ידיעת הזהב

כל עוד ממשל טראמפ אינו עוקר מהשורש את רעיון המדינה הפלסטינית, בגזרות החדשות שלו יש חדש אבל אין בהן ממש.

בס"ד

י"ז בתשרי, תשע"ט

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

מידי בוקר, כשאני בודק מה התחדש במערכת היחסים של ממשל טראמפ עם הרשות הפלסטינית, אני מחפש בשבע עיניים את ידיעת הזהב. הגזירות שמטיל ממשל טראמפ על הרשות אמנם ממשיכות בקצב מסחרר ומידי שבוע אנחנו זוכים לעוד בשורה בנושא, אבל כל אלה הן לא מה שאני מחכה לו. ביטול תקציבי אונר"א, שינוי מעמד הפליטים והגדרתו מחדש, סגירת הנציגות בוושינגטון והבשורות הטריות מהשבוע האחרון על גירוש השגריר הפלסטיני מוושינגטון וביטול התקציבים לגופים המנהלים "מפגשי שלום" בין פלסטינים לישראלים – כל אלה הן אמנם ידיעות מרנינות נפש, אבל לא אותן אני מחפש.

השאלה הגדולה היא האם הרטוריקה של נציגי ממשל טראמפ כנה – אם אכן הגזירות האלה באו רק כעונש לרשות על סרבנותה לשתף פעולה עם "עסקת המאה" של הנשיא, ותכליתן היא רק להחזיר את הרשות לשולחן הדיונים; או לחילופין, האם הגזירות נועדו לייבש את הרשות הפלסטינית, למוטט אותה, לחסל אותה, ולהעביר אותה אחת ולתמיד מן העולם. שתי האפשרויות עדיין פתוחות. אם האפשרות הראשונה נכונה, הרי שהגזירות האלה אמנם משמחות אבל אין בהן בכדי לשנות את המצב מיסודו והן אינן מוליכות לפתרון אמתי של "הבעיה הפלסטינית".

ידיעת הזהב לה אני מצפה בכיליון עיניים היא ידיעה על מגעים שמנהלים גורמים אמריקאים עם מנהיגות מקומית של הערבים תושבי יהודה והשומרון – ראשי חמולות, ראשי ערים וכפרים, נציגים כאלה ואחרים של התושבים, אנשים כמו פעיל זכויות האדם באסם עיד למשל – שנעשים מעל לראשה של הרשות הפלסטינית, תוך כדי התעלמות ממנה ומתוך עקיפתה. לידיעה מסוג זה אני מייחל.

כי כל הסכם עם הרשות הפלסטינית, גם בתנאים הטובים ביותר מבחינתנו, איננו יכול לשנות את המצב מיסודו. הסכם עם הרשות הפלסטינית וארגון אש"ף לעולם איננו יכול לפתור את "הבעיה הפלסטינית". כי שורש הבעיה הוא בתביעת הבעלות הלאומית "הפלסטינית" השקרית על הארץ הזו – תביעת בעלות מתחרה, נגדית ועוינת לזו שלנו. כול עוד זו לא הוכרעה, שום דבר לא השתנה. הסכם עם הרשות חייב להיחתם עם בעלי התביעה השקרית הזו, ולכן הוא יותיר אותה על כנה. הוא לא יעקור אותה מן השורש; הוא רק ינציח אותה.

כל עוד מונף בתחומי ארץ ישראל הדגל הפלסטיני ולו גם רק בראש מתחם אחד מצומצם ברמאללה, ולו גם רק במסגרת "קונפדרציה" עם ירדן, לא הוסרה התביעה הלאומית השקרית הזו. ממילא, במקרה הטוב ביותר, חל רק שיפור מקומי במסגרת המדינית-ביטחונית והגאו-פוליטית בה אנו נתונים – ולא שינוי המסגרת מיסודה. מחר ייפול או יתחלף טראמפ, ישתנו האינטרסים של מדינות ערב "המתונות", ישתלט החמאס או יעלה בבחירות, והשורש הפורה ראש ולענה הזה ישוב לפרוח על אף שקוצצו כנפיו וענפיו, וביתר שאת.

אנחנו נוהגים להשוות בין התוכניות המדיניות של הימין על פי הפרמטר של שטח: האם מדובר על סיפוח כל שטחי C, או רק גושי ההתיישבות, או רק ירושלים המורחבת, וכדומה. אבל לא זה הקריטריון הראוי: השאלה העקרונית איננה גודל השטח המסופח אלא מעמדו המדיני של השטח שנותר. האם תוחל עליו ריבונות ישראלית או לא. זו השאלה החשובה.

