שנאה עם ברק בעיניים

השנאה הלא רציונלית של חוגים מסוימים בחברה הישראלית  לבנימין נתניהו היא תופעה פסיכולוגית המוכרת בשם "השלכה" או "פרוייקציה"; מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

בס"ד

ג' באדר, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

החידה הגדולה של הפוליטיקה שלנו בעשורים האחרונים היא השנאה הלא רציונלית של חוגים מסוימים בחברה הישראלית לבנימין נתניהו. אפשר להבין מדוע הוא מעורר התנגדות פוליטית משמאל, אצל מי שרואים בו את מי שגנז את חלום השלום שלהם. אפשר גם להבין את אלה שגדלו על ברכי תנועת העבודה ההיסטורית, שרואים בו את הגורם הישיר לקבורתה הפוליטית. הגיוני שישנם טהרנים שמבחינתם ראש הממשלה חייב להיות מלאך שאפילו כתם קל של נהנתנות או חוסר יושרה פוסל אותו מלהמשיך בכהונתו. סביר שיש מי שחשים כלפיו חוסר אמון עמוק, נוכח התחכום המדיני והפוליטי שלו, שיוצר תחושה שפיו וליבו אינם שווים. גם התנגדות בימין, שרואה בו את מי שעלול לייסד בארצנו מדינה פלסטינית, מובנת. מה שלא מובן הוא השנאה האובססיבית והפתולוגית, מצד אנשים שרואים בו את שורש כל השחיתות והרוע בעולם.

קחו למשל את אהוד ברק. לא בדיוק העיפרון הכי ישר והכי מוסרי בקלמר. כמה וכמה פרשיות בתחומים שונים של חייו, הן הפרטיים והן והציבוריים, מעלים ריח רע של ריקבון מוסרי עמוק וחשש כבד שמה שפורסם עליו הוא רק קצה הקרחון. והנה, דווקא הוא לא יכול להעביר יום בחייו בלי לעסוק באובססיביות בשחיתות של נתניהו. לא מדובר בביקורת רציונלית, קרה ושקולה; אצלו זו שנאה חמה ותוססת. שנאה מהבטן. מעומק הלב. שנאה עם קצף על השפתיים. שנאה עם ברק בעיניים.

אהוד ברק הוא רק משל. את התופעה ניתן למצוא במינונים שונים בחוגים נוספים בחברה הישראלית ובמיוחד באליטות מסוימות. כך בתקשורת, כך במערכת המשפט בכלל ובפרקליטות בפרט, וכך גם באליטה הביטחונית, בקרב "לשעברים" של מערכות הביטחון למיניהן, שלאחרונה גם הקימה לעצמה מפלגה רשמית, (תופעה שבארצות דרום אמריקה נוהגים לכנות "החונטה הצבאית").

השנאה הלא רציונלית הזו היא תופעה פסיכולוגית מוכרת ויש לה הסבר מדעי. היא מכונה "השלכה" או "פרוייקציה". בוויקיפדיה היא מוגדרת כך: "בפסיכואנליזה,  השלכה (פרוייקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים". מעין מה שלימדונו חז"ל: "כול הפוסל במומו הוא פוסל".

בתקשורת למשל יושבים פרשנים ומגישי יומני אקטואליה שמקבלים מיקרופון חופשי ומשתמשים בקביעות ובלי למצמץ במשאבי הציבור לשם שטיפת מוחו. אוזן רגישה אינה יכולה שלא לזהות את המניפולציות, את האינטונציות, את השאלות המתחכמות שנשאלות, ואת אלה שלא, את הקולות שמוזמנים בקביעות להביע דעתם ואת אלה שלא, וכדומה. גם אם הם אינם מודעים להתנהלותם השערורייתית, המושחתת מוסרית, באיזה שהוא מקום במעמקי הנפש רגשי האשמה המודחקים מצטברים והופכים למועקה המבקשת פורקן.

כך גם במערכת המשפט. גם שם יש מי שמתקשים להודות, אפילו בינם לבין עצמם, שהכוח העצום שבידם השחית אותם מוסרית, ושיש פער עצום בין הדימוי העצמי שלהם, דימוי של סרגל יושרה אידאלי, לבין ההטיה הפוליטית, ההתנשאות, היוהרה ושיכרון הכוח. גם שם מצטברים המתחים שיוצר הפער הזה, ומחפשים מישהו להטיל עליו את האשמה שלא מניחה לנפש המיוסרת לישון טוב בלילה.

פרשת הצוללות ופרשת הממד החמישי גילו לנו רק את קצה הקרחון של השחיתות העמוקה של לא מעט מיוצאי מערכות הביטחון. ככול שמתגלות פרשיות השחיתות של ראשי כחול לבן, ובעיקר של המושכים בחוטיהם מאחור ומריצים אותם, כל מיני "לשעברים" שמרופדים במשכורות עתק, בפנסיות מנופחות ובקשרים מסועפים, הופכת השנאה האובססיבית שלהם לנתניהו ליותר ויותר מובנת. מי שהיו פעם יפי הבלורית והתואר, אידאליסטים שמסרו נפשם על בטחון ישראל, לא יכולים להביט לעצמם בעיניים ולהודות שכבר במהלך השרות הם התמקדו בקידום ובקריירה, ושהדבר העיקרי שמעסיק אותם מאז השתחררו הוא מה שנקרא בלשון נקייה "לעשות לביתם". קשה להם להודות שהפכו ממלח הארץ לנהנתנים ומושחתים שקשרים מסועפים עם חבריהם במערכות השונות פותחים בפניהם דלתות למכרזים, חוזים ועסקאות מפוקפקות. גם אצלם המתח הנפשי שיוצר הפער הזה לא נותן מנוח ומחפש כתובת. אין הסבר סביר אחר לשנאה העמוקה, הלוהטת, הבלתי רציונלית, של האנשים הללו לנתניהו.

ביני לבין עצמי, זה הפך לאחרונה לנוהל קבוע. כשאני רואה את השנאה הפתולוגית הזו לנתניהו מופיעה ממישהו בתקשורת או ברשתות החברתיות, לא פעם גם אצל אנשים שאני מכיר באופן אישי, אני מתחיל לחשוד ולבדוק מה בדיוק הם מסתירים שם. לא פעם מתגלה שם שחיתות, נהנתנות, או סתם תסכול, מרירות וייאוש עמוק מחיים חסרי משמעות, שגם הם כשל מוסרי מובהק. תבדקו בעצמכם. זה עובד מצוין.

טראמפ טוב לזוגות הצעירים

החלת הריבונות על מערב השומרון תפתח מרחבים חדשים לבניה, אכלוס והתיישבות. מאות אלפים רבים ואף מיליונים לבנות להם בית פרטי צנוע, ובמחיר סביר, במרחק של כחצי שעת נסיעה מלב הארץ. כך גם באשר לעוטף ירושלים.

בס"ד

כ"ו בשבט, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

תכנית טראמפ איננה הצעה להסכם שלום המונחת בפני שני הצדדים בצפייה שיקבלוה; היא לא תוכנית שלום במובן השגור של המושג; נכון יותר להגדיר אותה כתוכנית פעולה או כמפת דרכים. כך או כך היא משנה את מציאות כבר בעצם פרסומה, ותעשה זאת באופן מובהק הרבה יותר עם תחילת הגשמתה. היא תתברר כקפיצה קוואנטית בתהליך התחיה הישראלית.

צריך כוח דמיון מפותח, במובן החיובי של המושג, בכדי לשער מה תהיה השפעתה של החלת הריבונות הישראלית, ואפילו רק על חלק משטחי C. כיצד ישנה הדבר את המערכת הפוליטית הישראלית מיסודה ויוריד מסדר היום עמדות ואידאולוגיות שהורגלנו להן זה כחמישים שנה. כיצד הדבר יפגע פסיכולוגית בטענת הלאומיות הפלסטינית השקרית, יוציא ממפרשיה את הרוח ואף ימוטט אותה מיסודה, כי הרי לא הייאוש הוא הגורם לטרור אלא התקווה. כיצד מאות אלפים מהערביים היושבים ביהודה והשומרון יעזו להתחיל להביע את רצונם האמתי להשתחרר מעולה המושחת  של הרשות הפלסטינית ולקבל על עצמם את הריבונות הישראלית בהשלמה מהולה בלא מעט שמחה. כיצד היא תביא לא להגשמתו של רעיון המדינה הפלסטינית אלא קבורתו. כיצד החלת הריבונות רק בחלקים מסוימים בלבד ביו"ש תביא בהכרח ומעצם מהותה דינמיקה היסטורית של החלת הריבונות עד נהר הירדן. כל אלה עדיין לוטים בערפל ויתבהרו רק עם תחילת התהליכים.

אבל לפחות דבר אחד ברור כבר היום, והוא השפעתה המכריעה של תוכנית טראמפ על משבר הדיור בישראל. יוקר הדיור בישראל הוא בין היתר תוצאותיה של הביורוקרטיה הישראלית הידועה לשמצה אבל הסיבה העיקרית למשבר הדיור הרבה יותר פשוטה: כבר חמישים שנה השמאל הישראלי קושר את ידי החברה הישראלית ולא נותן לה להתפתח גאוגרפית וטריטוריאלית בצורה טבעית. מאז מלחמת ששת הימים גדל מספר תושבי המדינה כמעט פי ארבע, אבל השטח בו להתפתחות, בין חדרה לגדרה, נותר בעינו.

עד 1967 יכלו אבותינו לרכוש דירה משכר עבודתם לא רק כי חיו חיים צנועים הרבה יותר מאתנו ונהגו לחסוך. הסיבה העיקרית היא שהיה מרחב להתפתח ולבנות בו באופן טבעי. אבל מאז מלחמת ששת הימים הפכו השטחים המשוחררים לכבושים, והבניה וההתיישבות בהם הפכו לטאבו. בהתחלה נבע הדבר מהיסוסם של מנהיגי המדינה המפא"יניקים, שאבדו כבר אז את תנופת חלוציותם נחישותם והעזתם, אבל בהמשך הפך הטאבו על "השטחים הכבושים" לציפור נפשו האידאולוגית של השמאל בישראל. בדיוק כפי שעשה השמאל הישראלי במשך עשור שלם לתגליות הגז שלנו, כשתקע מקלות בגלגלים ולא אפשר לחברה הישראלית להוציא את הגז מקרקע הים, כך הוא עכב את ההתפתחות הגאוגרפית הטבעית של החברה הישראלית במשך חמישים שנה, והפך את היכולת של זוג צעיר בישראל לרכוש לעצמו דירה לחלום הולך ומתרחק.

עכשיו כל זה עומד להסתיים. החלת הריבונות על מערב השומרון ומערב יהודה תפתח מרחבים חדשים לבניה, אכלוס והתיישבות, וכל זה במרחק יריקה מגוש דן. עם מערכת כבישים מודרנית, יוכלו עוד מאות אלפים רבים ואף מיליונים לבנות להם בית פרטי צנוע, ובמחיר סביר, במרחק של כחצי שעת נסיעה מלב הארץ. כך גם באשר לעוטף ירושלים.

יכול להיות ששוק הנדל"ן עדיין חושש שלא נתניהו ינצח בבחירות אלא גנץ, ולא בטוח שתוכנית טראמפ תהפוך תוך שנה למציאות. לכן עדיין איננו רואים תגובה בדמות ירידת מחירי הקרקעות והדירות במרכז הישן של הארץ. אבל זה יבוא, ובמקביל לכך תהיינה גם התפתחויות דרמטיות בשוק הנדל"ן והקרקעות במרחבי יהודה והשומרון.

יתרה מזו, יש להביא בחשבון גם את גלי האנטישמיות באירופה ובארה"ב. גם מי שלא בטוח שהתגובה לאנטישמיות הזו תהיה גלי עלייה שלא ידענו כמותם מאז עליית יהדות רוסיה, מבין שנצטרך מקום בכדי ליישב את עשרות אם לא מאות אלפי העולים הצפויים להגיע.

עד היום לא העלו מפלגות גוש הימין את הנושא במערכת הבחירות, אף שמשבר הדיור בישראל מדאיג כל אחד ואחת מאתנו. בניגוד לכול הפתרונות המופרכים והמלאכותיים שהציעו בעבר שרים כמו לפיד וכחלון, כאן יש פתרון אמתי שעונה לסיבה השורשית של המשבר. תוכנית טראמפ טובה ליהודים, וטובה גם לזוגות הצעירים. היא באמת הסיכוי היחיד שלהם להגשים את החלום הטבעי של בית פרטי וצנוע, עם גינה קטנה, וכול זה במרחק של חצי שעת נסיעה מגוש דן או ירושלים.     

עוד מאמץ קטן אחד

עשרות שנים של מסירות נפש השקענו במפעל ההתיישבות ובחזון של ארץ ישראל. גם לא מעט דם הקזנו למענו. נדרשנו לאין סוף הפגנות, מחאות, צעדות, חוגי בית ושאר פעילויות. עכשיו אנחנו בישורת האחרונה.  נדרש מאתנו עוד מאמץ קטן, אחרון, בכדי שנגיע ליעד. בידי מועצת יש"ע ובידינו הדבר.

בס"ד

י"ט בשבט, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את מסע הכומתה בסיירת אגוז עשינו בזמנו בליל חורף קפוא וגשום. יצאנו מצפון רמת הגולן והיעד היה צמח שמדרום לכנרת. צעדנו כתשעים קילומטר וכשראינו מולנו עם אור ראשון את צמח חשבנו שהגענו. אבל המפקד חשב אחרת. "צעדתם מצוין", אמר לנו בחיוך, "תמשיכו עוד עשרה קילומטרים עד טבריה". המשכנו. החוויה הזו נצרבה בי לכול חיי. מאז אני יודע שגם כשחושבים שמגיעים ליעד, לא בטוח שזה הסוף. עדיין אסור לפרוק את המתח ואת המחויבות. תמיד צריך להיות נכון לעוד מאמץ אחד קטן, ל"פוש" האחרון.

נזכרתי בחוויה הזאת נוכח ההתנהלות של חוגי ההתיישבות ומנהיגיה מאז פרסום תכנית טראמפ. ראשי מועצת יש"ע מנסים להפעיל לחץ על נתניהו להחלת הריבונות עוד לפני הבחירות. לפי הדיווחים הם השתכנעו שנתניהו מתכוון באמת להחיל את הריבונות, אבל לא מוכן לעשות זאת לפני הבחירות בגלל ההתנגדות האמריקאית. לדעתם הבעיה היא שלא בטוח שנתניהו ינצח בבחירות ויהיה ראש הממשלה הבא. כך תוחמץ ההזדמנות ההיסטורית. מוזר, כי אם אנחנו משוכנעים בכוונותיהם של הנשיא טראמפ, צוותו המסור ובנימין נתניהו, לפחות בנושא החלת הריבונות, וכל הבעיה היא להבטיח את ניצחון גוש הימין ובחירת נתניהו, הרי הדבר בידינו – ובעיקר בידיהם של ראשי מועצת יש"ע. 

לפני כשבוע אמר חיים רמון, שמבין דבר או שניים בפוליטיקה הישראלית, שישנם 300 אלף מצביעי ימין בכלל וליכוד בפרט שלא יצאו לקלפי בבחירות האחרונות של ספטמבר. לדבריו אם יצליח נתניהו להוציא אפילו רק 100 אלף מהם לקלפיות, הוא ינצח בבחירות. פה קבור הכלב.

כדאי להיזכר במשאל מתפקדי הליכוד ערב ההתנתקות שנערך ביוזמתו של שרון. הסקרים שהחזיק שרון בידו הראו שכ-70% מחברי הליכוד – היו אז בין 200 אלף ל-300 אלף כאלה – תומכים בהתנתקות. שרון יזם את המשאל כי היה בטוח בניצחונו. אלא שמועצת יש"ע ארגנה בתוך כשלושה שבועות מהלך מנצח. ערב ערב יצאו אוטובוסים מכול רחבי ההתיישבות, ובהם מתנדבים מסורים שכול אחד מהם תרם שניים-שלושה ערבים בשבוע. הם עבדו לפי רשימות שמיות מסודרות, דפקו על דלתות עם כתובות ספציפיות, פגשו את חברי הליכוד פנים אל פנים, דברו עם האנשים מהלב, ושכנעו אותם להצביע נגד ההתנתקות.

רוב מתפקדי הליכוד דאז היו אוהדי ארץ ישראל. כל הנדרש היה להוציא אהדה זו מעומק הלב, מהכוח אל הפועל, ולתת לה ביטוי בקלפי. מפגש אישי מלב אל לב, שבו נוכחו חברי הליכוד במסירות הנפש של אלא שבאו אליהם, בכנות, באכפתיות ובאידאליזם שלהם, הספיק בכדי לשכנע אותם ללכת עם הלב. התוצאה: מתנגדי ההתנתקות היו כ-70 אחוזים ורק כ-30 אחוזים מחברי הליכוד תמכו בה. מהפך מושלם.

מאז הוכפל מספר המתיישבים ומספר אוהדיהם ברחבי הארץ. מה אם מועצת יש"ע תארגן שוב מבצע כזה בשבועיים שנותרו עד הבחירות ובמיוחד ביום הבחירות עצמו? אם יש מניעות משפטיות, יוכלו לעשות זאת מטות פעולה אחרים. בידנו להוציא לקלפי מאות אלפי מצביעי ליכוד וגוש הימין, ולנצח בבחירות האלה. זה חייב להיות, כמו אז, מבצע מסודר, והוא חייב לעבוד על פי רשימות שמיות ממוקדות ומפגשי פנים אל פנים. זהו המתכון המובטח לניצחון בבחירות ולהחלת הריבונות בעקבותיו.

מעבר למספר המנדטים שאפשר להביא לקלפי, יתרונו של מהלך כזה הוא ביצירת האווירה, בהערת והדלקת השטח, בהפחת רוח וביצירת תקווה. הוא משנה את השטח מיסודו והוא משפיע על הפעילים עצמם, ומהם על עוד ועוד מעגלים מתפשטים. הפעם ישנם גם הגרעינים התורניים המפוזרים בערים ובשכונות, והם יכולים להשתלב במשימה.

בניגוד למשאל מתפקדי הליכוד, שבו היה צורך לשנות את דעתם של האנשים, הפעם מדובר רק בשכנועם לצאת מהבית ולהקדיש שעה אחת לארץ ישראל, דבר פשוט הרבה יותר. אין צורך לדבר על מפלגה ספציפית, אלא על בחירה באחת המפלגות שמזוהה עם גוש הימין. דבר זה גם מעביר מסר אידאליסטי ולא פוליטי-מפלגתי. כול מפלגות גוש הימין יזכו במנדטים כתוצאה מהמהלך.

עשרות שנים של מסירות נפש השקענו במפעל ההתיישבות ובחזון של ארץ ישראל. גם לא מעט דם הקזנו למענו. נדרשנו לאין סוף הפגנות, מחאות, צעדות, חוגי בית ושאר פעילויות. עכשיו אנחנו בישורת האחרונה. לא רק של הבחירות אלא בעיקר של מפעל ההתיישבות. מעבר לפינה עומדת הכרה בינלאומית במפעל ההתיישבות ובזכותו של עם ישראל על כל חבלי הארץ. כמו באותו מסע כומתה בסיירת, עדיין לא הגענו, אבל אפשר כבר לראות את סופו האופטימי של המסע הארוך הזה. נדרש מאתנו עוד מאמץ קטן, אחרון, בכדי שנגיע ליעד. בידי מועצת יש"ע ובידינו הדבר.

 

חברים, קצת סבלנות בבקשה

היינו אמורים להחיל את הריבונות גם בלי הסכמה אמריקנית, אבל אם אפשר לגייס אותה, שווה להתאפק.

בס"ד

י"ג בשבט, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מרתק לעקוב אחרי התגובות מהימין ומהשמאל לתוכנית המאה של טראמפ ולראות עד כמה הן משקפות רפלקסים מותנים ודפוסי מחשבה מיושנים שהתקבעו אצלנו בעשורים האחרונים. אפשר להבין ללבם של אנשי הימין האידאולוגי. אנחנו למודי אכזבות, סקפטיים, רואי שחורות. כשאנחנו שומעים את המילים "תכנית שלום", אנחנו מקבלים פריחה, נכנסים אוטומטית למגננה, ומוציאים ממחסני החרום את הסרטים הכתומים.

גם בשמאל הישראלי יש תופעה דומה. דפוס הקיבעון הוא הנוסחאות "שטחים תמורת שלום" ו"שתי המדינות", שהן קנה המידה לניתוח, להערכה ולשיפוט של תוכנית טראמפ. הם לא יכולים להשתחרר מהתבנית של הסכמי אוסלו, ועוסקים בחיפוש ההתאמה והדמיון בינם לבין עסקת המאה.

אלה כמו אלה טוענים שתוכנית טראמפ היא פחות או יותר אוסלו. סיפוח גושי ההתיישבות מחד גיסא, מדינה פלסטינית מאידך גיסא. לכאורה יש לטענה זו על מה לסמוך, גם אם ישנם הבדלים משמעותיים בין התוכניות. הבעיה היא שרוב האנשים רואים סיטואציות היסטוריות כתמונות סטילס, כתמונה בודדת, ולא רואים אותן כחלק מסרט, מתהליך. הם רואים רק את הפרטים, ולא את הכיוון ואת המגמה. הם לא רואים את הרצף; מאיפה באה הסיטואציה ולאן היא מובילה. אבל רק מפרספקטיבה של ראיית הדברים כחלק מתהליך יכולים הפרטים להיות מובנים.

כשנוסעים מתל אביב לירושלים רואים את אותו נוף בדיוק שרואים כשנוסעים מירושלים לתל אביב. כשעוצרים לרגע באמצע הדרך בשער הגיא, בלי קשר לכיוון הנסיעה, רואים את אותם עצים. אבל יש הבדל בכיוון ובמגמה של הנסיעה. מירושלים לתל אביב יורדים. מתל אביב לירושלים עולים. אוסלו היה תהליך של כניעה. תכנית טראמפ היא תהליך הכרעה. היא ההפך הגמור מאוסלו; היא המסקנה מכישלון אוסלו, וכישלון זה הוא ההיגיון, המניע וכוח הדחף שלה.  

חוסר היכולת לראות עד כמה תוכנית טראמפ מושרשת בעומק התהליכים ההיסטוריים והשינויים הגיאופוליטיים גם יצר את האכזבה המיותרת בימין כשנשמעו דבריו של ג'ארד קושנר על דחיית החלת הריבונות עד אחרי הבחירות. אבל גישתו של קושנר מעוגנת היטב ביסודות התכנית הזו, כי היא אינה מיועדת רק להכרעת הרשות הפלסטינית בגיבוי אמריקאי. חלק יסודי שלה הוא גם מעטפת גיבוי והסכמה בין לאומיים לתוכנית. גם חלק ממדינות האיחוד האירופי ומדינות ערב אמורות לתמוך בה. תורף התוכנית והמפתח להבנתה ופרשנותה הוא הקביעה שהחלת הריבונות הישראלית איננה מותנית בהסכמת הפלסטינים לתוכנית. גם אם עיקרון זה לא מופיע בתכנית בכתב, הוא נאמר במפורש בתורה שבעל פה שצמודה לה. כשקושנר תומך במפורש בעיקרון, ורק דוחה את יישומו בחודשים אחדים, הוא דואג לנראות של התכנית ומוודא שהתכנית לא תיראה כמחטף חד צדדי, בכדי שהמעטפת הבינלאומית הנדרשת תוכל לתמוך בה.

כשקושנר מנסה לגייס את העולם לתמיכה בתוכנית, לפחות בשתיקה, הוא מגייס אותו להסכמה להחלת הריבונות הישראלית בלי קשר להסכמה פלסטינית. הוא מגייס אותו גם לתמיכה בלוח הזמנים ובתנאים הבלתי אפשריים שמציבה התוכנית לפלסטינים, ובראשם התנאי לפרוק החמאס מנשקו ופירוז רצועת עזה. התנאי הזה נועד להבטיח שגם אם אבו מאזן יתחכם ויסכים בקריצה לשאר התנאים, את התנאי הזה הוא לא יוכל למלא לעולם. מי שרואה בעסקת המאה תוכנית הכרעה מבין איזה יתרון אדיר יש בתמיכה של הקהילה הבינלאומית בתוכנית.

בהיבט הפוליטי הפנים ישראלי, הדחייה "לאחר הבחירות" נועדה לאפשר הקמת ממשלת אחדות שתיצור קונצנזוס ישראלי רחב שחיוני לביצוע התוכנית. עם זאת, קושנר יודע היטב עד כמה חשוב שנתניהו יהיה זה שיוביל ליישום התוכנית ולא גנץ, ולכן גם מבין את הצורך הפוליטי של נתניהו להתחיל בהחלת הריבונות עוד לפני הבחירות, לפחות באופן מצומצם וסמלי. לא יהיה מפתיע אם בסופו של דבר, למרות השיקולים החשובים של קושנר לעיכוב יישום החלת הריבונות, הוא ישחרר קצת את החבל כדי לסייע לנתניהו לנצח בבחירות.

ראשי מועצת יש"ע ואנשי ימינה מפעילים על נתניהו לחץ כבד להחלת הריבונות עוד לפני הבחירות, כדי להניע אותו ללחוץ על קושנר וטראמפ שיאשרו זאת. משיכת החבל הזו של אנשי הימין חשובה, אבל צריך גם להיזהר שהחבל לא ייקרע. אין מקום לאמירות נמהרות כמו "ללכת לטראמפ על הראש". אכן, בעיקרון היינו אמורים להחיל את הריבונות גם בלי הסכמה אמריקאית, אבל אם אפשר לגייס אותה, ואיתה גם הסכמה בינלאומית, אין ספק שיש בכך יתרון ששווה את ההתאפקות. תוכנית המאה של טראמפ היא מלאכת מחשבת מדינית מתוחכמת. לימין האידאולוגי אסור לחבל בה.