נתניהו לא יכול

כמו הציונות החילונית כולה גם נתניהו לא מסוגל לעבור את הכותל. גם הוא לא יכול לפרוץ את המחסום התודעתי של הקו הירוק ולהחיל את ריבונותו של עם ישראל על מלוא מרחבי ארץ ישראל, ולו גם בהדרגה.

בס"ד

ח' באלול, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

העובדה שנתניהו הצליח להוריד השבוע את כחול לבן על הברכיים בסוגית התקציב מלמדת על שלושה דברים לפחות: הראשון, שנתניהו לא מתכוון לקיים את הרוטציה ושאנחנו עתידים לעמוד בפני בחירות בשנה הקרובה. השני, שגם אם היה לחץ מצד גנץ ואשכנזי למנוע את החלת הריבונות, נתניהו היה יכול להתגבר עליו בקלות. והשלישי, החשוב יותר לענייננו, הוא שכשנתניהו רוצה הוא יכול, ואם הוא לא יכול זה רק מפני שהוא לא רוצה מספיק.

לדברי נתניהו לא הייתה לו ברירה אלא להיכנע לנשיא טראמפ שבעצת יועצו ג'ראד קושנר סרב לתמוך בהחלת הריבונות. "לא הייתה לי בחירה בין החלת הריבונות לבין ההסכם עם איחוד האמירויות", אמר. אמת, לשיטתו, שהיה בה הגיון רב, נתניהו לא היה יכול להכריז על ריבונות על אפו ועל חמתו של הממשל האמריקאי. אבל הוא כן היה יכול לפחות לדחות את התחליף של ההסכם עם האמירויות.

כי זאת יש לדעת. ההסכם עם האמירויות היה חשוב לטראמפ הרבה יותר מאשר לנתניהו. לא בכדי מחל טראמפ על כבודו וקרא לו "הסכם אברהם". הקשר היחיד בין אברהם אבינו לאיחוד האמירויות הוא עשרות מיליוני המצביעים האוונגליסטים, שמוקד אמונתם הוא העיקרון המובע בברכה "ואברכה מברכיך ומקללך אאור" שנאמרה לאברהם. כשטראמפ ויועציו החליטו לרדת מהחלת הריבונות הם היו זקוקים להישג מדיני אחר שיוכלו לנופף בו כלפי האוונגליסטים לקראת הבחירות. אילו החלת הריבונות הייתה מספיק חשובה לנתניהו הוא יכול היה לסרב להסכם עם איחוד האמירויות, לא לספק לטראמפ ויועצו את התחליף הפוליטי הנחוץ להם כל כך, ובכך לפחות לנסות להחזיר אותם לתוכניתם המקורית. השאלה היא מדוע לא בחר נתניהו במסלול זה; מדוע הוא לא היה נחוש בדעתו בנושא החלת הריבונות; העובדה שבסוגיית הגרעין האיראני הוא הוכיח שכשהוא רוצה הוא יכול להתעקש גם מול הממשל האמריקאי, מלמדת שבסוגיית החלת הריבונות הוא פשוט לא רצה מספיק.

יש החושבים שנתניהו לא התכוון מעולם להחיל את הריבונות, אבל מלבד העובדה שקשה להסביר כך רבות מהעובדות הידועות לנו על התוכנית ועל תהליך הכנתה, התגבשותה והצגתה, ההסבר הזה גם מחמיץ את הלקח המרכזי שראוי ללמוד מהפרשה: נתניהו פשוט לא יכול. כמו הציונות החילונית כולה גם נתניהו לא מסוגל לעבור את הכותל. גם הוא לא יכול לפרוץ את המחסום התודעתי של הקו הירוק ולהחיל את ריבונותו של עם ישראל על מלוא מרחבי ארץ ישראל, ולו גם בהדרגה.

בכדי לעבור את הכותל, בכול מלוא משמעותו הסימבולית של המושג, אין די בכשרון פוליטי ומדיני ווירטואוזי. גם תוכנית מרשימה ומתוחכמת כמו תוכנית המאה אינה מספיקה. אפילו לא גיוס של חלק מהשמאל הישראלי, שכפי שראינו השבוע נתניהו היה יכול בקלות לכפות עליו את רצונו עד שהיה אומר רוצה אני. בכדי לעבור את הכותל ולהחיל את הריבונות ביהודה והשומרון, צריך להיות חמוש באמונה גדולה, בקישור מחייב לתורת ישראל ולצווי החיים שלה, בתודעה היסטורית ישראלית-אמונית מפותחת ובביטחון איתן באלוקי ישראל הנובע ממנה. עם כל גדולתו, לנתניהו אין את כול אלה ולכן הוא וויתר בקלות על החלת הריבונות.

עם כל חשיבותו וערכו של ההסכם עם האמירויות, הוא מתגמד לחלוטין לעומת ערכה של החלת הריבונות שהיתה מכת מוות לשקר הלאומיות הפלסטינית, שהוא הוא המנוף לכול הכוחות, מבית ומחוץ, המתנגדים להמשך תנופתה של שיבת ציון. הלאומיות הפלסטינית הומצאה בכדי לנסות לעצור את שיבת ישראל לארצו, והכרעתה הייתה מרוקנת את מפרשי ההתנגדות הכלל העולמית לשיבתנו הנה, ומביאה ממילא את כל אותם הישגים מדיניים שהמהלך המדיני מול האמירויות אמור להביא, ועוד הרבה מעבר להם. 

לנוכח התובנה שנתניהו פשוט לא יכול, גם אני עצמי חייב לעשות חשבון נפש. תחכומה של תוכנית המאה שכנע אותי שנתניהו לא רק מתכוון באמת לעשות את הצעד הזה אלא גם יכול לו. לרגע שכחתי שצעד כזה לא יוכל להיעשות מתוך תודעה ביטחונית אלא רק מתוך תודעה אמונית.

אך לא אלמן ישראל. "עד שלא שקע שמשו של משה, הזריח שמשו של יהושע". החלופה האמונית הפוליטית, שהיא תנאי הכרחי לקידום התחייה הישראלית לשלב הבא שלה, עומדת ומוכנה. ימינה בהובלת נפתלי בנט מסתמנת כאלטרנטיבה פוליטית רלוונטית לנתניהו. העיקר אינו הסקרים המחמיאים, אלא דווקא השילוב האידאולוגי החיוני הפורה ומחויב המציאות, בין העמדה התורנית-אמונית השורשית שמביא סמוטריץ, לבין הפתיחות ויכולת הפריצה לליבה של החברה הישראלית שמביאים בנט ושקד.

הבשורה הגדולה היא דבריו של נפתלי בנט לאחרונה: לשלושתם שפה משותפת, הם עובדים היטב יחד, והם ילכו יחדיו לבחירות הבאות. אם שני היסודות האידיאולוגים האלה משתלבים היטב לא רק במחשבתם של מובילי האלטרנטיבה לנתניהו, אלא גם באישיותם ובהתנהלותם, הרי שהיא ערוכה ומוכנה למלא את תפקידה.

 

 

 

 

 

תהלה פרידמן צודקת וטועה

את המאבק חייבים להיאבק, כי הוא מה שיילד לנו את השלב הבא בחיי האומה, אבל חובה לעשות אותו בדרכי נועם, ולא בדרכי חובלים. זה לדעתי הדבר העיקרי שצריך לקחת מהנאום של חה"כ החדשה ומעוררת התקוות תהלה פרידמן.

 

בס"ד

כ"ד באב, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון)

גם אני, כמו רבים אחרים, התרגשתי מנאום הפיוס של חה"כ החדשה תהלה פרידמן.  היא נתנה ביטוי אמתי לכמיהה של רוב הציבור הישראלי להורדת המתח, לפיוס, להפסקת השנאה וההסתה. מבחינה זו הוא היה בהחלט נאום חשוב, כפי שהגדיר אותו עמית סגל.

