יהדות היסטורית, לא היסטרית

יש מקום לבחון מחדש את היחס של היהדות ההיסטורית המכונה אורתודוקסית, זו שהתפתחה והתגבשה מתוך העברה רצופה של מסורת מדור לדור, לקונסרבטיבים והרפורמים. לא בטוח שהיחס שהתאים לדורות עברו מתאים גם לדורנו.

בס"ד

י"ח באב, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

מה שאירע בכותל המערבי בערב תשעה באב חייב לעורר בנו מחשבה. העובדה שיהודים דתיים הפריעו במכוון ובגסות רוח לתפילתם של קונסרבטיבים ורפורמים ברחבת "עזרת ישראל", ועוד בתשעה באב, מעידה שנדרשת בחינה מחודשת של היחס שלנו לקבוצות האלה.

עד עכשיו היה ברור שהמאבק בהן מזיק באשר הוא משרת אותן ומעניק להן חשיבות; עכשיו מתברר שהוא גם מוציא שם רע לתורת ישראל. בעידן הזה, שבו הולכת החברה הישראלית ומתגבשת סביב הזהות היהודית, יש מקום לבחון מחדש את היחס של היהדות ההיסטורית המכונה אורתודוקסית, זו שהתפתחה והתגבשה מתוך העברה רצופה של מסורת מדור לדור, לקבוצות הללו. לא בטוח שהיחס שהתאים לדורות עברו מתאים גם לדורנו.

כשהופיעה הרפורמה בקהילות ישראל באירופה ואחרי כן גם בארה"ב, היא איימה איום חמור על היהדות ההיסטורית. התהליך שאפיין את הדורות ההם היה עזיבת היהדות. יהדות השטעטל הייתה מנוונת אחרי גלות ארוכה. ההשכלה והתרבות המודרנית שבו את לבבות הצעירים והם ביקשו דרך לעזוב את מסורת אבותיהם. במסגרת תהליך זה היוו הרפורמים והקונסרבטיבים גשר נוח לזרימה מן היהדות החוצה. יהודים שחפצו להפסיק לקיים תורה ומצוות אך לא העזו למרוד לחלוטין, מצאו בהצטרפות אליהם פתרון קל.

היום המצב הפוך. עדיין ישנם "יוצאים בשאלה" אבל אין להם כבר צורך בתנועה הרפורמית לשם כך. יתר על כן, בניגוד למצב בדורות ההם, כיום ישנה תנועת תשובה משמעותית ברמות וגוונים שונים, שיוצרת זרימה הפוכה, מבחוץ אל תוך היהדות פנימה. פעם מי שהיה נאור עזב את היהדות, היום מי שנאור הולך ונפתח אליה ומחפש את הדרך חזרה. מלבד זאת, היהדות החרדית התחזקה מאוד, בעיקר מבחינה דמוגרפית, ובארץ ישראל הולכת ומופיעה תורת ארץ ישראל, שיודעת לשלב על בסיס היהדות ההיסטורית הן את המודרנה והן את הציונות בצורה חיה ובריאה. תורת ישראל המקורית הולכת ומתעצמת, והיא יכולה להרשות לעצמה להיות רגועה ובוטחת הרבה יותר. האיום של הרפורמה איננו תקף עוד.

לתנועה הרפורמית מעולם לא היה סיכוי להתפתח בארץ ישראל. אווירה דארץ ישראל מחכים, והנשמות שלה שואפות לשלמות ולא מסתפקות בתחליפים. אם ישנו היום תפקיד לתנועה הרפורמית בארץ ישראל הוא שוב כגשר, אבל הפעם מבחוץ פנימה, אל תוך היהדות. רבים בחברה החילונית חשים רתיעה וחוסר נוחות מהתקרבות מפורשת ליהדות ההיסטורית, ולא תמיד שלא בצדק; היהדות הרפורמית מהווה עבורם מפגש ראשון, נוח ולא מאיים, עם היהדות. אכן, היהדות הרפורמית בנויה על בסיסים רעועים, וניתן לטעון שעדיף לא לפגוש כלל את היהדות מאשר דרכה, אבל הפסדו של הגשר הזה יוצא בשכרו. לא רק שהוא טוב מלא כלום, אלא שישנם גם בעלי תשובה רבים שבדרכם לתורת ישראל עברו דרך תנועות ארגונים ומכונים שונים ומשונים והמשיכו מהם למקור.

גם באירופה ובעיקר בארה"ב, שהתנועה הרפורמית עדיין מבוססת בה, היא כבר לא מאיימת על היהדות האורתודוקסית. שם היא מאפשרת ליהודים המתבוללים לשמור עדיין על זיקה כל שהיא לעם ישראל. בזמננו, כשגם ההזדהות עם הציונות ומדינת ישראל אובדת ליהדות ארה"ב, זהו צינור החיים היהודיים היחיד שעוד נותר לה. במובן זה ממלאת שם התנועה הרפורמית, למרות כל שיבושיה, תפקיד חיובי.

לאור התפתחויות אלה ייתכן שהגיע הזמן להתייחס לתנועות האלה בצורה פתוחה יותר. יחד עם זאת, חובה להבהיר מהם הקווים האדומים של היהדות ההיסטורית. אם התנועות האלה מצפות מהיהדות ההיסטורית ללכת לקראתן, הן צריכות להיות נכונות לעשות צעד כזה גם מצידן. עליהן להבין שבנושאים בעלי השלכה ישירה ובלתי הפיכה על הדורות הבאים, ובראשם הגיור והנישואין, היהדות ההיסטורית לא תוכל להתפשר לעולם. יהיה עליהן להתפשר ולקבל על עצמן בנושאים האלה את דין ההלכה האורתודוקסית. מתווה הגיור של השר ניסים, שעומד שוב על הפרק, עשוי לפתור חלק מהבעיה.

על תנועות אלה גם לשקול מחדש את התנהלותן הציבורית הבעייתית ומעוררת ההתנגדות. פעיליהן המרכזיים רואים את היהדות ההיסטורית כאויב, מחוללים פרובוקציות השכם והערב, חוברים לארגוני הקרן החדשה למאבק נגדה ומאמצים אג'נדה פוסט ואנטי ציונית. הם גם מנסים לכפות את עקרונותיהם על היהדות ההיסטורית באמצעות הבג"ץ, שלא מתפקידו להכריע מהי יהדות. התנהלות זו מותירה רושם שלא לעסוק ביהדות ובאמונה לפי דרכם הם חפצים, אלא להתנגח ביהדות ההיסטורית.

על היהדות ההיסטורית להיזהר מלהפוך ליהדות היסטרית. בארץ ישראל התנועות האלה תישארנה לעולם שוליות. הן אינן מהוות איום עליה. את המחלוקות העקרוניות איתן חובה להמשיך לחלוק בנחישות, אבל ייתכן שהגיע הזמן לשנות את הגישה כלפיהן. אין טעם לקדש את עצם המאבק נגדן.

 

 

 

 

קולה של ח"כ פינטו

אפשר היה לעמוד על הרוח המיוחדת של ח"כ שירלי פינטו גם בלי להבין את שפת הסימנים.

בס"ד

ז' באב, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אזרחי ישראל זכו השבוע לרגע אחד של חסד מנבחרי הציבור שלהם. אחרי שבועות של הכפשות, שקרים, קללות וכינויי גנאי הדדיים, שאפילו תשעת ימי האבל לקראת תשעה באב לא הצליחו להפסיק, קול אחד ברור, צלול ונקי הצליח להפסיק את מחול התרעלה הלא יאומן הזה, ולאחד לרגע קט את כל חברי הכנסת שלנו. היה זה קולה של שירלי פינטו.

בפעם הראשונה זה שבועות, חברי הכנסת שלנו השתתקו והקשיבו. לרגע נרגע הזעם הקדוש והורדו האגרופים המתנופפים. ח"כ פינטו עלתה לבימה וחברי הכנסת עשו את הלא יאומן – שתקו לרגע והאזינו. לא רק שנאומה בלט בתוכנו החיובי והענייני מעל כל השיח העכור והרעיל השגרתי; הוא בלט דווקא על רקע השיח זה. לא רק הציבור מאס ברפש הזה, אלא גם נבחריו, שנסחפו למערבולת של שנאת חינם הזו, ושפינטו העניקה להם חבל הצלה לרגע קט והצילה אותם מעצמם.

חז"ל לימדונו ש"מילה בסלע, מישתוקא בתרין", ופינטו הוכיחה זאת קבל עם ועדה. דווקא הקול שלה, קולה של השתיקה, הוא היחיד שהצליח לבקוע את חומת הקקופוניה הרעילה ומחרישת האוזניים המציפה את בית נבחרינו. כשהמילים איבדו את משמעותן, כשחברי הכנסת שלנו הצליחו לטמא את השפה ולהוזיל את ערכה, לא נותרה שום אפשרות לנהל שיח אלא רק באמצעות הידיים. מתברר שאם רוצים לומר היום משהו משמעותי בכנסת ולזכות להקשבה, יש רק דרך אחת לעשות זאת – בידיים.

משמעותו של הביטוי "לדבר עם הידיים" הוא לנקוט באלימות במקום לדבר. אבל במסגרת היפוך היוצרות שמתרחש בימים אלה בכנסת ישראל, דווקא הדיבור של פינטו בידיים הוא שהצליח להתרומם מעל המלל האלים וגס הרוח של חברי הכנסת שלנו באמצעות הפה. עולם הפוך ראינו. כשחברי הכנסת עמדו בסוף נאומה של פינטו ומחאו כפיים, אי אפשר היה שלא להרגיש את תחושת השחרור שלהם מעצמם. הנה, הם כאילו אמרו בלבם, עדיין יש תקווה. עדיין אפשר לומר משהו חיובי ומאחד שאיננו מונע מאינטרסים פוליטיים. עדיין יש ערך למילים. זה גם היה מה ששבה את לב הציבור הרחב בנאומה של פינטו. לא רק התוכן, אלא גם עצם  היכולת לומר משהו חיובי, ליצור הקשבה, לזכות להסכמה מקצה לקצה, ולהשיב לכנסת מעט מכבודה.

אפשר היה לעמוד על הרוח המיוחדת שמביאה לנו פינטו גם בלי להבין את שפת הסימנים ובלי להשתמש בשירותיה של המתורגמנית. אדרבה, מי שסגר את הרמקולים וצפה בפינטו ובתנועות ידיה, חש מדוע הנאום הזה זכה לפופולריות גדולה כך כך. פינטו שידרה אופטימיות, חיוביות, שמחת חיים, צניעות ופשטות. וכדי לקלוט את הרוח המיוחדת הזו היה כדאי דווקא לסגור את הרמקולים ולהתרכז בהבעות הפנים שלה, בתנועות הראש וכמובן גם במחול הידיים. הכול שידר חיוביות. על רקע האנרגיות השליליות אותן משדרים לנו חברי הכנסת לאחרונה בלי הפסקה, אהבת החיים של פינטו בלטה עוד יותר.

והיה שם גם משה רבנו. כן, פינטו הזכירה לנו שגם לו היו מוגבלויות. וגם הוא, כמוה, הפך את המוגבלות שלו ליתרון. אבל הנקודה המעניינת היא שפינטו בחרה דווקא במשה רבנו. היא יכולה הייתה לדבר למשל גם על פרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארה"ב ה-32, שנפגע בילדותו משיתוק ילדים ותפקד רוב חייו בכיסא גלגלים ובכל זאת היה מנשאיה הגדולים של אמריקה. אבל בטבעיות גמורה וכעניין מובן מאליו בחרה פינטו דווקא במשה רבנו. שום ניסיון להדתה לא היה כאן. הדבר נבע בפשטות ובטבעיות מהמקום של זהות יהודית בריאה. משה רבנו הוא חלק מהמסורת שלנו, וככזה גם חלק מהאישיות שלנו, הפרטית וגם הציבורית. וכשפינטו הולכת דווקא למשה רבנו ומזכירה אותו כדוגמה, חוזרים החיים הציבוריים שלנו לשורשיהם הראויים והטבעיים בהיסטוריה של העם הזה ובמסורת המפוארת שלו.

אין ספק שח"כ שירלי פינטו תטפל היטב בזכויות של בעלי המוגבלויות בחברה הישראלית. השאלה היא מי ירפא את כנסת ישראל. מי יטפל במוגבלויות של חברי הכנסת שלנו, אותן הם מקפידים להציג בפנינו בכל יום מחדש מעל בימת הכנסת. יש לקוות שנאומה של פינטו ילמד אותם לפחות דבר אחד: שלא הזעם הקדוש, האגרופים הקמוצים והעלבונות מביאים להם תמיכה ציבורית; לפעמים אלה דווקא השתיקה, ההקשבה, הכבוד למילים ויכולת ההתאפקות שעושים זאת.

 

 

סרפסייד כמשל

כול קיום יהודי בגלות, ותהיה הקהילה שם עשירה ובטוחה בעצמה ככול שתהיה, חי על זמן שאול.

בס"ד

ב' במנחם-אב, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

לפני למעלה מעשור, בעת ביקור משפחתי בארה"ב, פגשתי יהודי חם המשתייך לקהילה האורתודוכסית-מודרנית. תוך כדי שיחה הוא סיפר לי בלחש כמגלה סוד, כדי שהסובבים אותנו לא ישמעו, שיש לו דירה בירושלים. "על כל צרה שלא תבוא", אמר.

באותם ימים, קצת לפני עליית אובמה לנשיאות, המחשבה שתיתכן צרה גדולה ליהדות אמריקה לא הייתה מקובלת. לכן הוא לחש לי את הדבר; שמא ייחשב לפרנואיד. שום סימן לאנטישמיות לא נראה אז. עשירה, מבוססת ומשפיעה, יהדות ארה"ב חשה בטוחה בעצמה. בטון יצוק. שום עננה לא נראתה באופק. אבל יהודים מסוגו, המודעים לזהותם היהודית ולכובד משאה אך מכירים גם את זרמי העומק התת קרקעיים של ההוויה האמריקאית, ידעו כבר אז שעליהם להיות מוכנים, "על כל צרה שלא תבוא".

נזכרתי בפגישה ההיא כשנודע לאחרונה על קריסת הבניין בסרפסייד שבמיאמי, פלורידה. קריסת הבניין היא קודם כל אסון כבד שפקד את הקהילה היהודית שם. למעלה ממאה בני אדם, רבים מהם יהודים, קיפחו באסון את חייהם. טרגדיה גדולה. אבל קריסת המבנה המפואר והיוקרתי היא גם משל. אי אפשר שלא לראות באסון הזה קריאת אזהרה ליהדות אמריקה.

"אי אפשר לתאר את זה. בלתי מובן מהיכן זה מגיע. פתאום בניין גדול קורס כך סתם בלי התרעה מוקדמת ובלי שום סיבה נראית לעין", אמר אחד מעדי ראיה להתמוטטות מיד לאחר התרחשותה. בימים שלאחר מכן התברר שהיו סיבות והיו התרעות. היו מי שהזהירו שהמבנה המפואר הזה בנוי על יסודות רעועים ושהוא עלול לקרוס. אבל בני האדם, כדרכם, העדיפו להתעלם ולהמשיך בשגרת חייהם.

היהודי שפגשתי אז, לפני למעלה מעשור, לא היה מהנדס בניין, אבל הבין מצוין שהמבנה המפואר של הקהילה היהודית בארה"ב בנוי על יסודות רעועים. חושיו היהודים המחודדים הדריכו אותו לא להסתפק במה שגלוי על פני השטח, אלא להבין שיסודות הקיום היהודי בארה"ב מפוקפקים מעצם מהותם. שכול קיום יהודי בגלות, ותהיה הקהילה שם עשירה ובטוחה בעצמה ככול שתהיה, חי על זמן שאול. והוא, בניגוד למתגוררים בבניין בסרפסייד, לא שגה באשליות.

האנטישמיות לא נעלמה מהעולם; היא מתוחכמת, מושרשת עמוק בנשמותיהם של רבים מהעמים, ותמיד מוצאת לעצמה לבוש חדש להופיע את עצמה. את האנטישמיות הקלאסית כולנו כבר מכירים ולכן עם כל זה שהיא מטרידה, היא כבר אינה סכנה קיומית. אבל האנטישמיות החדשה, זו שמופיעה בלבוש של נאורות, קידמה, ליברליות ופרוגרסיביות, היא הסכנה האמתית. בניגוד לאנטישמיות הקלאסית, היא לא יוצאת באופן מוצהר כנגד היהודים; היא מתנגדת כביכול רק לעצם קיומה של מדינת ישראל. והאנטישמיות הזו, הלא פחות ארסית ורעילה, מאיימת עכשיו על הקהילה היהודית בארה"ב ומערערת את יסודותיה.

גלות ספרד, המעתירה, המבוססת המעורבת בשלטון והמשפיעה, לא חשבה שזה יכול לקרות לה. גם יהדות גרמניה המשכילה והנאורה לא האמינה בכך. אבל אין גלות שתצליח להימלט מהגורל הזה. הוא חקוק בד.נ.א. של הקיום היהודי.

"אנו חייבים להתעורר זה כבר הרבה יותר מסימן, אי אפשר כך להמשיך, אי אפשר לעבור לסדר היום", אמר לכתבים הרב שלום ליפסקר, ראש קהילת חב"ד בעיר בל-הרבור ליד מיאמי, שלא מעט מהנספים הם בני קהילתו. זה אכן סימן מובהק ליהדות ארה"ב. אבל בניגוד לגלויות של ספרד וגרמניה בזמנן, ליהדות ארה"ב יש לאן להימלט. יש לחבריה דרך לתקן את המעוות משורשו, ולעלות לארץ ישראל על מנת לבנות את חייהם היהודיים על יסודות מוצקים.

אבל אחרי הקריאה המתבקשת ליהדות ארה"ב להתעורר ולעלות לארץ, קריאה שכמו תקיעת השופר של הר סיני חייבת תמיד להישמע ברקע, מוטל עלינו לסייע לקהילה הזו בכל דרך, בכל מצב ובלי תנאים. במובן הזה משלחת החילוץ הסמלית שיצאה מישראל גם היא משל. העזרה שלה לא הייתה רק טכנית מבצעית, אלא בעיקר הפגנת סולידריות עמוקה עם הקהילה היהודית בארה"ב, וכך היא גם התקבלה.

ליהדות ארה"ב חלק ניכר בהקמת מדינת ישראל. בלי העזרה הכלכלית שלה ובלי ההשפעה המדינית שלה, מדינת ישראל לא הייתה קמה. המדינה הזו היא שלהם לא פחות מאשר שלנו. עד העשורים האחרונים הם היו אלה שתמכו וסייעו; עכשיו הולך ומתהפך הגלגל, והם יהיו זקוקים יותר ויותר לתמיכה שלנו.

והתמיכה הזו חייבת להינתן ללא תנאים ובלי הבדלה בין הזרמים. הבית שבנינו כאן בארץ ישראל הוא גם הבית שלכם, יהודי ארה"ב. גם לכם יש חלק בבניין המפואר הזה. והוא, בניגוד לבניין ההוא בסרפסייד, מיאמי, בנוי על יסודות מוצקים. ברגע שתהיו מוכנים, אנחנו כאן בשבילכם.

 

 

 

 

 

תיקון היסטורי בנושאי דת ומדינה

השינוי היסודי המתחייב בנושאי דת ומדינה לא נובע חלילה מהצורך להתאים את היהדות לרעיונות הליברליים והפרוגרסיביים; הצורך הזה מעוגן כולו בעומק תורת ארץ ישראל ובהתפתחות התחייה של עם ישראל בארצו.

בס"ד

כ"ד בתמוז, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

במהלך שירותו בסיירת מטכ"ל עבר השר החדש לשירותי דת, מתן כהנא, כמה מסעות מפרכים, אבל המסע שהוא מתחיל בימים אלה עומד להיות קשה ומורכב מכולם. המשרד לשירותי דת, משרד קטן ולא אטרקטיבי בימי שיגרה, עומד להיות אחד המשרדים החשובים ביותר בממשלה החדשה. נושאי דת ומדינה ממתינים כבר שנות דור לתיקון מן היסוד, והקואליציה שנוצרה היא הזדמנות פז לחולל אותו.

בניגוד למה שרבים חושבים, השינוי היסודי המתחייב בנושאי דת ומדינה לא נובע חלילה מהצורך להתאים את היהדות לרעיונות הליברליים והפרוגרסיביים שכבשו את המערב בדורנו; הצורך הזה מעוגן כולו בעומק תורת ארץ ישראל ובהתפתחות התחייה של עם ישראל בארצו. משהוקמה המדינה ושקע האידאליזם הציוני, אבד לחברה הישראלית סוד משמעות קיומה. החלל שנוצר, שאותו לא הצלחנו למלא עד היום בשום רוח חדשה, לא נותר ריק. הוא התמלא ברוחות רעות, בערכים זרים המיובאים ללא בקורת, בשבטיות, במחלוקות, בשנאות, בנהנתנות וכל שאר מרעין בישין.

לכן יש צורך בחזון חדש לחברה הישראלית. קונצנזוס חדש שיוכל לאחד אותה, אידאל חדש שייתן משמעות לקיום הלאומי, יפתח לחברה הישראלית אופקים חדשים ויניח בסיס לשלב הבא של שיבת ציון – הפך צורך חיוני והכרחי. ואם השאלה היא מהו החזון שיוכל להרוות את הנפש הישראלית, ואיזה אידיאל עשוי להיות תחליף שווה ערך לאידאליזם הציוני שפרח פה בדור התקומה, מלא את הנפשות באור ובחיים ואבד לנו בהמשך הדרך, אזי התשובה ברורה: יהדות. זהותנו יהודית.

המהלך ההיסטורי המרכזי של דורנו הוא יצירת תרבות יהודית שרוב גווני החברה הישראלית יוכלו להזדהות אתה ושתוכל לתת פשר ומשמעות לקיומנו כאן. זה גם יהיה הבסיס להתעלות אמונית מוסיפה והולכת להגשמת כל ייעודי הגאולה בדורות הבאים. ישראל הזו לא תהיה "דתית" יותר, אבל תהיה בהחלט יהודית יותר. בתוך עמנו אנחנו יושבים ורואים שבדור הזה רוב הציבור הישראלי לא רוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות כהלכתן, אבל הוא ישמח ברצון ובחפץ לב ליטול חלק ביצירה משותפת של תרבות יהודית אותנטית.  

התהליך הזה כבר מתרחש בדורנו באופן ספונטני. אין צורך להמציא או ליזום אותו. קו הגבול הברור שהבדיל בדורות הראשונים של התחייה בין דתיים לחילוניים נפרץ כבר, ומשני הכיוונים. החברה הישראלית הולכת ומאמצת את הזהות היהודית. מצד אחד תופעת הדתל"שים, שרובם לא הופכים לחילוניים אלא למסורתיים; ומצד שני מתרבים המתחזקים, חובשי כיפות שקופות, שלא נעשים "דתיים", אלא מסורתיים. את הזהות היהודית הזו אי אפשר וגם לא ראוי להגדיר; היא אמורה להיות דינמית ומתפתחת והיא תלך ותתגוון, תתפתח ותעמיק בתהליך משוחרר ואותנטי.

יצירתה של ישראל היהודית מחייבת את הממסד הדתי להתאים את עצמו לתהליך כדי לתמוך בו, לקדם אותו, לתת לו מסגרת ולהציב לו גבולות. לצורך כך יש לחולל מהפכה בנושאי דת ומדינה בחברה הישראלית ולהכין לאתגר את המשרד לענייני דת ואת הרבנות הראשית. הרבנות הראשית נועדה לשרת את עם ישראל כולו; לא את החרדים. הם לא מכבדים אותה, לא רואים בה מקור סמכות וגם לא זקוקים לה. עם ישראל כולו הוא היעד שצריך לעמוד לנגד עיניה. בכדי לעשות זאת עליה לאמץ את גישת בית הלל ולא בית שמאי. אמנם הכול לפי ההלכה ובלי לפרוץ את גדריה, אבל בגישה מקילה, מכילה ומחבקת.

אבל כדי שחברה ישראלית-יהודית-מסורתית כזו תוכל להתקיים, חייב להיות ציבור אמוני רחב, עוסק בתורה ושומר מצוות כהלכתן, שיהווה את גרעינה. כדי לייסד בסיס איתן לתרבות כזו יש צורך בציבור גדול שבמרכזו תלמידי חכמים של ארץ ישראל, מעורבים בציבור ומזדהים אתו, ומוקירים את ערכן של מדינת ישראל ושל שיבת ציון. הם צריכים לתת מסגרת וכיוון להתפתחות הזו ולספק לה השראה.

לצערנו חלק מאתנו עדיין לא מבינים את גודל השעה וחוששים להתמודד עם האתגר. הציבור הכללי צמא ליהדות, וכול מה שמוטל עלינו הוא לפתוח אותה עבורו ולתת לו לאמץ אותה, כולה או חלקים ממנה, לפי מידתו. אי אפשר לבוא אליו בתביעה של הכול או לא כלום. אי אפשר לכפות עליו. גם אין שום צורך לעשות זאת. אפשר ואפשר לתת לו השראה ולשמש לו דוגמת חיים, המקרינה מעצם הווייתה.

זהו הרקע לתיקון היסודי הנצרך בתחומי הדת והמדינה. לפי נאומיו של השר מתן כהנא בכנסת בימים האחרונים ניכר שהוא מודע למשימה, לוקח אותה על עצמו וזוכה לשם כך לגיבוי מלא מחברי הממשלה. יש כמה וכמה סיבות טובות להקמת הממשלה החדשה עם כל הבעייתיות שבה; הצורך בקידום המהפכה האמונית הזו, ברגישות אבל בנחישות, היא בוודאי אחת מהן.