השמאל חייב להפיק לקחים

אם השמאל רוצה לחזור ולהיות רלוונטי לרוב הציבור הישראלי, הוא חייב להתחבר לזהות היהודית. הוא כמובן צריך לעשות זאת בדרכו שלו, אבל ללא עומק יהודי, לאומי תרבותי והיסטורי, השמאל הישראלי הולך ומתדלדל, מתמעט, מתפזר ומתפרק.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" מיד אחרי הבחירות, 4.11.22

אין ספק שההישג האלקטוראלי הבולט של הבחירות הוא של מפלגת הציונות הדתית ובעיקר של איתמר בן גביר. נתניהו עשה הכול כדי לשתות לו את הקולות בישורת האחרונה אבל הפעם הדבר לא צלח בידו. ההישג של בן גביר אינו מתמצה במספר המנדטים שבחרו בו; בן גביר הרחיב את המנעד של הפוליטיקה הישראלית. עד לאחרונה עמדותיו נחשבו מחוץ לקונצנזוס ולא ראויות לבוא בקהל. החיבור בין בן גביר לסמוטריץ, שכולו מעשי ידי נתניהו ולצרכיו הפוליטיים, הפך אותו ללגיטימי, ואפשר לרבים בחברה הישראלית לחוש שיש מי שמבטא את קולם המושתק. התחושה של אובדן הגאווה הלאומית והחרדה מפני הערבים הלכו וגאו בשנים האחרונות. משנפרץ הטאבו ובן גביר הביא לידי ביטוי את התחושות האלה, הוא זכה בכול הקופה, ממנה נהנו גם שותפיו מהציונות הדתית.

אבל ההישג הפוליטי של הבחירות האלה שייך כולו לבנימין נתניהו שהראה לכול המלעיזים, וביניהם כותב שורות אלה, שעדיין לא נס לחו. המאמץ שלו לארגן את הקואליציה שלו באופן מהודק, לפתור סכסוכים ומחלוקות ולוודא ששום קול לא ילך לפח, הוא שהביא לקואליציה שלו את הניצחון. היכולת הזו איננה רק פרי עבודה קשה; היא התאפשרה גם אודות לסמכות שיש לו בעיני כול הגורמים הפוליטיים והרבניים בקואליציה הזו.

הדבר בולט ביתר שאת כשמביטים במה שאירע למחנה השמאל והערבים. בסך הכול המחנה הזה לא הביא פחות בוחרים לקלפי, אבל חוסר הארגון שלו וחוסר הסמכות של יאיר לפיד, הביאו לכך שהוא היה מפורד ומפוזר, מה שגרם לו לאבד את המנדטים שהביא. מרץ והעבודה שהלכו בנפרד, הערבים שמיצו את כל אפשרויות הפיצול שלהם והמאבק בין גנץ ללפיד על המועמדות לראשות הממשלה. כל אלה הביאו לכישלון הפוליטי של השמאל.

אבל כישלונו של השמאל נעוץ במישור עמוק יותר. מלבד רל"ב, אין שום רעיון אידאולוגי מארגן למחנה השמאל. אפילו רעיון שתי המדינות כבר לא רלוונטי ורוב הציבור התפכח ממנו. שום דבר משותף אין בין גנץ לערבים, בין ליברמן למרץ והעבודה, בין לפיד לערבים ולליברמן. הכישלון של מחנה השמאל נעוץ ברמה ההיסטורית ומתמצה במסקנה ששוב ניצחו היהודים את הישראלים. בניגוד למחנה נתניהו שהרעיון של הזהות היהודית משותף לכולו ומאחד אותו, לשמאל אין שום רעיון מאחד. וכשברמה האידאולוגית אין שום דבר משותף, הכישלון הפוליטי אינו מפתיע.

