חוק הגיוס משחרר

שחרור הצעירים שאינם מתאימים ללמוד תורה אינטנסיבי מעולם הישיבות יועיל לא רק להם אלא גם לתורה הנלמדת באותן ישיבות, לחברה החרדית ולעם ישראל כולו.

 

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 4.2.22

י' היה בשנות השלושים לחייו, נשוי ואב לילדים, כשחזר בתשובה עם כל משפחתו. המשפחה, שהכרתי מקרוב, הצטרפה לאחד מזרמי החסידות המוכרים, והילדים החלו ללמוד במוסדות החינוך של אותה חסידות ונכנסו למסלול ההתבגרות השגרתי שלה. כשהגיע מ', בנו של י', לגיל גיוס, הוא כמובן לא התגייס לצה"ל אלא המשיך ללמוד בישיבה. אלא שלאחר שנה-שנתיים הוא אבד עניין בלימוד התורה בישיבה, וחש צורך עז ללמוד באוניברסיטה. כאן התברר לו המלכוד שמאפיין את מסלול החיים בעולם החרדי. כדי ללמוד באוניברסיטה היה עליו להפסיק את לימודיו בישיבה, אבל הפסקת לימודיו בישיבה תחייב אותו להתגייס לצה"ל. גיוס לצה"ל יהפוך אותו לסוג ב' בחסידות ויטיל כתם עליו ועל כל משפחתו, מה שבהמשך גם יקשה על אחיותיו בשידוכים.

בלית ברירה המשיך מ' ללמוד בישיבה, אבל ככול שנקפו החודשים הלכה מצוקתו האישית וגברה. התחושה שהוא ניקלע למלכוד שלא מאפשר לו לחיות את חייו כראוי ולמצות את כישרונותיו ושאיפותיו, הפכה אט אט לבלתי נסבלת. כעבור שנתיים הוא נקלע למשבר אישי קשה ופשוט בעט בכול. למורת ליבם של בני משפחתו עזב מ' את הישיבה, הפסיק לשמור תורה ומצווות, והחל לחפש את דרכו העצמאית. הוא פנה לארגונים של "מחזירים בשאלה" ואלה שמחו לעזור לו. מ' עבר להתגורר בקיבוץ, התגייס לצה"ל לשרות מקוצר, השתחרר, למד למבחני הבגרות, התקבל לאוניברסיטה, עשה תואר במחשבים ורכש מקצוע מכובד ומכניס. בהמשך הוא עבר גלגולים נוספים אבל היום הוא יהודי טוב בעל משפחה וחי בארץ. לשמירת תורה ומצוות הוא לא חזר.

אילו חוק הגיוס שעבר השבוע בקריאה ראשונה היה תקף בזמנו, המשבר שמ' נקלע אליו היה נחסך ממנו והוא יכול היה לפתח את חייו על פי שאיפותיו וכישרונותיו באופן טבעי. הנקודה המרכזית בחוק הגיוס החדש היא הורדת גיל הפטור מגיוס לתלמידי ישיבות ל-21 למשך שנתיים. לאחר מכן הוא יעלה ל-22 ובהמשך יתקבע על 23, במקום 24 כיום. הורדת גיל הגיוס נועדה לעודד את הצעירים החרדים לצאת ללימודים אקדמיים או לרכוש מקצוע ולהשתלב בשוק העבודה בגיל סביר, ולפני שהם מטופלים במשפחה עם כמה ילדים. בעבור מ', אפשרות כזו הייתה בבחינת יציאה מעבדות לחרות.

אמנם בחוק החדש ישנן גם מכסות גיוס וקנסות על אי עמידה ביעדי הגיוס, אבל אלה פחות חשובות. העולם החרדי ידע לחיות עם המכסות הלא גבוהות האלה ועם הקנסות הכרוכים באי העמידה בהן, והן ילכו ויתמוססו ויאבדו את משמעותן. אין שום ספק שמי שחפץ להמשיך ללמוד תורה ולהפוך את תורתו לאומנתו באמת, יוכל לעשות זאת. איש אינו רוצה או יכול למנוע את הדבר. מה שלא יתמוסס הוא העיקרון החדש של הורדת גיל הגיוס, שיאפשר לצעירים חרדים לצאת מהמלכוד ולהשתלב בחברה הישראלית לתועלתם שלהם ולתועלת החברה כולה. אפשר לקוות שהשנתיים הראשונות בהן גיל הפטור הוא 21 ינוצלו על ידי צעירים חרדים רבים ש"תקועים" היום בישיבות. אם כך יקרה, צפוי העולם החרדי לעבור שינוי גדול ולטובה. ייתכן שאם התהליך יוכיח את עצמו, יתקבע בהמשך גיל הפטור על 21, מה שיישנה סדרי עולם בחברה החרדית.

לא רק מ' סבל מהמלכוד. לא פחות ממנו סובלים צעירים חרדים רבים אחרים שתקועים בישיבות ולא אוזרים אומץ לשבור את הכלים ולצאת לחופשי. הם מסתובבים בישיבות, לכאורה לומדים תורה אבל בפועל לא עושים דבר. התופעה הזו מזיקה לא רק להם אלא גם לתורה הנלמדת בישיבות. כשרוח של העמדת פנים, בטלנות ורפיון מרחפת בחלל בית המדרש, שום תורת אמת רלוונטית לחיים לא יכולה לצמוח בו. שחרור הצעירים שאינם מתאימים ללמוד תורה אינטנסיבי מעולם הישיבות יועיל לא רק להם אלא גם לתורה הנלמדת באותן ישיבות, לחברה החרדית ולעם ישראל כולו.

תגובתם של חברי הכנסת החרדים להעברת החוק בקריאה ראשונה הייתה צפויה. "לפי ההלכה היו צריכים לקרוע קריעה" זעק חבר הכנסת משה גפני. "מופע של צביעות והסתה" אמר ח"כ יעקב אשר. אכן, הרבה מאוד צביעות והסתה. כולם יודעים שחברי הכנסת האלה לא היו מסוגלים לעולם לקבל החלטות שישחררו את העולם החרדי וצעיריו מהמלכוד והקיבעון בהם הוא התחפר. כולם גם יודעים שבסתר ליבם, חברי הכנסת החרדים שמחים שמישהו אחר עשה עבורם את העבודה.

 

 

 

 

 

 

 

 

דונם פה קילוואט שם

מדוע ב-12 שנות שלטון רצוף של הליכוד, מהם שנים של קואליציית ימין-מלא, לא נעשה דבר כדי להסדיר את ההתיישבות הצעירה, לפחות למעשה גם אם לא להלכה?

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב-28.1.22

את סופת "אלפיס" שהביאה עלינו השבוע שפע של גשמים ושלגים, עברה ההתיישבות הצעירה עדיין ללא חשמל, אבל יש סיכוי סביר שזה עומד להיות החורף האחרון שבו חלוצי דורנו קופאים בו מקור. ידיעות שהתפרסמו השבוע מלמדות ששר הביטחון בני גנץ עומד לחתום בקרוב על צו אלוף שיחבר את ההתיישבות הצעירה לחשמל ויספק לה בהמשך גם את מרכיבי הביטחון הנחוצים, מה שיהפוך להסדרת המאחזים למעשה גם אם לא להלכה. עד שהדבר לא יצא לפועל מוקדם עדיין לברך על המוגמר, אבל לא מוקדם מידי לשאול מדוע ב-12 שנות שלטון רצוף של הליכוד, מהם שנים של קואליציית ימין-מלא, לא נעשה דבר כדי להסדיר את ההתיישבות הצעירה, לפחות למעשה גם אם לא להלכה. איך קורה שדווקא "הממשלה הרעה הזו" של בנט-לפיד מקדמת מה שקואליציית נתניהו לא טרחה לעשות 12 שנה?

הסיבה העיקרית לכך היא שלנתניהו לא הייתה כל סיבה לעשות זאת. ציבור הסרוגים בכלל והמתיישבים בפרט היו עמוק בכיס הפוליטי שלו. הם לא העלו בדעתם לנהל פוליטיקה עצמאית והעדיפו לשים את יהבם על נתניהו. למרות שנתניהו הקפיד להותיר אותם מחוץ לקואליציה בכל הזדמנות אפשרית, ולמרות שהוא "שתה" בזלזול ובריש גלי את קולות מפלגותיהם בכול מערכת בחירות, הסרוגים מעולם לא השתחררו ממנו ומעולם לא חיפשו חלופה פוליטית שתוכל לקדם את ענייניהם.

מפלגת ימינה הייתה הראשונה בציונות הדתית שהעזה להשתחרר מנתניהו ומשדה הכובד שלו ושל הליכוד, ולנהל פוליטיקה ציונית דתית עצמאית. בניגוד לנתניהו, עבור מפלגות השמאל ימינה איננה מובנת מאליה. היא לא בכיס שלהן. גנץ ולפיד מבינים שצריך לנהל עמה פוליטיקה של תן וקח, ולהשלים אפילו עם צעד מהסוג של הכשרת המאחזים בפועל, דבר שנתניהו לא עשה ולא היה עושה אפילו לו חזר לשלטון לעוד 12 שנה.

אבל יש בזה יותר מכך. נתניהו ניהל פוליטיקה לעומתית. הקואליציה שלו הייתה בנויה על התנגחות בשמאל ועל שלילתו. גם כשצירף מפלגות שמאל לקואליציות לא היה זה כדי להתנהל מולן בכבוד ומתוך שיתוף פעולה, אלא כדי לרסק אותן. מי שמתגעגעים לקואליציית ימין מלא עדיין לא מבינים את מחירה. אי אפשר ללכת כל הזמן נגד השמאל. אי אפשר לכפות על חצי העם, לפחות במובן הפוליטי, דבר שהוא לא רוצה בו. אי אפשר בכוח. כשהפוליטיקה שלך בנויה על דמוניזציה של חצי מהעם – הוא לא ייתן לך לעשות דבר.

אבל אם לא תשלול את החצי האחר, אם תכבד אותו, תשתף אתו פעולה, תגיע אתו להסכמות הגיוניות ותהיה נכון גם לפשרות ולתשלומים פוליטיים – יחד תוכלו לעשות הרבה דברים שאף אחד לא יכול לעשות לבד. ראינו את זה לאחרונה בתוכנית להכפלת ההתיישבות ברמת הגולן – צעד מהפכני ששנות דור לא נעשה כאן. עם השמאל – לא כנגדו. היום אנחנו רואים את זה בנושא החשמל להתיישבות הצעירה. עם השמאל, לא על אפו ועל חמתו.

 

לא כל אנשי השמאל הם "שוברים שתיקה". רובם, וודאי תומכי גנץ ולפיד, הם לא כאלה "שמאלניים נוראים" כמו שנתניהו וסמוטריץ' רוצים לשכנע אותנו לצורכיהם הפוליטיים. יש חילוקי דעות בינינו אבל הם ציונים טובים ואוהבי המדינה והארץ. אין שום סיבה שלא נוכל להגיע אתם להסכמות הגיוניות ואחראיות. לשם כך לא צריך להפסיק להיות איש ימין וארץ ישראל השלמה, רק להפסיק להתלהם לצרכים פוליטיים. העובדה שהציבור הגדול והחשוב של תומכי הליכוד עדיין אינו שותף למהלך הזה נובעת מנסיבות פוליטיות זמניות וחולפות, ולא בגלל התנגדות עקרונית לציבור זה.

 

מעל לכול, אפילו מעל התועלת המוכחת להתיישבות של גישה פוליטית כזו, ראוי להדגיש את המשמעות ההיסטורית של הרחבת ההתיישבות ברמת הגולן ושל הסדרת ההתיישבות הצעירה, כשהן נעשות בהשתתפות השמאל, כולל העבודה ומר"ץ. יש בכך הכרה של השמאל הן בריבונותנו ברמת הגולן והן במפעל ההתנחלות. מעכשיו גם הוא שותף לכך, ומרצונו החופשי. מעכשיו שני הנושאים האלה נמצאים בקונצנזוס לאומי. 

 

גם אם רק למעשה ועדיין לא להלכה, הסדרת ההתיישבות על ידי ממשלה שכוללת את כול השמאל הישראלי היא התקדמות מהפכנית. היא מהווה הכרה בדיעבד במפעל ההתנחלות, שמקרבת אותנו לסיומה של המחלוקת ההיסטורית עליו. מכאן נתקדם יחד במעלות התחייה, גם אם מתוך מחלוקות חדשות. והיחד הזה, שגם תומכי הליכוד יהיו חלק טבעי ממנו בהמשך, חשוב יותר מכל דבר אחר.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שתי ציפורים בעסקת טיעון אחת

נתניהו לא מוכן לקחת אחריות על כישלונו הפוליטי. הוא מעדיף לגלגל את האחריות הזו על הפרקליטות ולהציג עצמו כקורבן. הוא בוחר לפרוש מן הפוליטיקה, אבל במסלול המשפטי.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 21.1.22

נכונותו של בנימין נתניהו לחתום על עסקת טיעון עם הפרקליטות היא ללא ספק דרמטית. אם היא תצא לפועל זו תהיה רעידת אדמה פוליטית שעשויה לשנות את הפוליטיקה הישראלית מיסודה. השאלה הגדולה היא מה גרם לנתניהו להסכים לעסקה כזו אחרי שבעבר סרב לכך בתוקף. התשובה קשורה בתובנה שאת נפילת שלטון נתניהו זירזו הרדיפות, אבל לא הרדיפות השערורייתיות שלו בידי מערכות התקשורת והמשפט, אלא רדיפותיו שלו את רוב שותפיו ובעלי בריתו הפוליטיים.

הרדיפה המשפטית של הפרקליטות בדחיפת גורמים מובילים בתקשורת ובגיבוי האליטות הישנות של השמאל, הייתה ניסיון לפוטש פוליטי. אבל הפוטש הזה נכשל; לא הוא גרם לנפילת נתניהו. להפך, הרדיפה המשפטית הזו גיבשה סביב נתניהו את הבסיס הפוליטי שלו, חיזקה אותו והעצימה אותו. מחוות איסוף הכספים שארגן השבוע ינון מגל למען נתניהו מעידה עד כמה. הפרקליטות לא למדה את הלקח שהפיקה פולי ברונשטיין, המנכ"לית לשעבר של תנועות השמאל V15 ו"דרכנו", כפי שהיא הסבירה כאן בראיון מרתק לבתאל קולמן: "האסטרטגיה של V15 ...לא התאימה לישראל. במדינה הקטנה שלנו אי אפשר כמעט להעיר את הבייס הפוליטי שלך ולטלטל אותו, בלי לעורר במקביל את הבייס של הצד היריב." לא זו בלבד שתומכי נתניהו לא נרתעו מהאשמות, המופרכות ברובן, אלא שהם הצטופפו סביבו באהבה גדולה ונשבעו שלעולם לא יצעד לבד.

לא הפרקליטות הפילה את נתניהו אלא הוא עצמו. התכחשותו לשותפיו ורדיפותיו הסדרתיות את בני בריתו הפוליטיים הם שהביא אותו לדרך ללא מוצא. כאן נעוץ שורש כישלונו הפוליטי וחוסר יכולתו לנצח בארבע מערכות בחירות רצופות. התנהלות זו הגיעה לשיאה בהתכחשות לרוטציה עם גנץ מזה, ובהותרת הציונות הדתית באופוזיציה למרות שחתמה לו על מסמכי נאמנות משפילים מזה. בכך הוגדשה הסאה. רבים מדי כבר לא האמינו לו ולא היו מוכנים לשתף אתו פעולה. נתניהו מצא עצמו, באשמתו בלבד, צועד לבד.  

עד היום סרב נתניהו להכיר בכישלונו ולקחת עליו אחריות. הוא מיאן להשלים עם העובדה שהגיע למבוי סתום ואין ביכולתו לחזור לראשות הממשלה. הוא המשיך לנטוע בתומכיו ובשותפיו תקוות שווא שהנה הנה "הממשלה הרעה הזו" נופלת והם חוזרים לשלטון. היום, כחצי שנה אחרי הקמת ממשלת בנט-לפיד, הפנים סוף סוף נתניהו את המצב והבין שתמה דרכו הפוליטית.

אלא שגם היום, כשהוא מכיר במציאות ומבין שלא נותרה לו ברירה אלא לפרוש מן הפוליטיקה, נתניהו לא מוכן לקחת אחריות על כישלונו. הוא מעדיף לגלגל את האחריות הזו על הפרקליטות ולהציג עצמו כקורבן. הוא בוחר לפרוש מן הפוליטיקה, אבל במסלול המשפטי. הידיעות על הסכמתו האפשרית לכך שעסקת הטיעון תכלול התחייבות לפרישתו מהפוליטיקה, אם בדרך הטלת קלון או בדרך אחרת, מחזקת את הפרשנות זו. בפרישה מהפוליטיקה דרך המסלול המשפטי מקווה נתניהו לצוד שתי ציפורים במכה אחת.

נתניהו לא מוכן לפרוש מן הפוליטיקה בצורה ישירה, מה שיחייב אותו להודות בכישלונו. הוא גם לא יכול להרשות לעצמו לנטוש את תומכיו להם הבטיח שילחם בממשלת בנט-לפיד עד כלות כוחותיו. "אין לנתניהו אישור ללכת, הציבור לא ייתן לו", אמר לפני כחודשיים העיתונאי אבישי בן חיים, מגדולי אוהדיו. "גם אם היה רוצה לפרוש, המון העם לא מאשר לו". על נטישת המערכה הפוליטית בעיצומה יהיה לתומכיו המסורים קשה לסלוח; אבל את נכונותו לעסקת טיעון, גם אם תביא לפרישתו, יכולים תומכיו לקבל איכשהו בהבנה לאור המחיר האישי הכבד שהוא עלול לשלם על (כמעט) לא עוול בכפו.

עסקת הטיעון כדאית לנתניהו גם מצד עצמה כמובן. אף שהוא משוכנע בחפותו, גם הוא יודע היטב שאין בכך ערובה לזיכויו המוחלט. להפך, הוא מבין שהפרקליטות ומערכת המשפט לא יוכלו להרשות לעצמן לצאת בלא כלום. ברור לו שהמשך המשפט לא יביא רק עינוי דין ארוך, ולא רק יעלה לו הון כספי רב, אלא ייתכן שיביא אותו לסיים את דרכו בכלא. תקדים הנשיא לשעבר משה קצב ניצב לפניו במלוא איומו.

ומעל לכל, הפרישה דרך המסלול המשפטי מאפשרת לנתניהו לעצב את הזיכרון ההיסטורי בדרך הנוחה לו ולקבע את הנרטיב לפיו הסיבה לכישלונו הפוליטי נעוצה ברדיפות המשפטיות ולא בהתנהלותו שלו מול שותפיו ובעלי בריתו. כך, מקווה נתניהו, הוא ייזכר לעד כקורבן, בלתי מנוצח בשדה הפוליטי, שרק פוטש משפטי נבזי הצליח להכניעו.