אבל בלי לבטל דבר מחשיבותו ועוצמתו של הנאום, צריך גם להבין שאין בו את המפתח להורדת המתח ולפיוס. כי ברובד הרעיוני שלו, בניגוד לרובד הרגשי, הוא לא נובע מהבנת עומק התהליכים בהם אנחנו מצויים, וממילא הוא איננו יכול להפיג או לרפא את המתח והיריבויות.

פרידמן מביאה בנאום את הפסקה החשובה והידועה של הרב קוק על "שלושה כוחות מתאבקים כרגע במחננו". היא קוראת לשלום ופיוס בין המחנות, לקבלה והכרה הדדית של כולם בכולם. " תנו לי לספר לכם משהו – הם לא ייעלמו. צאו לכמה בחירות שתרצו – אף אחד לא יעלם.
אם נמשיך לנסות לנצח אחד את השני". כלומר, קריאה לשביתת נשק כללית.

בכך מחמיצה פרידמן את מה שהיא עצמה ציטטה מהרב קוק, את המילה "מתאבקים". כן, יש כאן מאבק, והוא חיוני. מאבק היסטורי בין דורות ותקופות בין כוחות ובין תודעות. מאבק בין זהות ישראלית-מערבית, לבין זהות ישראלית-יהודית. הרב קוק לא קורא לביטול המאבק, אלא רק לניהולו מתוך רוח אחרת ומתוך הבנת הדינמיקה שלו, ערכו ומשמעותו. לא רק כל אחד מהכוחות חשובים, אלא גם עצם המאבק ביניהם חיוני. זהו תהליך היסטורי הכרחי, והוא לא יתקדם ללא מאבק. אמנם אף אחד לא יעלם בעקבות המאבק, אבל תהיה בו הכרעה ברורה, והיא נתונה ביד ההיסטוריה ומי שמשגיח ומקדם אותה. בסופו של דבר הניצחון יהיה של כולם, כי גם אלה ששואפים לנצח את השלב הקודם ולהתקדם, אינם עושים זאת בכדי לבטל או למחוק אותו, אלא בכדי לקחת גם אותו לשלב הבא. הם נאבקים גם עבורו, בכדי שלא יתמסמס יעלם ויאבד עם זרמי ההיסטוריה.

ישראל השנייה (במובן ההיסטורי, הזמני, לא הסוציולוגי) נבנית כקומה שניה, נוספת, על גבי ישראל הראשונה. לא מתוך מחיקתה, אלא כדי לתת לה משמעות נצחית ולהביאה לתכליתה. אכן, דרך ארץ קדמה לתורה, אבל אי אפשר להיתקע בשלב הלאומי של דרך ארץ ועם ככול העמים. גם לא למחוק אותו חס ושלום, אלא לקדש אותו, להאיר אותו באור המשמעות שתורת ישראל נותנת לתחיה.

תהלה פרידמן עצמה מהווה ביטוי מובהק לשינוי הזה. כי נאום כזה וברוח כזו לא שמענו, וגם לא יכולנו לשמוע היום, משלי חימוביץ או זהבה גלאון למשל, אלא דווקא מאישה עם כיסוי ראש. בעבר, בשנות החמישים והששים, היו נשים שנאמו בכנסת "נאומים חשובים", אבל הן באו מהקיבוץ, לא מהציונות הדתית. וזהו כול המהפך כולו על רגל אחת.

"אני עדיין מאמינה שזו הדרך היחידה להניח את היסודות לשלב הבא בחיי המדינה. להציל אותנו מחורבן. להמציא את עצמנו מחדש", אומרת פרידמן, אבל פה היא טועה. הסתרת המחלוקות החשובות מתחת לשטיח, לא יביאו להתרתן ולפתרונן. לא היא תפיג את המתח. השלב הבא לא יבוא מתוך וותרנות של כל הצדדים, אלא דווקא מתוך המאבק בין הכוחות. ריפוי הפצעים השסעים והמתחים לא יבוא מתוך הרמת ידיים של כל הצדדים וויתור על עקרונותיהם, אלא דווקא בזכות המאבק ביניהם ומתוך הכרעתו. הוא לא יבוא מתוך שביתת נשק כללית, אלא מתוך מודעות לתהליכים, חיוניותם והבנת פשרם.

איפה בכול זאת תהלה פרידמן צודקת לחלוטין? באיזה מובן יש חשיבות עליונה למסר שלה? – באשר לרוח המאבק. אסור לנו לבטל את המאבק ואת הדינמיקה שלו, כי בו תלויה ההתפתחות ההיסטורית של התחייה ושל חיינו המשותפים, אלא שצריך להיאבק אותו ברוח אחרת, זו הרוח עליה דברה תהלה.

חז"ל אומרים שיש הבדל עקרוני בין תלמידי החכמים של ארץ ישראל לבין אלה של בבל. " אמר ר' אושעיה: מהו שנאמר "ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים?"  - "נועם ", אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה, "חובלים ", אלו תלמידי חכמים שבבל, שמחבלים (מתנצחים) זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד ע"א).

את המאבק חייבים להיאבק, כי הוא מה שיילד לנו את השלב הבא בחיי האומה, אבל חובה לעשות אותו בדרכי נועם, ולא בדרכי חובלים. זה לדעתי הדבר העיקרי שצריך לקחת מהנאום של חה"כ החדשה ומעוררת התקוות תהלה פרידמן.

 

 

רבותי, מהפך !

בזמן אוסלו וההתנתקות היה זה הציבור האמוני שמצא את עצמו מודר, מוקצה, ומסומן כשוליים קיצוניים וסהרוריים שנמצאים מחוץ לקונצנזוס. עכשיו זהו השמאל הקיצוני שנמצא בעמדה הזו.  במבט היסטורי אפשר לומר שהתהפכו היוצרות.

בס"ד

י"ז באב, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

רבים וטובים עסקו בשבוע האחרון בהבדלים שבין הפגנות השמאל הקיצוני בבלפור למחאות הציבור האמוני כנגד הסכמי אוסלו וכנגד ההתנתקות: הם הדגישו בצדק את האכיפה הרכה של המשטרה בבלפור, מול היד הקשה והאלימה שהיא נקטה מול מוחי אוסלו וההתנתקות; את המדיניות הדרקונית של הפרקליטות בזמן ההתנתקות מול השתיקה שלה בימים אלה; את ההתעלמות המתמשכת של התקשורת הממסדית ממחאות הימין בזמן ההתנתקות מול הסיקור הנרחב והרוח הגבית שהיא מעניקה להפגנות בבלפור, ועוד.

אבל יש הבדל נוסף, משמעותי הרבה יותר, שנעלם מן העין רק כי הוא גלוי כל כך: בזמן אוסלו וההתנתקות היה זה הציבור האמוני שמצא את עצמו מודר, מוקצה, ומסומן כשוליים קיצוניים וסהרוריים שנמצאים מחוץ לקונצנזוס. עכשיו זהו השמאל הקיצוני שנמצא בעמדה הזו. בזמן אוסלו היה זה השמאל הקיצוני שהיווה את הרוח החיה של הקונצנזוס הציבורי. היום זהו הציבור האמוני. במבט היסטורי אפשר לומר שהתהפכו היוצרות.

דוגמה מובהקת לכך היא מאמר שפרסם השבוע בן כספית במעריב, ובו הוא מנסה לשכנע שמפגיני בלפור אינם אנרכיסטים, בניגוד לתדמית שדבקה בהם. העניין איננו בשאלה עם בן כספית צודק או לא ואם טיעוניו משכנעים או לא. החידוש הגדול הוא שכספית נמצא בעמדת מגננה, חש מותקף, ומרגיש צורך דחוף לבסס את הלגיטימיות של עמדתו. זהו ההבדל הגדול בין אוסלו לבלפור. את התהליך שהתרחש כאן בשנים שעברו מאז אוסלו ויצר את ההבדל האמור אפשר להגיד רק במילה אחת: מהפך.