זה כנראה הלקח העיקרי שמחנה השמאל אמור להפיק מהבחירות האלה. הזהות היהודית, על כל המנעד שלה, מהחרדים, דרך הכיפות הסרוגות למיניהן ועד המסורתיים מצביעי הליכוד, היא הרוח המשותפת שנותנות עומק היסטורי ובסיס אידאולוגי מוצק לקואליציית נתניהו. מרכיבים רבים מידי של מחנה השמאל מנוגדים לתוכן הזה: במישור המדיני מתבטא היעדר תודעה יהודית מפותחת בנכונות לוותר על חלקי ארץ ישראל ובראייתה אמצעי ולא ערך ואידאל, ללא שום פרספקטיבה היסטורית. היעדר זה הוא גם המקור להתמסרות-בקלות של מחנה השמאל לרעיונות הפוסט מודרניים, הפרוגרסיביים, הליברליים-רדיקליים. בתחום הזה לא מדובר רק במצביעי מרץ והעבודה; אם גם צה"ל נכנע לרעיונות פמיניסטים קיצוניים ולאג'נדות להט"ביות, הרי שהרעיונות האלה חדרו גם למחנה השמאל-מרכז כולו. גם בנושא הרוח הלאומית ניכר החוסר בתודעה היהודית איתנה: השיח על מדינת כל אזרחיה ואובדן הגאווה הלאומית. הניתוק מהזהות היהודית הוא שמרחיק מהשמאל את הרוב היהודי. הוא שורש כישלונו.

מן הסתם מחנה השמאל נערך עכשיו לחזרה לבלפור, לכיכרות, לגשרים ולדגלים השחורים, ומתכוון לעשות לימין מה שהימין עשה לממשלה הקודמת: מסע הסתה, פלגנות ושנאה. בן גביר וסמוטריץ מצד אחד והחרדים מהצד השני, ומעל כולם "הנאשם" בנימין נתניהו, יכולים לספק הרבה חומר למסע הפצת רעל כזה, אבל לא יהיה בו שום תבונה או בגרות, אלא רק ביטוי לבכיינות, ייאוש ושחרור תסכולים.

ברמה ההיסטורית הזהות היהודית מנצחת. השמאל לא יוכל לה. גם לא בסיוע המגזר הערבי. עליו להפיק לקחים ולבנות את עצמו על בסיס חדש. זהות יהודית איננה בהכרח זהות דתית. רוב מצבעי הקואליציה שניצחה בבחירות אינם שומרי מצוות; הם יהודים בזהותם הלאומית והתרבותית. אם השמאל רוצה לחזור ולהיות רלוונטי לרוב הציבור הישראלי, הוא חייב להתחבר לזהות היהודית. הוא כמובן צריך לעשות זאת בדרכו שלו, אבל ללא עומק יהודי, לאומי תרבותי והיסטורי, השמאל הישראלי הולך ומתדלדל, מתמעט, מתפזר ומתפרק. בהיעדר בסיס יהודי שיפיח בו נשמה גם התוכן החילוני החיובי והחיוני שהוא הביא לעם ישראל בדורות האחרונים הולך ומתנוון. ככה לא בונים מדינה.

 

 

לפיד רץ למרחקים ארוכים

לפיד בונה בתבונה, שלב אחרי שלב, בסבלנות רבה ובמשך שנים, כוח פוליטי מרכזי בשמאל הישראלי ואת עצמו כמנהיגו הבלתי מעורער. לפיד שואף להיות בנימין נתניהו של השמאל הישראלי.

 בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 28.10.22

אחת השאלות המעניינות במערכת הבחירות הנוכחית היא מהי מטרתו של ראש הממשלה יאיר לפיד בבחירות האלה. לכאורה שואף לפיד להקים ממשלה בראשותו, אבל גם הוא יודע שהדבר כמעט בלתי אפשרי. גם אם קואליציית נתניהו לא תשיג את 61 המנדטים המיוחלים, לפיד יתקשה מאוד להקים ממשלה. ככול שהדבר תלוי בו אין לו בעיה להיעזר באחמד טיבי ואיימן עודה, אם לא כחלק מהקואליציה הרי כתומכים מבחוץ, אבל גם הוא יודע שהסיכוי להקמת ממשלה כזו שואף לאפס. ייתכן שבני גנץ יהיה מוכן לשקול זאת, אבל אנשי הימין שברשימתו יתקשו להשלים עם מהלך כזה. מה עוד שממשלה כזו לא תוכל להחזיק מעמד ותתפרק בזמן קצר בדיוק כפי שקרה לממשלה הקודמת ומאותן סיבות.

