יום שבת, 16 בפברואר 2019

החורבן האינטלקטואלי של השמאל

עמדות השמאל הישראלי מחייבות אנטי-אינטלקטואליות. האינטלקטואלים בשמאל כבר אינם מסוגלים לחשוב ברצינות ובכנות.


בס"ד 
י"א באדר א', תשע"ט
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")


השבוע נחלתי אכזבה קשה. חנוך דאום הביא לביתי אורחת מכובדת – ראשת מר"ץ, ח"כ תמר זנדברג. המפגש היה בשביל התכנית "המתנחל" שתשודר לקראת הבחירות בערוץ 13, בפורמט המוכר עוד מהבחירות הקודמות: דאום מלווה ראשי תנועות פוליטיות בפעילותם במשך יום שלם ומשוחח עמם בדרכו ההומוריסטית על דא ובעיקר על הא.

כשאנשי ההפקה של התכנית הציעו לי לארח אותה בביתי, קיבלתי את הרעיון בשמחה. מכיוון שלא היה מדובר על עימות שגרתי באולפן, אלא על ביקור של כשעה שמאפשר דיון אינטלקטואלי או לפחות מפגש אנושי, פיתחתי ציפיות גבוהות. בסך הכול, אמרתי לעצמי, זנדברג היא דמות פוליטית מרכזית, בעלת אידאולוגיה ברורה ועקבית, שגם מייצגת רבים מאנשי האקדמיה, מערכת המשפט, אנשי תרבות ואמנות מובילים וכדומה. יש סיכוי שנוכל להתרומם מעבר לשיח הפוליטי השגרתי והמתלהם הרגיל  ולנהל דיון קצת יותר ענייני ואינטלקטואלי. ציפיתי שיהיה עם מי לדבר.

דבר מהציפיות האלה לא התגשם. כבר במשפט השני עלה הנושא של רצח רבין, ולא ירד גם בהמשך. מכאן ואילך ירתה תמר את הסיסמאות המוכרות על תהליך אוסלו, על "הכיבוש", על ההכרח לחלק את הארץ הזאת ועל "שתי מדינות לשני עמים". וכן, כמובן, על "החזון המשיחי" של הימין הדתי ועל ההדתה. לא מפגש אנושי בנוסח "את אחיי אני מחפש", כפי שקרא לכך חנן פורת בזמנו, ולא שום דיון אינטלקטואלי או אידאולוגי. שיח פוליטי רדוד, שטחי ופלקטי.

אם לנסות להעביר את החוויה בדימוי, היה זה כמו לעמוד מול מכונת המזל של הקזינו. אתה מכניס דולר, ואם מתמזל מזלך, נשפך במשך שניות ארוכות זרם של מטבעות, בזו אחר זו, בקול רעם מצלצל. כך התנהל גם המפגש שלנו: על כל משפט שהוצאתי בניסיון נואש להרים את רמת הדיון, קבלתי שטף של סיסמאות נדושות שמוכרות לנו מאז שנות התשעים וימי אוסלו. תמר, אמרתי לה, לא עברו כ-25 שנים? לא קרה שום דבר מאז שנות התשעים? המציאות לא לימדה אותנו משהו? גם ההתנתקות לא? את חוזרת על אותן מנטרות שבימי אוסלו עדיין היה בהן, לפחות לגבי אנשים לא מעטים, איזו תקווה בשורה או לפחות הגיון, אבל היום הן בריחה מן המציאות.

דבר דומה קרה לי גם לפני כמה שבועות, כשעליתי לשידור בתכניתם של ינון מגל וענת דוידוב ברדיו 103. איתי עלה לשידור גם האלוף במיל' עמירם לוין, חבר מפלגת העבודה. גם כאן היו לי ציפיות. בכל זאת, עמירם לוין היה אלוף פיקוד הצפון וסגן ראש המוסד, בן אדם רציני. ציפיתי לדיון ענייני. אבל גם במקרה ההוא פגשתי שטף של מילים ברמת הטוקבק, בלי שום יכולת או נכונות להקשיב או לפתח דיון מינימלי.

