עת פירוק

מה שחולל אהרון ברק הוא דקונסטרוקציה של החברה בישראל. אהרון ברק הוא המפרק הרשמי של החברה הישראלית.

בס"ד

ב' בטבת, תש"פ

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

החלטתו של בג"ץ השבוע לבחון האם ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול לקבל את המנדט להרכבת ממשלה, לנוכח מצבו המשפטי, מעידה על כך שאין כבר כללי משחק מוסכמים בין הכוחות השונים בחברה הישראלית. מצב זה הוא תוצאה ישירה של המהפכה השיפוטית שחולל השופט אהרון ברק במערכת המשפט בישראל.

היו מי שהגדירו את אהרון ברק "שודד הדמוקרטיה הפרלמנטרית" (חיים רמון) או "פיראט שיפוטי" (המשפטן האמריקאי הבכיר ריצ'רד פוזנר), אבל הגדרות אינן מצליחות לאחוז את השור בקרניו. את מה שחולל אהרון ברק בחברה הישראלית אפשר להגדיר במושגי הפוסט מודרניזם כתהליך של פירוק, דקונסטרוקציה. אהרון ברק יישם את תהליך הפרוק הפוסט מודרני במערכת המשפט בישראל.

התודעה הפוסט מודרנית היא תודעה מפרקת. היא מפרקת את האומה, את המשפחה, את היחיד וזהותו, וגם את השפה והלשון (וממילא את האמון בין בני האדם ואת יכולת שיתוף הפעולה ביניהם). מה שעשה ברק במהפכה השיפוטית שלו הוא תהליך פירוק פוסט מודרני מובהק, ומכיוון שמערכת המשפט – בניגוד לתרבות, לאמנות, לביקורת הספרות וכדומה – היא הבסיס לקיומה של החברה, מה שבסופו של דבר חולל אהרון ברק הוא דקונסטרוקציה של החברה בישראל. אהרון ברק הוא המפרק הרשמי של החברה הישראלית.

כי מהו המשפט המערבי? אף אחד לא טוען שהוא משפט של אמת וצדק. בניגוד למשפט התורה, שטוען שהוא נובע ממקור של אמת וצדק מוחלטים, מהאלוהים, המשפט המערבי אינו מתיימר אלא ליצור הסכמה חברתית סביב חוקי משחק ברורים, בהירים ופשוטים ככל האפשר, שיאפשרו לחברה לתפקד באופן תקין. הוא בא לקבוע חוקי משחק לפתרון סכסוכים בחברה, בלי להתיימר לצדק או מוסר מוחלטים. מעמדם המהותי של החוקים במשפט המערבי הוא בדיוק כמו זה של חוקי התנועה: הם באו לעשות סדר. אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.

אבל כשמערערים את פשט מובנם של החוקים האלה; כשהופכים את הפרשנות של החוקים לחופשית, אבסטרקטית ואוורירית; כשהחוקים הופכים לסובייקטיביים מעצם מהותם והגדרתם הרשמית; כשפרשנותם הופכת לתלוית בשופט כזה או אחר, מצב רוחו, דעותיו, גחמותיו, יומרותיו, יהירותו והאינטרסים הפוליטיים שלו – מפרקים את ההסכמה שעליה בנויה החברה וממילא מערערים את יציבותה. וזה בדיוק מה שחולל אהרון ברק בחברה הישראלית. כולנו מכירים את המושגים שהפכו את המשפט הישראלי לערטילאי: סבירות, מידתיות, מתחם הסבירות, סבירות מהותית ודומיהם. הבעיה בשפה המעורפלת הזו אינה רק שתכליתה להסתיר את כוונותיהן האמתיות של המשתמשים בה, אלא בכך שהיא הופכת את כללי המשחק לאמורפיים, ובכך משליטה בחברה תוהו ובוהו.  

מי שהביא את החברה הישראלית לסכסוך העמוק אותו אנחנו חווים בימים אלה, לניגודים הקשים, לפילוג הנוכחי, למחלוקות החריפות, לאובדן האמון ההדדי, להרס הבסיס המוסכם לשיתוף פעולה, וכן, גם למשבר הפוליטי הנוכחי – הוא אהרון ברק, באמצעות המהפכה השיפוטית שלו. עיקר הבעיה איננה בכך שמערכת המשפט שהוא עיצב משקפת ערכים של מיעוט אריסטוקרטי יהיר כוחני ומתנשא; הבעיה במהפכה השיפוטית היא שהיא טשטוש כללי המשחק המוסכמים. ברוח משל חוקי התנועה האמור, אפשר לומר שברק יצר מצב שבו לא ברור לכולם ולא מוסכם על כולם האם כשמגיעים למעגל תנועה פונים לימין או לשמאל. זה הכול.

ברק איננו לבד, כמובן, ואינו הגורם היחיד למצב שנוצר. הוא רק זה שמייצג בתמציתם את רוח הזמן ותודעת התקופה הפוסט מודרנית, והוא זה שהוציא אותה אל הפועל במערכת המשפט. הפוסט מודרניזם הוא ביקורת התודעה המודרנית. הוא צמח מתוכה, הוא פריה והוא המסקנה הסופית שלה. מסקנת הביקורת הפוסט-מודרנית היא שהתודעה המודרנית חסרת בסיס רציונלי. בכך הוא שומט את הבסיס מתחת רגליה, ומפרק אותה ואת מבני המחשבה והערכים שעמדו ביסודה.

"עת לפרוץ ועת לבנות", ודווקא בסדר הזה. כשמגיע הזמן להתחדשות, כשבאה העת להופעתו של שלב חדש בתודעה, באומה, בחברה ובהיסטוריה, ההרס והפירוק הם שלב הכרחי. החדש לא יוכל להופיע אם הישן ימשיך להתעקש על מעמדו ולא יאפשר לחדש להיבנות על גביו.

בלי שהתכוון לכך הוכיח אהרון ברק שחברה הבנויה על יסוד משפט המבוסס על הסכמה אנושית, ותהיה מלאת רצון טוב וכוונות טהורות כאשר תהיה, היא חברה שלא יכולה להימלט מהגורל של "איש את רעהו חיים בלעו". שלא בטובתו אישר ברק את דברי הרב קוק  "מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים", המקור היחיד למשפטי אמת וצדק, והדרך היחידה להבטחת איתנותה וליציבותה של החברה בישראל.

  

סער כבר ניצח

למרות ההפסד הצפוי, התייצבותו של גדעון סער ראשון למאבק על ראשות הליכוד איננה רק הקדמה משמעותית של מתחריו על הירושה בליכוד, אלא הרבה יותר מכך; גם אם יפסיד סער לנתניהו, ובתנאי שלא יהיה זה הפסד מביך, הוא כבר ניצח. 

בס"ד

כ"ג בכסלו, תש"פ

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

ה-2 בנובמבר 1953 היה יום קשה לציבור בישראל. דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הודיע לנשיא המדינה על פרישתו מהחיים הפוליטיים. אמנם היו סימנים מוקדמים לפרישה, אבל לציבור באה ההודעה כרעם ביום בהיר. בן גוריון, האב המייסד של מדינת ישראל, נטש את הציבור ועזב אותו לאנחות. תחושת אבל ויתמות השתררה בציבור. רבים חשו שהלכה המדינה. אבל ראו זה פלא, מדינת ישראל המשיכה להתקיים, ואף לפרוח ולהתעצם, גם בלי בן גוריון.

חילופי דורות בהנהגה הם תמיד טראומה קשה, ולא רק לציבור. גם מנהיגים מתקשים לפנות את כיסאם, לא פעם מחשש כן שהמציאות לא תוכל בלעדיהם. בן גוריון עצמו חזר לכ-8 שנים נוספות, עד שהפך לנטל על מפלגתו והיא נפטרה ממנו. דור מייסדי המדינה של מפא"י נותר בשלטון עד 1973 ורק המשבר הנורא של מלחמת יום הכיפורים לימד אותו שעבר זמנו.

גם אם לא בטוח שאנחנו נמצאים היום בסוף עידן נתניהו, את תחילת סוף העידן הזה כבר ניתן לראות באופק. לכן טוב וראוי עשה גדעון סער כשהתייצב מול נתניהו למאבק על ראשות הליכוד. התייצבותו להתמודדות איננה רק לגיטימית מבחינה ציבורית ודמוקרטית, אלא גם חיונית; היא תנאי להעברה מסודרת של ההנהגה ללא משברים מיותרים. היא מסמנת את היורש וממשיך הדרך, דבר שנתניהו לא רק שלא טרח לעשות, ויותר מכך – הקפיד למנוע את צמיחתם של יורשים אפשריים. רבים מחברי הליכוד לא מסוגלים לתאר לעצמם ליכוד או מחנה ימין שנתניהו איננו מנהיגו, וחשים שהתמודדותו של סער היא בבחינת בגידה. בעתיד, כשההתמודדות הזו תתברר כדבר חיוני שהקל על תהליך חילופי ההנהגה, הם יוכלו להעריך את סער ואת מעשהו.

לא פעם המוטיבציה של טוענים לכתר באה מתוך יומרת שווא ודמיונות כוזבים; פעמים שהיא מוצדקת, אבל נכשלת משום שהיא מקדימה את זמנה. במקרה של סער נראה שהתמודדות שלו על ראשות הליכוד ומחנה הימין באה מהמקום הנכון ובזמן הנכון, ולפחות משלוש  סיבות.

ראשית, עצם תעוזתו של גדעון סער להתייצב להתמודדות מעידה שהוא עשוי מחומר של מנהיגים ולא של עסקנים. סער חותר למגע, יודע שרק המעז מנצח ומוכן להסתכן, וזהו תנאי ראשון לכול מנהיגות ראויה. סער גם עושה זאת באופן ממלכתי, ענייני ונקי, למרות אווירת הביבים הפוליטית שמסביבנו. גם לתזמון ראוי לשים לב. סער פרש לכמה שנים, הכין עצמו, חיכה לרגע המתאים לשם חזרה לליכוד, וחיכה גם לרגע המתאים, לעניות דעתו לפחות, לשם התייצבות אל מול נתניהו. איך אמר פעם מישהו בליכוד: איפוק זה כוח. הן ההכרה בחשיבות התזמון הנכון, והן האיפוק להמתין לו, הם תנאי למנהיגות ראויה.

שנית, האידאולוגיה. בניגוד לנתניהו מבין סער שהכרעת הרשות הפלסטינית ותחילת החלת הריבונות ביהודה והשומרון היא צו השעה. מי שעקב אחריו בשנים האחרונות יודע היטב שעמדותיו ביחס לארץ ישראל היו לאורך כל הדרך הרבה יותר נחושות ונחרצות מאלה של נתניהו. כך גם בנושא המשפטי; סער מבין היטב את הצורך בתוכנית הבראה כוללת למערכת המשפט בישראל ובהחזרתה למקומה הראוי.

שלישית, הנקודה היהודית. בניגוד לנתניהו שהוא עדיין תוצר של התודעה הציונית החילונית, סער הרבה יותר מתקדם ועדכני ממנו מבחינת התודעה. סער כבר לא רק ישראלי אלא גם יהודי. לפי מה שפורסם למד סער תורה במשך שנים עם אחד מגדולי עולם התורה החרדי. בברית המילה של בנו הצעיר הוא קיבל על עצמו לשמור שבת. סוג של חובש כיפה שקופה. במובן זה הוא שייך לליבת התהליכים התודעתיים המתרחשים היום בחברה הישראלית, תהליכים שנתניהו זר להם לחלוטין. העובדה הזאת, הנקודה היהודית, משמעותה היא שימניותו של גדעון סער וזיקתו לארץ ישראל באות ממקום הרבה יותר עמוק ושורשי מאשר אלה של נתניהו. אם וכאשר הוא יהיה בראשות הליכוד, לברית ההיסטורית שבין הליכוד למפלגות החרדיות והדתיות יהיה לא רק בסיס של אינטרסים משותפים, אלא גם בסיס של הזדהות רעיונית וסנטימנט משותף, מה שעשוי להעמיק אותה הרבה יותר.

סער כנראה לא ינצח בבחירות המוקדמות בליכוד בשבוע הבא. הזמן קצר מידי וגם המציאות עדיין איננה בשלה לכך. אבל למרות ההפסד הצפוי, התייצבותו ראשון למאבק על ראשות הליכוד איננה רק הקדמה משמעותית של מתחריו על הירושה בליכוד, אלא הרבה יותר מכך; גם אם יפסיד סער לנתניהו, ובתנאי שלא יהיה זה הפסד מביך, הוא כבר ניצח. 

  

הפעם הולכים בשני ראשים

הבלוק הטכני של ימינה נכפה בלחץ הציבור. התוצאות של החיבור מלמדות שלא ראוי לכפות אותו עכשיו שוב על הצדדים.