השאלה מתחדדת לאור העובדה שלפיד לא מהסס לשתות קולות מהמחנה שלו. הוא מודע היטב לעובדה שהעבודה ומרץ נמצאות על גבול אחוז החסימה ולפחות אחת מהן עלולה שלא לעבור אותו, מה שיסכן את יכולתו להקים גוש חוסם לקואליציית נתניהו. בכול זאת הוא מנהל קמפיין כנגד שתיהן בדגש על מפלגת העבודה. שתי העובדות האלה מוליכות למסקנה שלפיד לא יכול לנצח במערכת הבחירות הנוכחית ומחזקות את השאלה לאן בדיוק הוא חותר.

התשובה נעוצה בהבנה שיאיר לפיד רץ למרחקים ארוכים. בימין יש נטייה לזלזל בו אבל מי שמתבונן באובייקטיביות במה שעשה לפיד מאז נכנס לשדה הפוליטי יודע שאין לזלזול הזה שום מקום. גם מי שלא מסכים לעמדותיו הפוליטיות לא יכול להתכחש לעובדה שלפיד בונה בתבונה, שלב אחרי שלב, בסבלנות רבה ובמשך שנים, כוח פוליטי מרכזי בשמאל הישראלי ואת עצמו כמנהיגו הבלתי מעורער. לפיד שואף להיות בנימין נתניהו של השמאל הישראלי.

הניתוח הזה מוליך למסקנה שלפיד לא חותר לנצח בבחירות הקרובות אלא רק ליצור לעצמו את הבסיס הפוליטי שיאפשר לו ניצחון והקמת ממשלה בהמשך. המטרה הראשונה שלו היא להגיע כמה שיותר קרוב לקידומת של 30 המנדטים, לקבע את עצמו ברמה הזו ולהפוך בכך ליריב שקול לחלוטין לליכוד. לכן אין לו בעיה להוריד את מפלגת העבודה אל מתחת לאחוז החסימה. בראייה לטווח רחוק מספיקה מבחינתו לגוש שהוא יוצר מפלגה אחת משמאלו. אם מחירה של השאיפה שלו לקידומת ה-30 מנדטים הוא נפילת העבודה, הרי הפסדו יצא בשכרו.

התוצאה הטובה ביותר שלפיד יכול לצפות לה היא כמובן שנתניהו לא יגיע ל-61 מנדטים והוא יוכל ליצור מולו גוש חוסם. אמנם במצב כזה סביר שלפיד לא יוכל להקים ממשלה, אבל אין לו צורך בזה. כבר עתה הוא ראש הממשלה. למערכת הבחירות הבאה, הששית, הוא יגיע כראש ממשלה מכהן שהציבור הרחב מתרגל לראות בו מנהיג לאומי בשל ולגיטימי לחלוטין, כמנהיג "גוש השינוי" וכמי שמסוגל להתמודד ראש בראש מול כול מנהיג מהימין. נתניהו הולך ומאבד מזוהרו בכול מערכת בחירות נוספת ולפיד מעריך שמהעמדה שהוא יוצר לעצמו הוא יוכל לנצח אותו במערכת הבאה. כל שכן במקרה שנתניהו יפרוש ויפנה את מקומו בראשות הליכוד לבכיר אחר מהמפלגה. במצב כזה מצבו של לפיד יהיה מצוין: ביום שאחרי נתניהו גוש הימין יתפרק והליכוד יעבור טלטלה עזה שלא תאפשר לו להעמיד דמות שתוכל להתמודד בקלות אם המעמד שיוצר לעצמו לפיד.