מסיבות רבות מתמקדות הפגנות בבלפור בנתניהו האיש, אבל בעומק הדברים ההפגנות הן ביטוי לתסכול עמוק כנגד הקונצנזוס החדש שנוצר בחברה הישראלית, שהפכה לאומית, פטריוטית מסורתית ויהודית, לא מעט בהשפעת הציבור האמוני. נתניהו הוא מייצגו הפוליטי של הקונצנזוס הזה, אבל התהליך שהוביל ליצירתו נובע מעומק התהליכים ההיסטוריים, האידאיים והתודעתיים של שיבת ציון המודרנית.

על זה יצא הקצף. זהו מקור התסכול שמניע את ההפגנות בבלפור, שכבר לא מנסות אפילו להעמיד פנים שהן מחאה על רקע המצוקה הכלכלית שנוצרה בעקבות משבר הנגיף. השמאל הרדיקלי מסרב להשלים עם העובדה שהמדינה ברחה לו מן הידיים, שעם ישראל מאס בו ושהוא נותר מאחור. הוא מתחיל לקלוט שהציבור הישראלי אוהב את מדינת ישראל, את ארץ ישראל, את עם ישראל ואת המסורת שלו, ושהוא לא ייתן לקוסמופוליטיות הפרוגרסיבית הליברלית של השמאל  לנהל את המדינה. החבירה של בני גנץ ומפלגת העבודה לקואליציה היהודית היממה את השמאל השחור והנחיתה עליו את המכה הסופית שלא יכול להתאושש ממנה. היא הבהירה לו שזמנו עבר ושהוא יכול לשכוח מלחזור לשלטון בישראל.

זהו תהליך היסטורי. העובדה שמפגיני בלפור חושבים להסיג אותו לאחור באמצעות סילוקו של נתניהו האיש מלשכתו מעידה על חוסר יכולתם להבין את המציאות. במובן זה הפגנות השמאל בבלפור אינן רק אנטי דמוקרטיות, ביטוי לאי נכונות להשלים עם דין הבוחר; הן גם ביטוי לאי נכונות להשלים עם דין ההיסטוריה.

אפילו על "הישראלים" נגד "היהודים" כבר לא ניתן לדבר בהקשר זה שכן הנכונות של כחול-לבן והעבודה לחבור לקואליציה של נתניהו מעידה על כך ש"הישראלים", במובן החיובי של המושג, השלימו עם דין הבוחר וההיסטוריה. מארגני ההפגנות בבלפור מייצגים רק חלק אחד מהשמאל הישראלי, את האגף הקיצוני שלו, זה שלא מוכן להשלים. בכך הם גוזרים את גורלם להמשיך להיות מחוץ לקונצנזוס הישראלי. ככול שיימשכו ההפגנות ויתלהטו, כך ידחק השמאל השחור לשוליים. ככול שיתגברו ההסתה והשנאה, עוד ועוד יעזבו אותו כפי שעשו שי גולדן ואחרים.

במשך עשרות שנים, מאז הקמת "שלום עכשיו", ערך השמאל הישראלי הקיצוני מסע דה לגיטימציה מכוער, שיטתי, מתוחכם ואנטי דמוקרטי לציבור האמוני. הוא הצליח להפוך אותו לבלתי לגיטימי למשך שנות דור. אבל ההיסטוריה חזקה מכול המנסים לעכב אותה. התהפכו היוצרות. היום השמאל הקיצוני הוא זה שמוצא את עצמו בשוליים, ומרתקת העובדה שהוא עושה זאת לעצמו במו פיו וידיו.

ההפגנות בבלפור כבר מזמן לא עוסקות במשבר הנגיף. אדרבה, הן הפכו בעצמן למסיבות הדבקה המוניות. הסיסמאות, השלטים, הגרפיקה, הצבעים, האווירה, הדגלים, מפגני העירום, וכל שאר האביזרים, מעידים שיש כאלה שלא יכולים להשלים עם העובדה שמרכז הכובד של החברה הישראלית השתנה; שהיא הפכה לאומית פטריוטית, מסורתית ויהודית. זהו גזר הדין של ההיסטוריה ומי שמתקשה להשלים עמו גוזר על עצמו להיוותר מאחור, בשוליים ומחוץ לקונצנזוס.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")