כול עוד הרשות קיימת היא חייבת להיות עוינת לישראל. היא מוכרחה להסית נגדנו ולהותיר אותנו כאויביה הראשיים, שכן אין שום "יחד" אחר שמסוגל לגבש ולאחד את הערב-רב הערבי הזה, אוסף האינדיבידואלים הערביים הללו שמכונה ברמייה "העם הפלסטיני". "ההתנגדות" היא הדבק היחיד שלהם.

הדרך היחידה לשנות את המצב מיסודו היא הכרעת היומרה הלאומית שלהם, עקירתה ועקירת המדברים בשמה מן השורש. דבר זה מחייב הכרעה מדינית: החלת מטריית ריבונות ישראלית על כל שטחי יהודה והשומרון, תוך חיסול הרשות הפלשתינאית. מתחת למטריית הריבונות הזו, על בסיס אינדיבידואלי, אזורי או חמולתי – אבל בשום אופן לא לאומי – יתכנו פתרונות רבים, שונים ומגוונים.

השאלה שמטרידה אותי היא האם הגזירות של ממשל טראמפ נועדו להביא את הרשות הפלסטינית לשולחן המשא ומתן, או נועדו למוטט אותה. אם נראה שבמקביל לגזירות הללו, מתחיל ממשל טראמפ לנהל מגעים מדיניים עם נציגים מקומיים אותנטיים שמה שמעסיק אותם אינן תביעות לאומיות אלא תביעות אנושיות לשפור חיי האוכלוסייה הערבית ביהודה והשומרון – אם על בסיס של חאמולות, מועצות אזוריות או אפילו קאנטונים כפי שהציע דר' מרדכי קידר – יהיה זה אות שיש ממש בתוכנית האמריקאית.

ישנם גורמים ערביים רבים בשטח שמבינים שהרשות הפלסטינית דואגת לעצמה בלבד ומזיקה לענייניהם, והיו שמחים מאד לראות את קיצה ולבוא במקומה. אם מול גורמים אלה תעמוד ארצות הברית של אמריקה עם כל כובד משקלה ועוצמתה הכלכלית והפוליטית, הם יחושו שיש על מי לסמוך, שיש עם מי לעבוד ולדבר, יעזו להסתכן, ייטלו אחריות ויבצעו את המהלך הזה.

כל עוד אפיק מסוג זה לא מתפתח, יש בגזרות של ממשל טראמפ חדש אבל אין בהן ממש.

כשנתניהו יקבל ארבעים מנדטים

חזון ארבעים המנדטים של נתניהו מדאיג מאד. עם תמיכה נרחבת, הוא לא יחמיץ את ההזדמנות להקים מדינה פלסטינית ולחלק את ארץ ישראל.

 

בס"ד

ט' בתשרי, תשע"ט

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

קמפיין ארבעים המנדטים של נתניהו והליכוד (יולי אדלשטיין: "אפילו חמישים"), הוא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות ל"בית היהודי", כי הוא מעיד שנתניהו הפך זחוח ושאנן. הוא כבר שכח שמה שהביא אותו ואת הליכוד מ-22-24 מנדטים בסקרים שבוע לפני הבחירות של 2015 להישג של 30 מנדטים ולניצחון היה דבר אחד בלבד – החרדה בימין.

המשפט "הערבים נוהרים לקלפיות", שנתניהו דיברר ביום הבחירות, הבהיל את תומכיו, הריץ אותם לקלפיות, והכריע את התלבטויותיהם של רבים אחרים. אבל לא רק זה. לבית היהודי היו בסקרים שבוע לפני הבחירות כ-12 מנדטים ורק בימים האחרונים, ממש בישורת האחרונה, זלגו 4 מהם לליכוד. התיקו בסקרים בין המחנה הציוני לבין הליכוד, ובסקרים מסוימים אפילו יתרון ברור למפלגת השמאל, הלחיץ רבים במחנה הימין וגרם להם לחרדה רבה. ארבעה מנדטים של הבית היהודי נזעקו לדגל, וברגע האחרון בחרו ליכוד והביאו ניצחון חשוב לימין.

אבל במצב של 40 מנדטים לליכוד בסקרים, החרדה כבר לא תניע את מצביעי הימין. ניצחון מובהק מסתמן של הליכוד יאפשר להם "להתפנק" ולבחור משהו מדויק יותר לטעמם. ארבעת המנדטים ש"נידב" הבית היהודי בעל כורחו לליכוד יוכלו לחזור לכור מחצבתם, יחד עם אחרים נוספים.

אבל יותר מכך. אחת הבעיות היסודיות של הבית היהודי היא ליצור בידול מובהק בינו לבין הליכוד. הציבור לא תמיד מבין את ההבדל בינו לבין הליכוד. עד קמפיין הארבעים מנדטים, צריך היה הבית היהודי ליצור בידול כזה על דרך החיוב – להציג עמדה חיובית, אלטרנטיבה אמונית מקיפה. זו משימה פוליטית ואידאולוגית קשה מאין כמוה; לחבר את כל המחנה הדתי-לאומי-אמוני לאג'נדה אחת קשה לא פחות מקריעת ים סוף.

עכשיו אין לבית היהודי בעיה כזו. הוא יכול להתבסס על דרך השלילה. מספיק לומר "נתניהו יחלק את ארץ ישראל", או "נתניהו יקים מדינה פלסטינית", שתיהן אזהרות מבוססות לחלוטין כפי שנראה בהמשך, ויש לך סביב מה לאחד את רוב המחנה. יותר מכך, החרדה הפעם לצדך. אם יש לה בסיס אמתי, אין שום סיבה פוליטית או מוסרית שלא לסחוט את הלימון הזה עד תום. ומכיוון שהמחנה האמוני איבד עוד ארבעה מנדטים בבחירות ההן, ל"יחד", גם כאן החרדה מפני מה שעלול נתניהו לעולל, תמנע מרבים נוספים, לא כולם כמובן, מלזרוק שוב את קולם לפח על כל מיני הרפתקאות ויומרות מיותרות.

אם רק תינתן לו הזדמנות נתניהו אכן יחלק את ארץ ישראל ויקים מדינה פלסטינית. ניצחון של ארבעים מנדטים בבחירות הקרובות יספק לו הזדמנות כזו. כי ניצחון כזה, בתזמון ההיסטורי הזה, כבר לא יהיה סתם עוד ניצחון פוליטי אלא ניצחון היסטורי. ניצחון כזה יהיה נוקאאוט היסטורי לשמאל הישראלי. כל מי שעיניו בראשו בשמאל, ועדיין ישנם שם כמה כאלה, יבין שאין עוד סיכוי בעתיד הנראה לעין לשום מפלגה מהשמאל להחליף את הימין בשלטון. ראשי העבודה, וכנראה גם לפיד, יעדיפו להצטרף לנתניהו וממשלתו לקואליציה רחבה ומוסכמת על רוב הציבור – וחשוב יותר, גם על רוב מוקדי הכוח של האליטה השמאלנית – התקשורת, האקדמיה והמשפט. זו המשמעות של ניצחון כזה בעיתוי הזה.

לא במקרה נתניהו מעולם לא התכחש ברצינות ל"פתרון שתי המדינות". הוא באמת מאמין בו. אמנם הוא חפץ במדינה פלסטינית מינוס, אולי אפילו מינוס-מינוס, אבל בעקרון הפתרון הזה מקובל עליו. מבחינתו, אם הוא ולא השמאל יהיה מי שיוציא את הרעיון מן הכוח אל הפועל, הוא סומך עליו בשתי ידיו. זה לא עניין של אגו. בטחון ישראל, כפי שהוא מבין אותו, הוא שחשוב לו, ולכן הוא רוצה שביצוע התוכנית יהיה תחת ידיו ובשליטתו.

עם ארבעים מנדטים, הצטרפות השמאל לקונצנזוס לאומי, תמיכת ממשל טראמפ ובעיקר ההכרה שהגשמת מהלך כזה תהיה פסגת הישגיו וסיכומם, נתניהו לא יחמיץ את ההזדמנות. לקראת סוף העידן שלו הוא ירצה להשאיר את החותם המיוחד שלו על ההיסטוריה הישראלית. כמו בגין בזמנו, גם הוא משתוקק להראות לשמאל שדווקא הוא יכול להביא שלום. שרק הליכוד יכול.

את הבית היהודי לא תהיה לנתניהו שום בעיה להותיר באופוזיציה. הוא כבר ניסה לעשות זאת לא פעם. החידוש הוא שאם יהיה צורך הוא יזרוק גם את החרדים שעד עתה היו מבחינתו המפתח לשלטון. לא שהוא חושש שהם לא יתמכו בחלוקת הארץ, אלא שהוא יודע שהם עלולים לעשות לו צרות עם שותפיו הקואליציוניים משמאל בנושאים הדתיים. אבל הפעם הוא יוכל לזרוק גם את החרדים. הוא כבר לא יהיה זקוק להם בעתיד.

מאיים. מלחיץ. מפחיד. מדאיג. אכן. ולא רק אתכם אלא גם רבים אחרים. ועל הבית היהודי מוטל, וזה לא קשה מידי, לדאוג שעוד רבים נוספים יבינו את גודל האסון שעלול להתרחש כאן אם יקבל הליכוד יותר מדי מנדטים. אסור לאפשר לנתניהו ניצחון כזה וחופש פעולה כזה. חובה שיהיה מישהו אחראי ואמין מימין שנתניהו יזדקק לו ושיוכל "לשמור" עליו. את ההתנתקות, בואו לא נשכח, ביצע הליכוד.