אבל גם אם קואליציית נתניהו תצליח להקים ממשלת ימין צרה, לפיד יוכל לבסס את העמדה הפוליטית שתאפשר לו ניצחון בהמשך. ממשלת ימין צרה לא תחזיק מעמד לאורך זמן. לא רק שהיא תיפול קורבן לכל חבר כנסת צדדי ולגחמותיו, אלא שהיא גם תעורר זעם והתנגדות עצומה משמאל. שוב חצי מהעם ירגיש שגנבו לו את המדינה, שהחרדים מנצלים אותו ושבן גביר וסמוטריץ' מוליכים אותה למחזות הזויים. קל יהיה להתסיס את חצי העם הזה כנגדה בדיוק כפי שקל היה להתסיס את חצי העם מימין כנגד הממשלה הקודמת. ימיה יהיו ספורים.

כמי שיעמוד בראש הקמפיין להפלת ממשלת הימין הצרה הזו, לפיד רק ימשיך להיבנות ממנה. לבחירות שאחרי כן, כך הוא מקווה, הוא יופיע כמנהיג הבלתי מעורער של גוש השמאל, יריב ראוי לנתניהו, כל שכן למי שיבוא במקומו בימין, יוכל למשוך לצדו מנדטים מן המרכז-ימין, מה שיאפשר לו לנצח בבחירות ולבסס את מעמדו כמנהיג לאומי. אם כן, לא הבחירות הקרובות עומדות בראש מעייניו של לפיד, אלא אלו שאחריהן. כל עוד הימין ממשיך להשתעבד למשפחת נתניהו, שלא להפיק לקחים ולסמוך על מזלו הטוב כמהמר בקזינו, שום דבר רציני לא עומד בדרכו של יאיר לפיד להוציא את תוכניתו האסטרטגית אל הפועל.

 

 

 

השתיייה החלה

אין אצל נתניהו איפה ואיפה. הוא מתייחס לכול בעלי בריתו באופן שוויוני. זה לא שיש לו משהו אישי נגד בן גביר; גם את הקולות של הציונות הדתית הוא מנסה לשתות בלי שום נקיפות מצפון.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 21.10.22

"תקרית חריגה" הגדירו כלי התקשורת את מה שאירע במוצאי שמחת תורה בכפר חב"ד. באירוע של ההקפות השניות ח"כ בנימין נתניהו לא היה מוכן לעלות לבמה כל עוד ח"כ איתמר בן גביר לא ירד ממנה. יועציו של נתניהו חשבו שתמונה משותפת שלו עם בן גביר עלולה להזיק לו פוליטית. למרות הגדרת התקרית כחריגה שום דבר חריג לא היה בה. כך נוהג נתניהו עם כל שותפיו ובעלי בריתו. כשהוא צריך אותם הוא יודע לחבק אותם בחום. כשמבחינתו הם עשו את שלהם, אין לו שום בעיה להפנות להם את הגב.

גם נתניהו יודע שמתוך כ-12-13 המנדטים שמקבלת בסקרים מפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ', כשמונה באים בזכות בן גביר. זה נראה לו מוגזם ומיותר לחלוטין. מבחינתו המנדטים האלה שייכים לליכוד והוא לא עומד לוותר עליהם בקלות. ההגעה של נתניהו לכפר חב"ד לא הייתה מקרית; תנועת חב"ד ואוהדיה הם מאגר קולות ידוע של תנועת כך בעבר ושל בן גביר בהווה. להגעתו של נתניהו לכפר הייתה מטרה מוגדרת מאוד: לשתות את הקולות של בן גביר.

יועציו מיהרו להסביר שתמונה משותפת של נתניהו עם בן גביר עלולה הייתה לפגוע באפשרות להקים ממשלה עם גנץ לאחר הבחירות, אבל כדאי לקחת את הנימוק הזה, הבעייתי כשלעצמו, בערבון מוגבל. תמונה משותפת של נתניהו עם בן גביר, כל שכן לחיצת יד או אפילו טפיחה על השכם, כפי שהיינו יכולים לצפות משותפים פוליטיים, עלולה לשדר לליכודניקים שבן גביר הוא שותף לכול דבר ועניין ושהצבעה למענו שוות ערך להצבעה לליכוד. זו הסיבה העיקרית לתקרית; נתניהו לא מתכוון לתת למצביעי ליכוד מסורתיים להמשיך להיסחף אחרי בן גביר. הוא יצטרך את הקולות שלהם למחרת הבחירות.

בכלל, נתניהו מתחזק בעת האחרונה. אם לא בסקרים הרי שלפחות מבחינה רוחנית. הוא מרבה לחבוש כיפה בימים אלה ולפקוד בתי כנסת. להקפות בכפר חב"ד הוא הגיע ישירות מההקפות בשכונת הדר גנים בפתח תקווה. "אנחנו נדאג לציונות הדתית שנמצאת בתוך הליכוד, וגם ליד הליכוד", אמר שם לתומכיו. אין אצל נתניהו איפה ואיפה. הוא מתייחס לכול בעלי בריתו באופן שוויוני. זה לא שיש לו משהו אישי נגד בן גביר; גם את הקולות של הציונות הדתית הוא מנסה לשתות בלי שום נקיפות מצפון. היינו מצפים ממנו שינסה לחדור למעוזיו של לפיד במרכז הארץ או אולי לאלה של בנימין גנץ, אבל למה להתאמץ ולחפש קולות קשים להשגה אצל יריבים פוליטיים כשהציונות הדתית בעלת בריתו היא מאגר מנדטים קל רך וזמין. הוא מעדיף את בתי הכנסת הסרוגים על הקניונים והפאבים של תל אביב. 

לא רק שמבחינת נתניהו הליכוד ידאג לציונות הדתית בכלל וגם לזו "שלידו"; הוא לא מבין כלל מה הצורך במפלגות שמייצגות את הציונות הדתית. יומיים לפני יום כיפור, בכנס עם אנשי כיפות סרוגות בבית כנסת ברחובות, תמה נתניהו על עצם קיומן של מפלגות כאלה: "לציונות הדתית יש בית בליכוד", אמר שם. "הליכוד הוא הבית. הרעיון של מפלגה סקטוריאלית – מי שרוצה יכול לעשות, אבל אין צורך בזה". זו לא רק איילת שקד; מבחינתו גם את סמוטריץ' לא צריך.

האמת היא שנתניהו צודק. אם כול מה שמייצגות מפלגות הציונות הדתית למיניהן הם רק אינטרסים צרים אזי הליכוד יכול לדאוג לציבור שלהם טוב יותר. אם מדובר על תקציבים לאולפנות לפי מפלגה אחת, או לשאלות כבדות המשקל של חומש וחיבור ההתיישבות הצעירה לחשמל לפי מפלגה אחרת, עדיף כבר להשאיר את המשימות האלה לליכוד. יש בו די חברי כנסת ועסקנים חובשי כיפות סרוגות ואוהדי ארץ ישראל שיכולים לייצג את האינטרסים האלה בנאמנות. ולא שהדברים האלה אינם חשובים; הם חשובים מאוד, אבל אלו פירורים קטנים מתוך חזון גדול שאותו כבר אי אפשר לשמוע מנציגיה הפוליטיים של הציונות הדתית. וכשהנושאים הללו מופיעים כפרטים, מנותקים מהמכלול הגדול והמאיר, הם נותרים זרים ומוזרים ולא מתיישבים על דעתם של רבים בחברה הישראלית. 

מהחזון הגדול של הראי"ה קוק, חזון חיוני מאין כמוהו לחברה הישראלית בעת הזו, נותרו פירורים: אולפנות, מאחזים, חשמל, אישורי בניה ומאבק בתנועה למען הלהט"ביות. את אשר כואב הנביא על מה שעשו בני דורו לתורת ישראל, עשינו אנו תלמידי הרב קוק לתורתו: "והיה להם דבר ה' צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם למען ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו".