופן מהפכני את התהליך ההיסטורי של שיבת ציון. מוסכם על רוב החברה הישראלית שיש
לשחרר את החטופים כמובן, ושיש למגר את שלטונו של החמאס ואת יכולותיו הצבאיות. אבל
יותר מכך: ישנה הסכמה לאומית רחבה על ביצוע התוכנית להגירה מרצון של תושבי עזה.
כידוע ישנה גם הסכמה לכתחילה של ארה"ב למהלך כזה, מה שמאפשר להציג את המהלך
הזה באלגנטיות כ"חזון טראמפ" ולא כחזון גנדי או הרב כהנא חלילה.
המהלך של הגירה מרצון, שלפחות מחצית
מתושבי עזה מעוניינים בו, הוא פריצת דרך היסטורית. הוא יקדם לא רק את הפתרון לבעיית
עזה, אלא יהווה תקדים לפתרון הבעיה הפלסטינית כולה. יישום "חזון טראמפ"
יחולל פריצת דרך היסטורית בתולדות הסכסוך שלנו עם הערבים. הוא משמעותי לאין ערוך
מעוד כמה ישובים שיוקמו ברצועת עזה, ואפילו שיקום של גוש קטיף כולו. ובניגוד
לשיקום עכשווי של גוש קטיף, יש עליו קונצנזוס לאומי רחב ותמיכה בינלאומית מספקת.
אין שום הגיון בנפנוף הנוכחי בדגלי החזרת
ההתיישבות לגוש קטיף, שמעורר את כול ההתנגדות הפבלובית הישנה של השמאל, במקום
להניף את דגלי החזון של טראמפ. אין שום טעם להשקיע אנרגיות לאומית בהתיישבות מחדש
בגוש קטיף, כשאנו זקוקים להן למימוש תוכנית ההגירה. תוכנית זו אפשרית, אבל דורשת חשיבה
מקורית וריכוז מאמצים ומשאבים אדירים. חבל לבזבז עכשיו את הקשב והמאמץ הלאומי הנדרש
ליישומה על מטרות אחרות ושנויות במחלוקת, חשובות ככל שתהיינה.
אמנם הכוונה העיקרית שמאחורי הקריאות
והפעילויות לחידוש ההתיישבות בגוש קטיף היא קודם כול לקדם את התודעה, להכין את
הרקע הרעיוני שיאפשר בבוא הזמן לחדש את ההתיישבות, אבל אם בקידום התודעה עסקינן,
ולא במטרה מיידית, עדיף לקדם רעיון אחר: את רעיון החלת הריבונות על אותם שטחים
מרצועת עזה שיכבשו הפעם על ידי צה"ל, כפי שהוכרז השבוע.
החלת הריבונות על שטחי רצועת עזה אלה
לא צריכה לבוא מטעמי קידום הגאולה או התיישבות, אלא מסיבות מדיניות וצבאיות גרידה.
מוסכם בחברה הישראלית שלערבים ישנו רק דבר חשוב אחד בעולמם: אדמה. מוסכם שאם רוצים
לדבר אליהם בשפתם ולהביא תמונת ניצחון ברורה, אין הוכחה מובהקת יותר לתבוסתם מאשר
אובדן אדמה. החלת הריבונות של מדינת ישראל חיונית כאקט מדיני משלים לכיבוש הצבאי.
היא תהווה הצהרה ברורה ששטח שנכבש על ידינו במסגרת המלחמה בארגוני הטרור לא יוחזר לעולם.
היא תקבע את מחירון התוקפנות הערבית בצורה שתהייה מובנת לכול ערבי במזרח התיכון.
אם למישהו דחוף לעבוד דווקא על
התודעה, עדיף לפתח עכשיו את תודעת הריבונות ולא את תודעת ההתיישבות. להתיישבות בכל
רצועת עזה עוד נגיע. אם לא מרצוננו אזי בעל כורחנו.