בהמשך היום, אחרי המפגש עם זנדברג, ניסיתי להבין מה בדיוק קרה ולמה. היה ברור לי שמשום מה היא הרגישה מאוימת והייתה לחוצה, ושהיא בחרה בטקטיקה של "ההגנה הכי טובה היא התקפה" ופשוט ניסתה להציף אותי במילים. היא התבצרה מולי ולא אפשרה שום פתח למפגש אנושי, כל שכן לשיח אינטלקטואלי. רק שטף סיסמאות חוזרות על עצמן שהיו לי לזרא. אבל לפתע הכתה במוחי תובנה: השמאל הישראלי לא נמצא רק במצב של חורבן פוליטי ואלקטוראלי, כפי שמעידים היום הסקרים, אלא בעיקר במצב של חורבן אינטלקטואלי. הוא לא בנוי להתמודדות רצינית.

העקשנות להמשיך לדגול ברעיון שתי המדינות ובאג'נדה שעמדה בבסיסם של הסכמי אוסלו, בניגוד למציאות שמוכיחה לנו כול יום מחדש שהדבר הוא בלתי אפשרי ולו רק מסיבות ביטחוניות וקיומיות, מחייבת את השמאל הפוליטי להתכחש למציאות ולבצע את כול הלוליינות האינטלקטואלית האפשרית, רק כדי לנסות לתת לעמדה המדינית הזו בסיס רציונלי כלשהו. מלחמה נגד המציאות מחייבת חוסר יושרה אינטלקטואלית. היא מחייבת בניין-על רציונלי, הבנוי על כרעי תרנגולת, שיצדיק את המשך האחיזה בדמיון, ואת הסירוב ללמוד את הלקח. היא גורמת בהכרח לניוון אינטלקטואלי ואידאולוגי.

אין עוד אינטלקטואלים בשמאל הישראלי הפוליטי. אי אפשר שיהיו. העמדות של השמאל הישראלי, ובמיוחד אלה המדיניות, מחייבות אנטי-אינטלקטואליות. יש בשמאל אינטלקטואלים כמובן, כמו גדי טאוב למשל, שלא מתכחשים למציאות ומתמודדים עמה באומץ, בחריפות, בעמקות ובישרות, אבל הם עדיין מתי מעט. הרוב הגדול, זה שעדיין מנסה לאחוז בכוח בעמדות המדיניות של מר"ץ והעבודה, כבר איננו מסוגל לחשוב ברצינות ובכנות. החורבן הפוליטי והאלקטוראלי שאנו רואים היום בשמאל הישראלי הוא תוצאה של חורבן עמוק ושורשי יותר, של החורבן האינטלקטואלי שהביאו על השמאל הסכמי אוסלו. החטא ועונשו.

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

11 תגובות:

  1. ניתן היה לשער שלכם בימין, שחושבים 'ברצינות ובכנות', יהיה פתרון רציני יותר. מה עלינו לעשות לגבי מיליוני הפלסטינים שאנו מחזיקים תחת כיבוש, באופן ישיר (בגדה) או באופן עקיף (בעזה)? (וכן, הכיבוש קיים, ולא ניתן להתכחש לכך, לא משנה עד כמה חזק נעצום את עינינו.) התשובה הכי רצינית ששמעתי עד כה מאינטלקטואלים של הימין לגבי הגדה היא ש'אלוהים יעזור'. ובמשתמע: התשובה שלהם היא שיום אחד תיפתח מלחמה שבה נגרש ונהרוג פלסטינים באופן המוני, ועד אז יתקיים בגדה שלטון אפרטהייד של אדונים יהודים, בפורמט כזה או אחר. פתרון אינטליגנטי, רציני ואנושי לכל הדעות, כזה שמכבד את המורשת היהודית המפוארת של אהבת אדם, אהבת ספר ומוסריות. יש לך, מוטי – כאינטלקטואל רציני שאינו מתכחש למציאות – תשובה טובה יותר, אנושית יותר, הרסנית פחות?
    נכון, אתם בימין שולטים כיום על השיח ועל המוסדות הפוליטיים. נכון, לא נראה שזה עומד להשתנות בקרוב (אלא אם, חס וחלילה, הפלסטינים יחליטו שוב להתקומם, ואז רוב הציבור, שירגיש לפתע את השלכות הכיבוש, יחליט להתנער שוב מהמתנחלים, כפי שקרה למשל ב-2005). אבל העובדה שהימין בשלטון לא אומרת שאינכם מוליכים את כולנו – ישראלים ופלסטינים, ואת הדורות הבאים של כל מי שיחיו כאן – לאסון גדול, עם המשך השליטה שלנו על מיליוני בני עם אחר.
    ודבר אחרון: כידוע, בימין נוהגים להאשים את השמאל בהתנשאות, ולעתים בהחלט בצדק. חבל שאתה מציע תמונת מראה לכך, וכותב בטון מזלזל כלפינו, אנשי השמאל (זה כנראה קל במיוחד כאשר בראשות מרצ עומדת אישה, ועוד צעירה ומוכשרת). האמן לי, רבים מאתנו אוהבים את המקום הזה, ורוצים בטובת האנשים שחיים כאן, לא פחות ממך (אני הרי כותב לך מדם ליבי, אם זה לא היה ברור עד כה). ורבים מאתנו אמנם פחות אינטליגנטים ממך ומשאר אנשי הימין, אבל לא בהרבה. המצב מסובך וכואב לכולנו. בנסיבות כאלה, יותר כבוד ודרך ארץ לא יזיקו לאף אחד – לא בימין ולא בשמאל. מי ייתן שנשכיל ליישב את ההדורים בינינו, ולפעול לטובתם של כל החיים בארץ הזו, בדור הזה ובדורות הבאים, מתוך אחריות ואהבת אדם.

    השבמחק
    תשובות
    1. מר אנונימי הנכבד,
      מאיזו נקודת זמן מתחילה אצלך ההיסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל? מסוף מלחמת העצמאות? או שמא מאוחר יותר,מסוף מלחמת ששת הימים? ועוד שאלה ברשותך, מי משך אחריו את העם היהודי לפלסטינה? האם לא היו אלה הציונים החילונים, כאשר היהדות החרדית נלחמה בהם בחירוק שיניים ובדמעות בעיניים התחננה לא לעלות ולכבוש את ארץ ישראל?
      אז על מי אתה מטיל את האחריות על הצעד הפזיז הזה?
      המצפון המוסרי שלך (כלומר של השמאל הלא ציוני) התעורר רק אחרי מלחמת ששת הימים וגם זאת לא מאהבת בני דודנו המוסלמים אלה מתוך רצון להשכין אתם שלום תמורת חלוקת הארץ לשניים.
      עכשיו, כאשר המצב הוא של לא להקיא ולא לבלוע, אתם מתעקשים על פתרון שמשמעותו הוא הרס של כל מה שנבנה עד כה? אז התשובה של הימין היא - לא יקום ולא יהיה.
      לעם היהודי מגיעה מדינה בדיוק כמו שזה מגיע לכל עם אחר (והפלסטינים אינם עם בפני עצמם).בזכות אותם ציונים חילונים שמשכו את העם היהודי לארץ ישראל (וגרמו לתיאודור הרצל לבכות לילה שלם על תוכנית אוגנדה שלו), הפכה ארץ ישראל להיות למדינתו של העם היהודי לאחר מלחמה עקובה מדם.
      גם הטיעונים המוסרניים נוטפי הדבש שלך אינם מחזיקים מים. הפלסטינים ברצועת עזה נשלטים על ידי אחיהם. אלו שנשארו ביהודה ושומרון נמצאים תחת שלטון עצמי, אז על מה אתה מלין?
      פלא הוא כיצד רואי שחורות כמוך צמחו מתוך האידיאליסטים האופטימיים שהקימו את המדינה.

      מחק
    2. לאלכס היקר, תודה על התגובה. שאלת אותי הרבה שאלות, וגם הנחת לגביי הנחות שונות, שלא עם כולן אני מסכים. לפני שאני משיב, ראשית עליך להשיב לשאלה הפשוטה שאני שאלתי קודם: מה הפתרון שלכם?

      אני סבור, בפשטות, שהאינטרס העליון שלנו, הישראלים, הוא חתירה למצב של חלוקת הארץ, ביום מן הימים, שבו תוכל להתקיים לצד מדינת ישראל מדינה פלסטינית עצמאית. כל מצב אחר מהווה בראייתי איום קיומי ממשי על המשך הציונות (ומהווה גם, כמובן, פגיעה קשה בזכויות האדם של הפלסטינים). כרגע פתרון שתי המדינות נראה רחוק – בין היתר, אם כי לא רק, בשל מדיניות ממשלות נתניהו בעשור האחרון, שניסו להפוך את הפתרון הזה ללא אפשרי. ואולם, ניתן עדיין לחתור להפיכת הפתרון הזה לב קיימא, בין ביתר תוך שימוש בדמיון וביצירתיות היהודיים הידועים, שמשמשים אותנו באופן שגרתי בפעילויות צבאיות שונות – ולו משום שאף אפשרות אחרת אינה מתקבלת על הדעת.

      לכן, אנא ענה בכנות. האם אתה מסוגל להציע פתרון טוב יותר לכיבוש הצבאי שלנו את הפלסטינים, שעלול חס ושלום להידרדר לטיהור אתני המוני או להרג המוני? אני סקרן, באמת, לקבל את תשובתך.

      מחק
    3. שלום לך אנונימי. אני מעריך מאוד את התגובות שלך, דווקא משום שיש בהן רצון לקיים דיון לשמו. וזה ניכר. הבלוג הזה מלא בתפיסת עולם שנותנת תשובה לתביעה המוצדקת שלך לגבי מה היא ההצעה שלי. לא אטריח אותך לעבור על עשרות המאמרים כאן, שיוצרים כמו פאזל תפיסה שלימה וקוהרנטית (שוודאי שלא תסכים לה, אבל זה לא אומר שאים כזו), אבל לפחות למאמר אחד כן אפנה אותך: http://blog.emuni.co.il/2015/11/blog-post_13.html

      מחק
    4. חמודי היקר והאנונימי,
      או, עכשיו אתה יותר נחמד. כמו הבנים בהגדה של פסח. אתה פותח עכשיו בקושיות ולא תוקף בהאשמות – יפה מאוד.
      כידוע לך וכידוע לכולנו, מדינת ישראל ועם ישראל היא מדינה קטנה ועם קטן. לכן פתרונות טוטאליים של גירוש המוני או הרג המוני, כלל אינם אפשריים או ריאלים. רק לסינים או לרוסים מותר לחלום על פתרונות מסוג זה. גם בני ישראל כשעלו ממצרים בהנהגתו של יהושע בין נון לא הצליחו לממש את כיבוש הארץ כולה ולא את השמדת כל האוכלוסיה, כפי שנצטוו.
      ובימינו, אין אנו מצווים על כך, לא בידי אדם ולא בידי שמיים.
      מצד שני, אך טבעי הוא, כי עם ישראל ירצה לשאוף, בשלב ראשון, שני או שלישי, להחזיר לעצמו את חלקי הארץ שנגזלו ממנו בכוח הזרוע במהלך ההסטוריה הארוכה שלו, על ידי אמפריות זרות (כולל המוסלמים).
      תיאודור זאב הרצל ורבים אחרים קיוו בזמנם כי בני דודנו המוסלמים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות ובממטרים של אורז, אולם כידוע תוחלתם נכזבה. בן גוריון, כמדינאי ריאלי ומפוכח, ידע להעריך נכון את יכולתו של היישוב ועל כן ויתר על כיבוש ההר, אך הויתור היה רק טקטי ולא מוחלט, בדיוק כמו הסכמתו למדינת החלוקה. ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל שנרצח ע"י מתנקש נקלה, בנאומו האחרון בפני מליאת הכנסת, הצהיר מפורשות כי ירושלים תהיה מאוחדת וכי יהיה ישוב יהודי בשטחי יהודה ושומרון וכי נהר הירדן יהיה גבולה המזרחי של המדינה. מה שהימין עשה ועושה הוא מימוש המדיניות הזאת.
      כאשר מתחרים במשיכת חבל ושתי הקבוצות המתחרות הן בעלות כוחות כמעט שווים, המנחים של הקבוצות מכריזים על מצב יתד. אז כל צד מתחפרבעמדותיו ומנסה לחדש את כוחותיו. זהו המצב כרגע עד שהדוד מאמריקה יגלה לצדדים את תוכניותיו. אני אישית סומך על הפלסטינאים שגם הפעם הם יחלצו אותנו מהחיבוק של אוהבינו.
      מה יהיה אחר-כך? – אענה לך כמו שענה יוסף בעמדו לפני פרעה: לאלוקים פתרונים.
      לגבי פתרונות לטווח רחוק, אני ממליץ בפניך לאתר באינטרנט ראיונות עם המזרחן, פרופסור מרדכי קידר, ולהקשיב לנימוקיו.
      אינני יודע בן כמה אתה, ידידי האנונימי, אך מפליא אותי שהאינטרסים העליונים שבהם אתה שבוי, נראים לך ריאליים.
      1. בני דודנו המוסלמים היושבים בין הים לירדן הם רק נציגים של העולם המוסלמי כולו ולכן הם אינם יכולים לוותר על גרגיר מאדמת הוואקף הקדושה של פלסטין. והעולם המוסלמי מונה מספר מיליארדים לא מבוטל.
      2. אתה באמת סבור ששתי מדינות יכולות להתקיים כלכלית בין הים לירדן?
      3. אתה באמת סבור שמדינת ישראל תוכל להגן על עצמה ללא גב ההר? ואז לא יהיה איום קיומי?
      4. נראה לי שאתה מערבב בין זכויות אדם לזכויות מדיניות. (לפרופסור קידר יש פתרונות בנושא).

      בתקווה כי עניתי על רוב שאלותיך, אנונימי יקר.

      מחק
    5. לאנונימי ולבלתי-ידוע (Unknow),
      אני מצידי, ממליץ לשניכם, לעיין במאמר "ערב זינוק קוואנטי" שהתפרסם בסוף מרץ או תחילת אפריל שנת 2018.
      קריאה מהנה.

      מחק
  2. לפני כמה ימים ביקרתי ביפו ובמיקרה הגעתי לרחוב יפת 34. שם קראתי על ההיסטוריה של המקום ועל מאורעות תרפ"א. מעניין מה ההסבר למאורעות ההם. אולי היה זה הכיבוש? אולי הדיכוי של הערבי המתון על ידי היהודים? לא בדיוק ברור.
    האם צריך לחזור על כל ההיסטוריה של יחסי היהודים והערבים? או אולי כבר למדנו די.
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D
    למי ששכח

    השבמחק
  3. מהדברים שלך אני מסיק שאתה מאמין שהערבים והפלסטינים הם, תמיד ובאופן הכרחי, רוצחים אלימים שמבקשים לרדוף יהודים 'בשביל הכיף'. היהודים, לעומת זאת, הם תמיד קורבנות חפים מפשע שהגיעו לארץ הזו רק למען תיקון העולם כולו. (אני טועה?)

    בכל מקרה, אינני שותף לאמונות כאלה. אני סבור שאת ההיסטוריה של יחסי היהודים והערבים, כמו כל היסטוריה אחרת, יש לקרוא באופן שחף מהן ככל הניתן. כלומר, כהיסטוריה שבה כל המעורבים הם בני אדם -- לא פחות ולא יותר.

    בניגוד לטענה של מוטי, מתודולוגיה היסטורית אגנוסטית מסוג זה אינה מעידה על 'חורבן אינטלקטואלי'. אם כבר, ההפך הוא הנכון: מי שסובלים ממידות אינטלקטואלית שאינן לגמרי מתוקנות הם דווקא אלה שכופים על ההיסטוריה את האמונות המהותניות והלא מבוססות שלהם.

    השבמחק
  4. מענין.רק חבל שכותב הפוסט, מלין ללא הרף על שטחיות,ובעצמו,ממחזר סיסמאות של השמאל, ולא יותר מזה.כותב הפוסט מתאר כיצד היא יורה סיסמאות ללא הרף,והוא עצמו, למעט התכחשות למציאות מכללא, שזה גם השמאל הרי גורס לגבי הימין, לא מתאר בשום תובנת עומק,שום ענין.

    על כך, אין שום קשר ייצוגי אפילו, בין תמר זנדברג והשמאל,לבין מערכת המשפט.כותב הפוסט הנכבד מבלבל בין:שלטון החוק,לבין מערכת המשפט.לגבי הראשון,גם הימין באדיקות מסנגר.מערכת המשפט, אין לה,דבר וחצי דבר עם השמאל,אלא רק תפקיד טבוע בחוק,של שמירה על שלטון החוק.

    לבסוף:אין שום בעיה עם הסכמי אוסלו.הבעיה היא עם פוסט אוסלו. לא הסכמי אוסלו. הסכמי אוסלו עשו רק טוב.השאירו את שטח C בתחומי מדינת ישראל. את שטח A, השאירו לפלסטינאים(במקום ניהול אזרחי עלינו).בשטח B,נפטרו גם כן מן המימד האזרחי,וביטחון שם נשאר אצלנו ובשליטתינו.אז כל מה שההסכמים עשו,אפילו לגבי הימין,זה לחשוף הפרצוף של הפלסטינאים,והכוונות האמיתיות שלהם,הכל בצורה מבוקרת לעילא,מבלי לסכן ולהחזיר כהוא זה כמעט.בקיצור:נפטרנו מן הבררה ( הפסולת ) ונשארנו עם הדובדבנים.

    תודה

    השבמחק
  5. מכובדי מוטי קרפל,
    בצה"ל מקובל כי לאחר כל קרב מבצעים תחקיר ומסיקים מסקנות. נראה לי כי מהראוי לעשות תחקיר יסודי גם עבור 2 ההתקלויות בדיעותיהם של אנשי שמאל המופיעות בפוסט זה. האחת, זו עם ראשת מרץ והשנייה עם האנונימי.
    אני, את ראשת מרץ, לא הייתי שופט לחומרה כפי שעשית אתה בפוסט. היית צריך לקחת בחשבון את העובדה כי הפריימריז של מפלגת מרץ מתקיימים מספר ימים לאחר הראיון, כך שלא היה כל מקום לצפות כי היא תרשה לעצמה לפתוח תיבת פנדורה, תוך ויכוח אינטלקטואלי אתך. לעומתה, הלקח שלמדתי מהמגיב האנונימי הוא שקיימת שם בשמאל, בורות מוחלטת לגבי אופן חשיבת הימין המייצג, לא זה הקיצוני. נניח, כמו שכותב ידידנו האנונימי, שבאמת אין לנו כרגע פתרון ממשי למצב, אולם זה לא מונע מאתנו מלהגדיר אלו פעילויות לא נעולל לעולם, כמו למשל גירוש המוני או הרג המוני. חוסר המידע הזה מאפשר לידידנו להתיז עלינו רפש ככל העולה במוחו הקודח. מדוע לא תיזום פוסט שיגדיר איזו סוג פעילות כלפי בני דודנו לא תינקט לעולם בכדי לפתור את המצב של "לא להקיא ולא לבלוע".
    באשר לראשת מרץ, ח"כ תמר זנדברג, הייתי ממליץ לך להזמינה, לאחר הבחירות, לשיחת נפש מלב אל לב(ללא נוכחות מצלמות הטלביזיה), ולנסות לשכנעה בטיעונך.
    בהצלחה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אתה צודק, אלכס, יכול להיות שההתנהלות שלה הייתה לאור המצלמות והבחירות הקרבות. לגבי השאר - עוד יזרמו הרבה מים בסוגיה הזו. ייש כוח.

      מחק