בס"ד

ט"ו בכסלו, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מערכת הבחירות השלישית ברציפות, שנגזרה עלינו השבוע, מחזירה לסדר היום את שאלת ההיערכות הפוליטית הראויה של הציונות הדתית. אידאולוגית ועקרונית רצוי שהציונות הדתית תלך בראש אחד, אבל לשם כך יש צורך בשיקום עמוק ויסודי של הייצוג הפוליטי שלה. בימים אלה עולות קריאות ויוזמות המבקשות לעשות זאת כבר לקראת מערכת הבחירות הקרובה, אבל נראה שהן אינן מתחשבות בנסיבות המיוחדות שאנחנו ניצבים בפניהן.

ראשית, לוח הזמנים. תהליך השיקום הנדרש צריך להיות יסודי ושורשי, ואי אפשר לעשות אותו בחודשיים-שלושה. הוא מחייב, קודם כל, התפקדות פתוחה ורחבה של כל מי שמזדהה עם ערכי הציונות הדתית, לשם בניית גוף פוליטי אחד. זהו תנאי לעריכת בחירות מקדימות לראשות הרשימה ולפחות לחלק מהרשימה עצמה. שיקום מחייב גם ניסוח עקרונות אידיאולוגיים מוסכמים, לפחות כלליים ועקרוניים. תהליך כזה מחייב זמן.

שנית, הנפשות הפועלות. לא סוד הוא שהבלוק הטכני של רשימת ימינה היה אילוץ שנכפה על שני הצדדים בלחץ הציבור. הן בבית היהודי והן בימין החדש, לא כולם הרגישו נוח בהליכה המשותפת הזאת. לזכותם יאמר שהם קיבלו עליהם את הדין. התוצאות המאכזבות יחסית של החיבור המאולץ הזה, והעובדה שמעצם מהותו הוא הותיר שתיים-שלוש רשימות בחוץ והביא לאובדן מנדטים, מלמדים שלא ראוי לכפות אותו עכשיו שוב על הצדדים. מעל לכל, הנסיבות הפוליטיות שהשתנו באופן יסודי, והופכות להגיונית מאד את ההליכה בשני ראשים – הימין החדש בצרוף פייגלין מזה, והבית היהודי, האיחוד הלאומי-תקומה עוצמה ונעם מזה.

החשש הגדול שהביא להקמת ימינה היה שהימין החדש שוב לא יעבור את אחוז החסימה, חשש מוצדק מאוד בזמנו. במצב העכשווי החשש הזה פחות מוצדק. נתניהו מבין היום ש"שתיית" קולות הימין החדש בבחירות של אפריל והורדתו מתחת לאחוז החסימה הייתה בעוכריו. הוא לא יחזור על הטעות הזו. גם אם ינסה לא יעלה הדבר בידו; מעמדו הציבורי נחלש ורוב הציבור למד שהגוש הוא שחשוב, כפי שטענה שקד לאורך כל הדרך. נתניהו גם מבין שרבים הושפעו מתעמולת "רק לא ביבי" ולא יצביעו לליכוד רק בגללו, דבר המחייב אותו לאפשר חלופה בימין שאיננה מזוהה איתו ישירות, שתקלוט את הקולות הללו ותותיר אותם בימין.

יותר מכך, הליכוד בראשות נתניהו התקשה בשתי מערכות הבחירות האחרונות להביא קולות מהמרכז. הימין החדש בראשות בנט ושקד יוכלו לחצות את הקווים ולפנות לקולות שהצביעו בעבר לכחלון, לליברמן ואפילו לכחול לבן. במצב שנוצר רק לימין החדש יש סיכוי להיות שובר שוויון, להביא קולות מהמרכז ולשנות את התיקו המתמשך. הפעם יש לנתניהו אינטרס מובהק, אסטרטגי, לחזק את בנט ושקד. נוסף לכך, מינויו של נפתלי בנט לשר הביטחון חיזק את מעמדו הציבורי, מה שנותן רוח גבית נוספת לימין החדש.  

מכל הסיבות הללו עדיף ששקד ובנט לא יצטרפו עכשיו לליכוד, גם אם תפתח בפניהם הדלת; הם ייעלמו שם בצילו של נתניהו ולא יביאו שום ערך מוסף אלקטוראלי, בדיוק כפי שקרה עם כחלון ופייגלין. גם אם גדעון סער יעמוד בראש הליכוד יהיה צורך בימין החדש כחלופה שתותיר בימין את אנשי "רק ביבי" שיתקשו לסלוח לו ולתמוך בו. אין סכנה שסער "ישתה" את הימין החדש; הוא עדיין לא נתניהו.

אבל כל זה הוא רק צד אחד של החשבון. בצדו השני עומדת "זהות", שהיא הסיבה העיקרית לכך שהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה בבחירות של אפריל. שתי המפלגות האלה בנו על אותו פלח סוציו-פוליטי של הצעירים והליברלים הסרוגים, פלח שהביא יחדיו כשבעה-שמונה מנדטים, אבל בחלוקה ביניהן הותיר את שתיהן מתחת לאחוז החסימה. מאז השתנו הנסיבות ללא היכר. "זהות" התפרקה מבפנים (כצפוי, יש לומר), והטרמפיסטים נטשו אותה ונפוצו לכל עבר. מה שנותר היום מ"זהות" הוא המותג, וכמובן, משה פייגלין.

שריון מקום ראוי לפייגלין בימין החדש יהיה בנסיבות אלה הגיוני לחלוטין. כתנועה, "זהות" על כל מרכיביה הייתה בעייתית מאוד, כפי שהסברתי בעבר וכפי שהוכיחה המציאות. אבל לפייגלין כשלעצמו דין אחר. הוא יוכל להביא אתו קהל גדול הדבק בו, את האיכויות המיוחדות שלו, ואת בשורת הזהות היהודית. מצד שני כחבר ברשימה ולא כמי שעומד בראשה, הוא ילמד לקצץ מעט את ה"שפיצים" האידיאולוגיים שלו, לשתף פעולה, ולהפנים ש"רק אני" איננה פוליטיקה. בנט שקד מצאו בעבר לשון משותפת עם פייגלין והחיבור ביניהם יהיה די קל וטבעי, במיוחד לאור העובדה שאין לפייגלין חלופה.

הראש השני של הציונות הדתית, חיבור בין הבית היהודי, האיחוד הלאומי-תקומה, עוצמה ואולי גם נעם, גם הוא טבעי יחסית. הוא כבר התממש ברובו בבחירות של אפריל, ולא תהיה בעיה לחדשו. כל אחד משלושת הגופים המרכיבים אותו מביא כשני מנדטים, ויחד סביר מאד שהם עוברים את אחוז החסימה.

בנסיבות הנוכחיות ולאור לוח הזמנים הקצר, נראה שזו תהיה ההערכות הנכונה לקראת מערכת הבחירות השלישית העומדת בפנינו.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

משטר כחול לבן

נוכח המשבר הנוכחי ולאור ההכרה שזהו משבר עמוק, משטרי ולא רק פוליטי, הגיע הזמן להתחיל לדון בחלופה עברית, יהודית, ישראלית במובן המקורי של המושג, למשטר הנוכחי של מדינת ישראל.

בס"ד

ח' בכסלו, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הצורך הוא אבי ההמצאה, כידוע. כל עוד המציאות יציבה והמערכות מתפקדות כראוי, אף אחד לא מחפש פתרונות חדשים לבעיות שאינן. רק כאשר מתגלה משבר במציאות ומערכות החיים מפסיקות לתפקד, מתגלה ההכרח בשינוי יסודי שלהן. שום תשובה לא תתגלה בלי שאלה שקודמת לה. הקושיה, המשבר, הם המפתח להתגלותו של שלב חדש בחיי הפרט או האומה.

המשבר אותו אנו חווים בימים אלה איננו רק משבר פוליטי; זהו משבר משטרי. המשטר כשלעצמו מתגלה כבעייתי. המשבר הזה גם איננו מקומי; זהו משבר רוחבי הבא לידי ביטוי במספר רב של מערכות. זהו משבר של השיטה הדמוקרטית, של מערכת המשפט בישראל, של החוק והמשפט כשלעצמם, של היחס והאיזון שבין שלושת הרשויות העיקריות ועוד.

המשטר בישראל, כפי שגובש עם הקמת המדינה, איננו תוצרת כחול לבן, כידוע. הוא איננו מבוסס על מקורות ישראל, על התרבות הישראלית ההיסטורית, על האתוס והשאיפות שלה וגם לא על המגמות הערכים והתכליות המאפיינים אותה. המשטר הזה הוא ייבוא של הדגם המדיני המערבי, בהתאמות קלות להוויה הישראלית דאז. הציונות התפתחה מתוך תנועת ההשכלה ועל יסודותיה, ועל בסיס זה נוצק גם המשטר בישראל.

מאז תחילת הציונות היו ניסיונות לחדש את המשפט העברי ועלו הצעות שונות לביסוס המשטר בישראל על יסודות התרבות היהודית. אבל כל הניסיונות הללו הקדימו את זמנם והתגלו כבוסריים. כל עוד לא היה צורך אמתי בחלופה, כל עוד היא לא הייתה כורח המציאות, לא רק שלא היה לה סיכוי להתקבל, אלא שגם לא היה לה סיכוי להתפתח, להתבגר ולהפוך למשמעותית.

אבל נוכח המשבר הנוכחי ולאור ההכרה שזהו משבר עמוק, משטרי ולא רק פוליטי, הגיע הזמן להתחיל לדון בחלופה עברית, יהודית, ישראלית במובן המקורי של המושג, למשטר הנוכחי של מדינת ישראל. ישנן התחלות של דיון בכיוון הזה, ואחת מהן היא ספרו המאלף של הרב עדו רכניץ "מדינה כהלכה", אבל זוהי רק סנונית ראשונה המבשרת תהליך יצירה ארוך ויסודי. אכן, מדובר על חזון רחוק, אבל המשבר הנוכחי מתחיל לסמן לא רק את הצורך בהגשמתו, אלא גם את הכורח ההיסטורי בכך.

בצלאל סמוטריץ' דבר לפני חודשים מספר על "מדינת הלכה" והסביר שהוא היה חפץ בה, אבל הוא מבין שרוב הציבור בישראל לא נמצא באותו מקום, ושאין לו שום רצון לכפות אותה עליו. אבל הבעיה היא לא רוב הציבור בישראל, שאיננו רואה לפניו הצעה שרלוונטית למציאות חייו, אלא אותו ציבור תורני שממנו אמורה לצאת הבשורה ורובו עסוק בסוגיות שנטחנו כבר אלפי שנים, במקום בחידושה של התורה שבע"פ וביצירתיות תורנית מהסוג שאפיין את חז"ל. כזו שתהיה נאמנה למקור ולכוונתו הפנימית, ועם זאת אמיצה ופורצת דרך.

כל מה שאפשר כרגע להגדיר בנושא של מדינה יהודית הוא את הכיוון הכללי שאליו יש לחתור וכיצד באופן כללי היא אמורה להראות. ממהותו של העניין הוא שפרטי הדברים אמורים להתגלות רק תוך כדי תנועה, הגשמה והתחככות במציאות. אילולא כך היה, לא הייתה זו תורת חיים אותנטית. החזון של מדינת ישראל כמדינה יהודית מדבר על מדינה מודרנית, מפותחת, שכל מערכות חייה בנויות על פי הרוח הישראלית ועל מנת להביא אותה לידי ביטוי; מדינה רלוונטית לתקופתה וזמנה, המעורבת בין העמים, והמסוגלת לשלב במסגרתה את כל היקר והטוב מכל הישגי האנושות בכל תחומי החיים; מדינה שהמצע המשותף לכל אזרחיה הוא הזהות היהודית, ושנפטרה מהחלוקה הסוציולוגית המופרכת מעיקרה בין דתיים לחילוניים. מדינה המתנהלת על פי משטר שתואם את רוחה, יעדיה וצרכיה הייחודיים של האומה הישראלית.

לא מדובר על שליפה מהמותן, אלא על מאמץ יצירה לאומי שיארך כשנות דור. במסגרת יצירה זו יצטרכו להיות נדונות כל הסוגיות הקשורות למושגים של מלכות ישראל, סנהדרין, המשפט העברי וכדומה. זה איננו אתגר המונח לפתחו של הוגה בודד או אפילו קבוצה מצומצמת; הכוונה היא למהלך יצירה בהיקף לאומי, בו משתתפים מיטב הכוחות התורניים, הרוחניים, האקדמיים והאינטלקטואליים של האומה. מהלך זה צריך להיות פתוח, חופשי ומשוחרר, על מנת שיהיה אותנטי ויביא את התוצאות המיוחלות. את תהליך היצירה הזה ניתן אולי להשוות, אבל במהופך, לתהליך היצירה שריכז בזמנו רבי יוחנן בן זכאי ביבנה, עת הורגש הצורך לחדש את התורה שבעל פה על מנת שתוכל להורות לעם את דרכו בשנות הגלות הארוכות.

זהו האתגר שהמשבר הנוכחי מעמיד בפנינו. עם ישראל, שידע רק לפני דור או שניים ידע להקים מדינה, לקבץ גלויות, ולפתח צבא, חקלאות, התיישבות, מדע, תעשיה וטכנולוגיה, במאמץ לאומי משותף של חלק גדול מכוחותיו, ידע גם לעמוד במשימה הזאת.