סוף עידן נתניהו?

אין שום סיבה שרשימת הימין המאוחד תתלה את גורלה בליכוד בכלל ובנתניהו בפרט. אדרבה, זו בדיוק הסיטואציה הפוליטית וזהו הזמן שבהם ראוי לציונות הדתית להשתחרר מהכפיפות הפוליטית ההיסטורית לליכוד ולצאת לדרך עצמאית.

בס"ד

ח' במנחם-אב, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הצהרת הנאמנות עליה החתים השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו את חברי סיעת הליכוד מעידה על שלב נוסף בהתערערות מעמדו הפוליטי. על המובן מאליו אין צורך להחתים ואכן בעבר לא ראה נתניהו צורך בהצהרת נאמנות שכזו. אלא שהיום כנראה גם נתניהו חש שמעמדו הפוליטי הולך ומתערער ומכאן הצורך הדחוף בהחתמה המשונה.

ייתכן שהמצב הפוליטי שיצר אביגדור ליברמן מסמן את סוף עידן נתניהו. אין צורך לפרט את כל הישגיו הרבים של ראש הממשלה; כולם מכירים אותם היטב כולל יריביו הפוליטיים. אבל לכל דבר טוב יש סוף, ובפרספקטיבה היסטורית גם עידן נתניהו מתקרב כנראה לסיומו. עם כל מעלותיו יש לו גם חסרונות, כמו לכל מנהיג אחר. את מעלותיו הוא כבר הוכיח והפיק מהם ברכה גדולה לעם ישראל ולמדינת ישראל. עכשיו מתחילים להתגלות חסרונותיו וראש לכולם הוא נכונותו להותיר את תביעתם הלאומית השקרית של הפלסטינים לבעלות על הארץ הזו על כנה, ולא להכריע אותה. זו הסיבה העמוקה, ההיסטורית, לכך שהגיע זמנו לפנות את מקומו.  

עורכי הסקרים, וגם לא מעט פוליטיקאים מדברים עדיין על גושים, גוש הימין וגוש השמאל, אבל נראה שזהו אנכרוניזם. בעקבות המהלך של ליברמן קשה להמשיך לדבר על גושים. המבנה הזה של גושים הולך ומתרסק לנגד עינינו ושום תבנית או מבנה חדשים עדיין לא מסתמנים באופק. נראה שאנחנו נכנסים לתקופת מעבר של כאוס פוליטי שבו יהיה כוחות שונים, שלא בהכרח מזוהים על פי הגושים המסורתיים. מציאות כזו פותחת אינספור אפשרויות לקואליציות עתידיות שונות ומשונות, שכרגע לא יכולות אפילו לעלות על הדעת. גם השאלה כמה מנדטים תקבל כל תנועה פוליטית בבחירות הקרובות מסבכת את הערכת האפשרויות. אף אחד לא יודע באמת מה ילד יום.

במציאות כזו ייתכן מאוד שמפלגת הליכוד לא תרכיב כלל את הממשלה הבאה, ואולי אפילו לא תהיה חלק מהקואליציה. אם אכן ייכנס הליכוד לתקופה של חילופי דורות בהנהגה, סביר שהוא יצטרך לשם כך לשבת קדנציה אחת, אולי קצרה, באופוזיציה. קשה לראות את נתניהו מכיר במצבו ומפנה את מקומו בצורה מסודרת לאישיות אחרת בליכוד בלי תהליך כזה.

בתקופת המעבר הזו אין שום סיבה שרשימת הימין המאוחד תתלה את גורלה בליכוד בכלל ובנתניהו בפרט. אדרבה, זו בדיוק הסיטואציה הפוליטית וזהו הזמן שבהם ראוי לציונות הדתית להשתחרר מהכפיפות הפוליטית ההיסטורית לליכוד ולצאת לדרך עצמאית. התלות רבת השנים של הציונות הדתית בליכוד היוותה עבורה רחם פוליטי חיובי ואפשרה לה להתפתח ולקדם את עם ישראל על פי דרכה, אבל עתה הגיע כנראה הזמן לזקיפת הקומה ולהצבתה של הציונות הדתית ככוח פוליטי עצמאי שאיננו מחויב אוטומטית לליכוד.

בחלק מן הסקרים הנערכים בימים אלה מתגלה הימין המאוחד כתנועה השלישית בגודלה אחרי הליכוד וכחול לבן. המסה הפוליטית שנוצרה בעקבות האיחוד האחרון היא משמעותית ביותר. היא מהווה בסיס כוח שמאפשר לצרף אליו קהלים חדשים, שכן כוח מביא עוד כוח, תנופה יוצרת תאוצה, ומסה מושכת אליה מסה נוספת.

כרגע ההסברה של הימין המאוחד מרוכזת סביב המותג של "ימין אידאולוגי". זהו אמנם מהלך הסברתי מחויב המציאות אבל לא בטוח שיש לו אופקים גדולים, ולכן אין להסתפק בו. המותג שיכול לחדור לעומק השטח של היריבים הפוליטיים, ובעיקר להביא מנדטים מכחול-לבן הוא דווקא הזהות היהודית.

האמירה ש"אין יותר דתיים וחילוניים, כולנו יהודים", אינה רק אמת סוציולוגית ואידאית שהולכת ומתממשת בדור הזה, ובעיקר בין צעיריו, אלא גם בשורה פוליטית. היא גם התשובה הראויה לקמפיין השנאה של לפיד וליברמן. הציונות הדתית צריכה להיות באופן טבעי נושאת הדגל של הבשורה הזו, שאינה סותרת את הצד התורני שלה. אדרבה, הצד התורני הוא שמאפשר אותה; הוא ששומר ומבטיח שהבשורה הזו תצא לציבור הרחב בתיקון ולא בצורה מקולקלת משובשת ומעוותת, כפי שראינו לאחרונה ביותר מתופעה אחת.

החשבון הפוליטי הזה הוא רק ביטוי לתהליכי עומק היסטוריים. שקיעתה של מפלגת העבודה עד לכדי אפשרות סבירה להיעלמותה בבחירות הקרובות איננה מקרית: היא ביטוי עמוק לתהליך היסטורי של מעבר משלב א' של שיבת ציון, שהיה מבוסס על תודעה חילונית אירופאית, לשלב ב' שלה שלא יכול להיות מבוסס אלא על תודעה יהודית.

מבחינה היסטורית, השמאל הישראלי מייצג את העבר. הליכוד הוא תמצית ההווה. הציונות הדתית מסמנת את השלב הבא. הסיטואציה הפוליטית הנוכחית, על כל הכאוס שבה, על כל האפשרויות לסדר תבנית ומבנה חדשים בפוליטיקה הישראלית, מחייבת אותנו לזקוף קומה ולצאת לדרך פוליטית עצמאית. ממש כאותו מזל ברקיע היא מכה אותנו ואומרת לנו "גדלו!"

לא רק חיבור טכני

כרגע האיחוד הפוליטי בציונות הדתית הוא "בלוק טכני" בלבד. הוא נכפה עלינו "הר כגיגית". הכורח הזה בחיבור המחודש חושף את המשמעות העמוקה שלו: שני הצדדים זקוקים זה לזה ומשלימים אהדדי. יש לקוות שהחיבור הטכני הזה יהפוך בהמשך לשיתוף פעולה הדוק.

בס"ד

ר"ח, א' מנחם-אב, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

האיחוד הפוליטי המבורך בציונות הדתית נראה לכאורה כצעד לאחור, חזרה למצב שהיה לפני הפרישה של בנט ושקד מ"הבית היהודי". לכאורה דבר לא התחדש ומהלך ההיפרדות היה לשווא. אבל עיון מדוקדק מעיד שלא כך הם פני הדברים.

לפני הפרישה של בנט ושקד התרוצצו בציונות הדתית שני יסודות. האחד, הוותיק יותר, שביטא מורשת רבת שנים היה זה של בנייה פנימה. לא רק של שמירת האינטרסים המגזריים והגבלת העיסוק לנושאים החשובים למגזר, אלא גם של מגמה אידאולוגית ותורנית של העמקת השורשים, "תחיית הקודש", פיתוח והעצמה של הצד התורני תוך התמקדות בציונות הדתית עצמה ובבניינה.

עם בואם של בנט ושקד, בעקבות בחירות 2013, החל להתפתח היסוד השני, והוא השאיפה ליציאה מגבולות המגזר, הנטייה לפתיחות כלפי הציבור הכללי, לחיבוק והכלה שלו, בשאיפה לא רק להתקיים לידו ולזכות להכרה, אלא גם לצרף קהלים חדשים, להשפיע בנושאים לאומיים ואפילו לחתור להנהגה. היסוד הזה היה תמיד בציונות הדתית אבל במצב לטנטי, רדום ולא מפותח. מידי פעם הוא הבליח, כמו ב"תחייה" למשל, אבל נכשל משום שהיה בוסרי והקדים את זמנו.

היסוד השני, שבו דגל בנט, עורר בשנים האחרונות מתיחות רבה ואי שקט בתנועה. אפשר להיזכר בפרשת אלי אוחנה לדוגמה, בקבלת הפנים הקרירה לה זכה ינון מגל בעת הצטרפותו ועוד. בגלל המגמה הזו הואשם בנט שוב ושוב על ידי רבנים ופוליטיקאים שהיסוד הראשון היה חשוב להם. לשיאה הגיעה הביקורת בהגדרתו כ"רפורמי", או כ"ניאו-רפורמי", ועוד עלבונות מסוג זה. היסוד השני לא קיבל את מקומו הראוי, לא הוכר כחיוני ולא זכה ללגיטימציה. המתח הרב בין שתי המגמות וההתנגשות ביניהן הביאו לפרישה של בנט ושקד.

כשמתבוננים בתבנית הדינמיקה הזו, של חיבור לא שקט ולא מבורר של שני יסודות, היפרדותם ואז חיבורם מחדש, אי אפשר שלא להיזכר בסיפור של אדם וחוה, ובפרשנות שניתנה לו על ידי חז"ל. הסיפור של אדם וחווה איננו רק ובעיקר סיפור של מה שקרה. זהו סיפורה של דינמיקה אופיינית המתרחשת כאן ועכשיו באינסוף מישורים ודרכים, בכול זוגיות שהיא ובכל תחומי החיים. הקונצפט עליו מדובר נקרא בספרים "עיקרון הנסירה".

בתחילה היה הצד הנקבי רק צד אחד של המכלול, צלע אחת בלבד, הכלולה ובלועה לחלוטין בתוך הצד הזכרי, בלי שיינתן לה מקום ומעמד משל עצמה, בלי שהיא תזכה "להגדרה עצמית", בלי שיותן לה להתפתח למלוא שיעור קומתה. כאן בא הכרח הנסירה, ההפרדה בין שני היסודות, הוצאת הצד שלא זכה לאוטונומיה מלאה החוצה, והעמדתו כיסוד בפני עצמו. "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. וייבן... את הצלע...". הממד הבלוע, זה שלא זכה להכרה, מופיע כיחידה עצמאית, מפותחת ואוטונומית. עכשיו הוא "לובש בשר", מופיע כשלעצמו, כ"יש".

בשלב זה, רק אחרי שהיסוד "המדוכא" (אם לנקוט במושגים פמיניסטיים) זוכה לעצמאות, רק אחרי ששני היסודות מופיעים כשלעצמם, הם יכולים לשוב ולהתחבר חיבור מתוקן. עכשיו יכול היסוד הראשון גם להכיר בערכו ובחשיבותו של היסוד השני שהיה בלוע וכלול בו בתחילה: "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי."

שני היסודות האלה, שבעקבות הספרים ניתן לקרוא להם גם "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו", שניהם חשובים. לא רק שלשניהם יש מקום, אלא שבסופו של דבר הם אינם יכולים זה ללא זה ומשלימים זה את זה. את הכישלון הפוליטי של "הימין החדש" ניתן להסביר בהסברים פוליטיים כאלה ואחרים, אבל בעומקם של דברים ברור שהיסוד הזה של פתיחות לציבור הכללי לא יכול להתקיים בלי הגרעין המקורי ממנו יצא. "דיברה תורה בלשון בני אדם"; ריבונו של עולם מדבר אתנו בפוליטיקה ובמנדטים, אבל דרכם הוא מעביר לנו מסר חשוב: גם כשיוצאים למרחב, צריך לשמור את הקשר עם הבית, עם הבסיס, כי בלעדיו מאבדים את הדרך.

גם המגמה של השמירה העצמית, של הבנייה פנימה, של העמקת השורשים והדאגה לבית, זו שמכונה לפעמים בשטחיות ובלעג "מגזרית", איננה יכולה להסתפק בעצמה. כשמגיע הזמן שהאור המאיר לעצמו יחל להאיר גם לזולתו, לציבור הרחב, לאומה כולה, הוא לא יכול להמשיך להסתגר. הוא חייב להופיע מתוך עצמו את יסוד הפתיחות – על כל מה שכלול בו וכל המתחייב ממנו – להכיר בחשיבותו ובערכו ולתת לו את המקום הראוי לו.

כרגע האיחוד הפוליטי הזה הוא "בלוק טכני" בלבד. הוא נכפה עלינו "הר כגיגית". הכורח הזה בחיבור המחודש חושף את המשמעות העמוקה שלו: שני הצדדים זקוקים זה לזה ומשלימים אהדדי. יש לקוות שהחיבור הטכני הזה יהפוך בהמשך לשיתוף פעולה הדוק, ובהמשך יתעלה גם לאחדות אורגנית של שני היסודות, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל.